30 שנה לרצח יצחק רבין, נשארו יתומים וכואבים
תמונה ראשית: יצחק רבין. כמו שהיה נועז בשדה הקרב, היה נועז ונחוש לסיים את המלחמות
7 באוקטובר יום האסון הנורא בתולדות מדינת ישראל. השכיח מרבים אירוע אחר, שונה, מהזיכרון הקולקטיבי: רצח יצחק רבין ב-4 בנובמבר 1995.
אלה שנכנסים לעשור החמישי בחייהם היו באותם ימים "נוער הנרות". ישבו בכיכרות, הדליקו נרות ושרו שירי עצבות שביטאו את הגעגועים ליום האתמול. שלא ישוב יותר.
באותם ימים הייתי יו"ר הוועדה הפוליטית בתנועה הקיבוצית. היה לנו חלק נכבד בארגון אותה עצרת המונים, תחת הסיסמה; "די לאלימות, כן לשלום". התחלנו עצרת עם תקווה גדולה וסיימנו אותה עם תחושה עמוקה שחרב עלינו עולמנו.
האמת שאי-אפשר להתכחש לה, ב-5 בנובמבר נכנסנו למציאות חדשה. האלימות גאתה והשלום נקבר עמוק במחשכים. בראשית שנת 1996 נבחר בנימין נתניהו לראש ממשלת ישראל. הכל התהפך עלינו. לא יכולנו להבין איך קרה שאחרי רצח ראש ממשלת ישראל בידי יהודי דתי, נבחר ראש ממשלה שעמד לפני הרצח בכיכר ציון והסית נגד יצחק רבין.
היינו כחולמים במובן הרע של המילה. מאז ועד היום ביתר שאת. כל מי שתמך ועודנו תומך בהסכם אוסלו הוא בוגד. כן, אני אחד מהם. איש התיישבות, חי בקיבוץ בנגב, יותר מיובל שנים, שרתי 20 שנה בצנחנים (מילואים), אני "עוכר ישראל". נערי הגבעות הפורעים הם סמלה של הציונות בימי נתניהו העליזים גם אחרי 7 באוקטובר.
נועז ונחוש לסיים את המלחמות
בהסכם אוסלו היו פגמים, השגיאה הגדולה הייתה לחבק את יאסר ערפאת. איש בזוי ששנא את הרעיון הציוני ולחם נגדו כל חייו, להוציא הבלחה מדומה בעת קיום המשא ומתן על הסכם אוסלו. אגב מי שלא זוכר גם נתניהו לחץ את ידו בעת יישום ההסכם.
יצחק רבין שהקדיש למעלה מ-30 שנה לביטחון ישראל, שהיה הרמטכ"ל במלחמת ששת הימים, והיה במשך שנים רבות שר הביטחון, אמר בעת חתימת הסכם שלום עם ירדן: "אני ששלחתי גייסות אל האש וחיילים אל מותם, אומר לך, מלך ירדן, ואומר לכם ידידים אמריקאים: אנו יוצאים היום למלחמה שאין בה הרוגים ופצועים, ולא דם ולא סבל, וזו המלחמה היחידה שתענוג להשתתף בה- המלחמה על השלום".
חייבים להודות, גם במלחמה על השלום היו קורבנות רבים. המנהיגות הפלסטינית "לא החמיצה שום הזדמנות להחמיץ הזדמנות" בתהליך השלום. דם רב נשפך בפעולות טרור של מחבלים פלסטינאים. העולם הערבי לא השכיל לחנך את אזרחיו לדבר שלום. למרות שעד היום מנהיגי מצרים וירדן ממשיכים לקיים את הסכמי השלום עם מדינת ישראל. אותם הסכמים שמונעים מלחמה בין המדינות ושפיכות דמים נוראית.
יצחק רבין שכאמור רוב ימיו היה לוחם ומפקד אמיץ רצה שנכדיו לא יילחמו יותר. כמו שהיה נועז בשדה הקרב, היה נועז ונחוש לסיים את המלחמות. רק כסיל יכול לנחש מה היה קורה אם רבין לא היה נרצח בידי בן-עוולה יהודי, אך אין ספק שהשלום היה חלק מהשיח הציבורי והפוליטי. היינו מתווכחים ויכוחים מרים, אבל לא יורים, לא נגד אויב מבחוץ ולא נגד יריב מבית.
היום יותר מתמיד חסרה לנו מנהיגות אמיצה וישרה, מוסרית וצודקת. אחרי רצח רבין נשארנו יתומים וכואבים. אלה שלא זוכרים את הכאב הצורב אחרי רצח רבין, מתקשים להבין את הימים הנוראים בהם אנחנו חיים היום, ספק אם מסוגלים לחבר את המשמעות של רצח רבין לאסון 7 באוקטובר.
כאז כך היום, אין מנהיג שיוביל אותנו לשיקום של החברה השסועה, לסלול לפנינו דרך עם תקווה וחזון. ואולי באמת להבטיח שנכדנו לא ידעו עוד מלחמות.
