יבול שיא
הרפת והחלב
מחאת הגשרים גשר לה גארדיה תל אביב

הקושי של המחאה הדמוקרטית

2 דק' קריאה

שיתוף:

הקושי של המחאה הדמוקרטית – דני זמיר

מהו הקושי שבו נתקלת המחאה הדמוקרטית?

חשבתי על ניסוח קולע ששמעתי מאחת ממנהיגות המחאה הדמוקרטית:

"אנחנו מגנים על הדמוקרטיה, כי היא מגנה עלינו".

ואז חשבתי על הקושי הזה: מה עם אלה שחושבים בדיוק להיפך?

"איננו מגנים על הדמוקרטיה, כי היא איננה מגנה עלינו".

ובלשון עממית יותר: "לא אכפת לנו מהדמוקרטיה, כי לדמוקרטים לא אכפת מאתנו".

 

מיהם אלה שהמשטר הדמוקרטי איננו מגן עליהם?

א. אלה הם האנשים, המהווים את הבסיס הרחב לאיום על הדמוקרטיה. הבסיס איננו הפחדנות של סיעת הליכוד. מדובר בבסיס העממי של בוחרי הליכוד, חברי הליכוד, עסקני הליכוד.

איום כזה קיים במערב כולו. ביבי, טראמפ ואחרים, נבנים ממנו. זהו המגזר הענקי של "הנשארים מאחור" (Those who left behind).

ב. מיהם "הנשארים מאחור"? אלה לא שכבות העוני המסורתיות. אלה עצמאים קטנים ובינוניים, שכירים בתעשייה, פקידות בינונית ונמוכה, צעירים שנכנסים למעגל העבודה. הם נשחקים בפערים העצומים, בתהליכי הגלובליזציה והשינוי הטכנולוגי המואץ. הם נזרקים לשולי הדרך, הם מחוץ לחגיגה, כאילו הם קורבן הכרחי למולך הקדמה. ועכשיו הקורונה מחריבה את חייהם.

זהו מעמד בינוני שאתמול חי בכבוד והיום הוא במשבר קיומי של פרנסה, של אובדן הכבוד העצמי ושל חרדה מתמדת לגורלו ולעתיד ילדיו. "הנשארים מאחור" מרגישים חוסר אונים ואיבה עמוקה, כלפי  הממסד הקיים (ימין ושמאל) המתעלם ממצוקתם. לכן הם מחפשים את מי שנראה בעיניהם כמין רובין הוד, כ"מנהיג החזק הנרדף ע'י הממסד".

 

שני עולמות: המחנה הדמוקרטי בעולם אחד, "הנשארים מאחור" בעולם אחר

המחנה הדמוקרטי חי בעולם של השכלה אקדמית, עובדים קשה אבל גאים ומבטאים את עצמם בעבודתם ומעניקים השכלה ותרבות לילדיהם. הם חווים את הגלובליזציה והקדמה הטכנולוגית, לא כאיום אלא כעולם מרתק, פתוח ומאתגר.

אבל המחנה הדמוקרטי מרגיש מאוים ומנותק לחלוטין, מהעולם שבו צומחת הסכנה לדמוקרטיה. וכיוון שהוא מנותק, הוא גם איננו מבין למה זה קורה לו. וכשאיננו מבינים, אנחנו נכשלים הכעס הצודק שלנו, מספק דלק למחאה, אבל הניתוק שלנו מהאסון הכלכלי שהולך ומתעצם, עלול להכשיל את המחאה שלנו.

 

האם המשך האג'נדה של ביבי, אבל בלי ביבי?

נדמה לרגע, שביבי המושחת, יוחלף ע'י מנהיג ימני קיצוני ונקי כפיים. איילת שקד ונפתלי בנט, יובילו את הרס מערכת המשפט, את הסיפוח וכמובן את האג'נדה הכלכלית-חברתית של ביבי.

זאת אג'נדה של שחיקת הרווחה, עכשיו בעיצומו של המשבר!!! – האבטלה ההמונית, ושחיקת הלוחמים בקורונה: האחיות, הרופאים ובתי החולים, עובדי המעבדות העובדים הסוציאליים. שחיקת המורים, וגם הבוז והזלזול כלפי העצמאים הקטנים והבינוניים, הזנחת ההשכלה הגבוהה ומערכת החינוך. האם ימין קיצוני ונקי כפיים, שיוביל הלאה את האסון הזה, יהיה ניצחון של המחאה???

 

אג'נדה דמוקרטית ואג'נדה חברתית

הקורונה מביאה איתה משבר כלכלי-חברתי שלא הכרנו עשרות שנים. משבר כזה מוביל למשבר אמון בין המדינה לבין מאות אלפי המובטלים והחרדים למחר. שום דמוקרטיה אזרחית, לא שרדה מציאות שבה המשטר איננו מבטיח קיום בכבוד להמוני האזרחים. זה היה הלקח של  הנשיא רוזבלט מהמשבר הכלכלי העמוק, שהביא לעליית הנאציזם. הלקח הזה גרם לרוזבלט, לחקוק את "החירות ממחסור" על לוחות הברית, כמחויבות של הדמוקרטיה כלפי אזרחיה.

האג'נדה הכלכלית-חברתית של ביבי, נפתלי בנט, איילת שקד ואחרים, "שברה את החוזה" הדמוקרטי בין מדינת הרווחה המודרנית לבין  אזרחיה. אנחנו משלמים מיסים, מצייתים לחוקים, משרתים בצבא, והמדינה ממשיכה לסגת מאחריותה לקיומנו בכבוד ולחירויות האזרחיות שלנו.

תנועת המחאה תוכל לדבר אל הציבור הרחב אם תאמר: דמוקרטיה אזרחית ודמוקרטיה חברתית, הם שני פנים של אותה המטבע. קיום בכבוד וחירות ממחסור הם יסוד לדמוקרטיה. בלעדיהם, המחאה תישאר חוויה מרגשת, אבל אכזבה צורבת.

כותב המאמר: דני זמיר, פעיל במסגרות חינוכיות, ציבוריות ופוליטיות נוספות.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

ד"ר שלומי לוי, אחראי תחום מיקופלסמה, צוות בריאות העטין, החקלאית בשלושת החודשים האחרונים בודד חיידק בשם מיקופלסמה בוביס מעטיני פרות בשש רפתות שונות ברחבי הארץ. מדובר בארבע רפתות קיבוציות ושתי רפתות מושביות. שלוש מהרפתות
5 דק' קריאה
ביקור ברפת כפר גלעדי ושיחה עם המנהל עמרי זלצר הדרך ממרום גולן לכפר גלעדי עוברת בנעימים באופן מוזר. את הדרך לעמק עשיתי פעמים בודדות מאז תחילת המלחמה, כעת כבר כל השדות ירוקים והמחסומים הצבאיים
5 דק' קריאה
הדרך לרפת בקיבוץ עין השלושה, מלאה בזיכרונות שייצרבו בזיכרון של כולנו, כביש 232, כביש הדמים, הקיבוצים מסביב ספגו מכות כואבות שגם הזמן לא יימחה. יופיו של הטבע והשדות לצד הכאב והאובדנות הרבים, לצידם יש
אמילי די קפואה – מנהלת הרפת של קיבוץ כרמיה, רק בת 38, הגיעה לקיבוץ ביחד עם אמה מבלגיה כשהייתה בת שבע. אמה ביקשה והתעקשה לעבוד ברפת, גם אמילי עבדה במשק חי ולאחר שירות צבאי
ד"ר יהושב בן מאיר, דניאל אספינוזה, הדר קמר, ד"ר מירי כהן צינדר וד"ר אריאל שבתאי. המחלקה לחקר בקר וצאן, המכון לחקר בע"ח, מנהל המחקר החקלאי – מכון וולקני [email protected] המאמר מתבסס על דו"ח מחקר
11 דק' קריאה

הרשמו לניוזלטר

השאירו את הפרטים והישארו מעודכנים!

דילוג לתוכן