הזרעה מלאכותית לבקר

46 שנים עבדתי באגודות להזרעה מלאכותית. התחלתי כמזריע במשך שלוש שנים וסיימתי, עם צאתי לגמלאות, כמנהל המעבדה ובנק הזרע. אני מבקש לספר על מהלך עבודתי ולימודיי, שלבי התפתחות תחום ההזרעה המלאכותית לפרות בארץ, וכמה חוויות אישיות.

"תוספת רפתנים" ב"מקווה ישראל"

היכרותי הראשונה עם ענף הרפת הייתה עם תחילת לימודיי בבית הספר החקלאי "מקווה-ישראל" בשנת 1960. כאשר שיבצו את התלמידים החדשים לענפים, ביקשתי לעבוד ברפת, היות ורפתן נחשב לעובד יוקרתי. הרפתנים, שקמו בשלוש וחצי לפנות בוקר לחליבה ראשונה, קיבלו בארוחות הבוקר והערב "תוספת רפתנים", שהייתה עוגה או פרי. בדרך כלל התגוררו התלמידים הרפתנים בחדרים משלהם, כדי שלא יעירו תלמידים אחרים לפנות בוקר.

בזמני, החניכים ב"מקווה ישראל" עבדו חצי יום ולמדו חצי יום, וכך במשך כל השבוע. בחופשות  החגים ובחופש הגדול, עבדו התלמידים ימי עבודה מלאים, במשך מחצית מכל חופשה.  בארבע שנות לימודיי בתיכון, עבדתי בחלק ניכר מימי העבודה ברפת.

בשנה הראשונה להתמחות בענף, חלבו התלמידים ידנית וכל תלמיד חלב בין 4 עד 6 פרות בכל משמרת. לאחר האימון בחליבה ידנית, אִפשרו לנו התלמידים לחלוב באמצעות מכונת חליבה ניידת.

כל העבודה ברפת נעשתה בידי תלמידים, בליווי שני מדריכים מקצועיים. בנוסף למדנו בכיתה את החלק התיאורטי מפי מורים. שלמה סגל ז"ל לימד "גידול בקר" ומנחם שגב ז"ל לימד "הזנה".

השירות ב"מדרשה החקלאית" של הנח"ל

גם בזמן שירותי הסדיר בצבא עסקתי בתחום החקלאות. הייתי מדריך ב"מדרשה החקלאית" של הנח"ל במחנה 80. שם התקיימו קורסים בענפי החקלאות השונים, וביניהם גם קורס רפת. רוב ההרצאות ניתנו ע"י חיילים בשירות סדיר כמוני. חלק מהם שלמדו בפקולטה לחקלאות לפני הצבא. בנוסף היו מומחים, אנשי מקצוע  ביניהם ראובן בר-ענן ז"ל,  אשר הרצו במדרשה במסגרת שירות המילואים שלהם, או עשו זאת בהתנדבות מלאה. ביניהם היה הווטרינר ד"ר אוחובסקי. פעם הרצה בהתנדבות גם פרופ' ישעיהו לייבוביץ ז"ל.

תחילת העבודה

בעת שירותי הצבאי פנו אלי מן "המכון הביולוגי" בנס-ציונה והציעו לי לעבוד בו. בין השנים 1966 – 1967 עבדתי במכון. עם סיום עבודתי במכון הביולוגי, התקבלתי עוד באותה שנה, לעבודה ב"השירות להזרעה מלאכותית" ע"י דן קלי ז"ל, שהיה המנהל המקצועי. בדיעבד הסתבר לי, שהוא קיבל המלצות חמות עלי מפי המורה שלי לשעבר ב""מקווה ישראל"", שלמה סגל.

התחלתי לעבוד ב"השירות" באחד בספטמבר 1967. יחד עמי התקבל גם עוזי איתמר, גם הוא בוגר מקווה (בסקטור הדתי), שהיה רפתן בקיבוץ בארות-יצחק. עם כניסתנו לעבודה, התקיים קורס להזרעה מלאכותית, שכלל שיעורים עיוניים ועבודה מעשית בבית מטבחיים, בהדרכתו של ד"ר נתן איילון ז"ל, שהיה מנהל המחלקה לרביית בקר במכון הווטרינרי, וכמובן בהדרכתו של דן קלי.

לאחר סיום הקורס הזדמן לי לקבל הדרכה מעשית אישית מדן קלי. במשך מספר שבועות הוא החליף מזריע שנפצע, ואני התלוויתי אליו. לאחר מכן, שימשתי כמזריע מחליף במשך כשנתיים, וכך היכרתי את כל הרפתנים והרפתניות שהיו באזורי ההזרעה של "השירות" – מבית יהושע שליד נתניה ועד רביבים בדרום.

זכור לי מאותם ימים המושב "בני עטרות", לשעבר וילהלמה, שבה גרו בעבר הטמפלרים. תושבי בני עטרות הגיעו מהיישוב עטרות מצפון לירושלים, שנכבש ע"י הירדנים במלחמת השחרור. בבני עטרות חלק מהתושבים התגוררו עדיין בבתי הטמפלרים. הרפת בבתים אלו הייתה בקומת הקרקע וחדרי המגורים של המשפחה היו מעליה.

לאחר מכן קיבלתי אזור קבוע, שכלל את המושבים אביגדור, ערוגות ובני ראם; ואת הקיבוצים הדרומיים מפלסים, גבים, דורות, רוחמה, ברור חיל, אור הנר, נגבה ומשואות יצחק. במהלך עבודתי בשנה זו נקראתי מדי פעם לעבוד במעבדה, שבה החלו אז לעבוד עם זרמה קפואה, והיו זקוקים לעזרה.

עבודה ולימודים לתואר ראשון

בשנה השלישית לעבודתי החלטתי להתחיל ללמוד לתואר ראשון בפקולטה לחקלאות. במשך כל שנות לימודיי נקראתי, לא פעם ובאופן דחוף, לוותר על ההרצאות ולצאת להזרעה, כאשר היה מחסור חמור במזריעים.

בתחילת השנה השנייה ללימודיי החליטה הנהלת "השירות" להקים בנק זרע. דן קלי התקשר אלי בטלפון וביקש ממני להקים את הבנק. הסכמתי, ואז  נאלצתי לשלב עבודה ולימודים במשך שעות רבות ביום. היה לי אז אופנוע BSA עם סירה מודל 1942, ועמו הגעתי ממקום מגוריי בראשון-לציון לעבודה בבית-דגן וללימודים ברחובות. כך יום יום!

עלי לציין שאז הייתי בעל משפחה צעיר, נשוי לעדינה ואב לילד בן ארבע ותינוק – ניר ורן. וכמובן שכל זה לא היה אפשרי ללא תמיכתה של רעייתי עדינה, שהייתה ממש עזר כנגדי – טיפלה בילדים וגם עבדה במשרה מלאה כמורה ב""מקווה ישראל"" שבו למדתי. היא זכתה לעבוד לצידם של כמה מורים שלי לשעבר, שלמה סגל ואחרים.

בשנת הלימודים השלישית שלי פרצה מלחמת יום הכיפורים. גוייסתי למילואים ושירתתי מחודש אוקטובר 1973 עד מרץ 1974, רוב הזמן מעבר לתעלת סואץ.

באותם חודשים החליף אותי דן קלי בבנק הזרע ובחלוקת זרמה למזריעים. מיד עם השחרור, הסתבר שיש מחסור חמור במזריעים, ואני קיבלתי אזור נרחב, מרוחק ממקום מגוריי, שהיה מאזור הנגב המערבי ועד רביבים. כך שבכל יום נסעתי 380 ק"מ, ויום העבודה שלי היה מחמש בבוקר עד שמונה בערב. כדי שאוכל לסיים את לימודיי בפקולטה, התחלף איתי חברי להזרעה חיים פקר, ליום אחד בשבוע, וביום זה עבדתי "רק" ביישובים באזור גדרה ואשקלון, והצלחתי להגיע ללימודים ברחובות אחר הצהריים.

עבודה ולימודים לתואר שני

התחלתי ללמוד לתואר השני והתמחיתי בפיזיולוגיה של בעלי חיים, בעיקר בנושא רביית הבקר. נושא עבודת המסטר שלי היה: "התעברות הפרות בקיץ ובחורף".

במסגרת מחקר זה בדקתי הצלבת עונות. כלומר: עקבתי אחר פרות שהוזרעו בחורף בזרמה שנאספה בקיץ, והשוויתי אותן לפרות שהוזרעו בקיץ בזרמה שנאספה בחורף.

המחקר נערך במשך חמש שנים. המסקנות הן: הזרמה מהחורף, שהייתה כביכול יותר איכותית, לא העלתה את שיעורי ההתעברות בקיץ. רמת ההתעברות מושפעת מהצד הנקבי יותר מהצד הזכרי.

במשך שנות המחקר עבדתי במקביל במשרה מלאה בהקפאת זרמה ובחלוקתה למזריעים.

מעבר לאזור חפץ חיים

בתחילת שנות ה-70 הוקם במכון הווטרינרי בבית דגן מכון לתרכיבי חיסון. המבנה שכן ממערב לפרייה של "השירות". היה חשש שהפרים יידבקו במחלות, לפיכך הוחלט להעביר את הפרייה למקום אחר. המקום החדש של "השירות להזרעה מלאכותית" היה ליד קיבוץ חפץ חיים, מדרום לגדרה. המבנים למעבדה ולמשרדים היו מרווחים, וגם הפרייה החדשה הייתה מרווחת יותר ומודרנית.

בין השנים 1967 ו-1976 היה המנהל האדמיניסטרטיבי שמואל בן-עמי ז"ל. החל משנת 1976 עד שנת 2000 מילא תפקיד זה שאול אגרנוב ז"ל מכפר-ורבורג.

הקפאת זרמה

בשנתי הראשונה בהזרעה עדיין היה שימוש ב"זרמה טרייה", כלומר: זרמה שנאספה מוקדם בבוקר וחולקה למזריעים באותו בוקר. "קו החלוקה" כלל תחנות בראשון לציון, רחובות, גדרה וקסטינה. עובד המעבדה, יעקב מרקס ז"ל, היה יוצא לתחנות עם תרמוסים ובהם  מבחנות זרמה של פרים, שאותם היה מוסר למזריעים, יחד עם ציוד להזרעה, ואוסף את התרמוסים של היום הקודם.

בשנת 1968, דן קלי פיתח שיטה של הקפאת זרמה – שיטת הכופתיות. הזרמה הוקפאה על בלוקים של קרח יבש. לכל כופתית היה מוצמד פתק קטנטן עם שם הפר ומספרו. הפתקים היו בצבעים שונים. הזרמה הקפואה אוכסנה במיכלים עם חנקן נוזלי, בטמפרטורה של מינוס 196 מעלות צלזיוס.

במעבדה עמדו מיכלים גדולים עם חנקן נוזלי, בעלי נפח של 320 ליטר בתחילה, ואחר-כך של 500 ליטר. למזריעים היה מיכל קטן נייד, כמעין תרמוס בן 12 ליטר, ובו נשמרו הכופתיות של הפרים השונים המיועדים לעבודה. כופתיות של כל פר נשמרו במיכל בקניסטר (גליל) נפרד.

הקמת בנק הזרע

עם הזרמה הטרייה וגם עם הקפואה ניתן היה להיענות לבקשות הרפתנים, ולספק להם זרמה של פר שהם מבקשים לפי הידע הגנטי שלהם. אולם, עם הזרמה הקפואה, ניתן ליצור ולשמור כמויות זרמה עודפות לשימוש בעתיד.

כאשר נקראתי להקים את בנק הזרע ב"השירות להזרעה מלאכותית", עדיין לא היה קיים מקום כזה בארץ, גם לא אצל העוסקים בהפריית נשים. כך שנאלצתי להתחיל מאפס ולהמציא הכול. לדוגמה: לארגן את מאגר הבנק על כרטיסיות, כי זה היה לפני תקופת המחשבים.

מִחשוב הבנק נעשה בסוף שנות ה-80 ביוזמתו ובעזרתו הרבה של אפרים עזרא, שמנהל את "ספר עדר הבקר" עד היום. היום "השידוכים" בין הפרות לפרים הם ממוחשבים, לפי הרקע הגנטי של הפרות והפרים ולפי הידע של הרפתנים.

במשך השנים התרחב בנק הזרע וכלל בשיאו כ-7 מיליון מנות זרמה קפואה.

מעבר לקשיות וייצוא זרמה לחו"ל

בתחילת שנות ה-80 הסתמנה האפשרות לייצוא זרמות לחו"ל. היות ובכל הארצות השימוש בזרמה קפואה הוא בקשיות, ולא כפי שהיה נהוג בארץ בכופתיות (אותן היו צריכים להפשיר ולמהול לפני ההזרעה). הוחלט לעבור להקפאת זרמה בקשיות ונרכש מחו"ל הציוד המתאים לכך.

הייצוא הראשון מטעם "השירות להזרעה מלאכותית" היה למדינה באפריקה, ולאחריה גם למדינות מערב ומזרח אירופה. במסגרת העזרה שנתן משרד החקלאות לחקלאים, בגדה וברצועת עזה, סופקו זרמות גם לאזורים אלו.

יום אחד חזרתי משירות מילואים ארוך לחופשה קצרה. לפני שהספקתי לפשוט את המדים הגיע לביתי צבי מרקס, שהיה ממונה מטעם "התאחדות מגדלי הבקר" על יצוא בקר. הוא אמר לי שלמחרת יוצאת משלחת למצרים, לחוותו של נשיא מצרים אנואר סאדאת – יש להכין בדחיפות מיכל עם 5,000 קשיות זרמה. וכך, עדיין לבוש במדי צה"ל, נסעתי ל"השירות" בחפץ חיים ועבדתי לבד במעבדה. בשעות הקטנות של אותו לילה, עמד מוכן מיכל עם 5,000 קשיות בעבור חוותו של הנשיא המצרי.

בחירת פרים מתאימים להזרעות

הפרים במכון ההזרעה לא נבחרים באקראי. איכותו של הפר נקבעת לפי איכות צאצאיו – עגלים ועגלות. עגלים בודקים לפי קצב גדילה יומית, ועגלות לפי תנובת החלב, לאחר המלטה ראשונה וההמלטות העוקבות שלהן.

הוועדה, שבוחרת את הפרים המיועדים למכון ההזרעה, מקבלת באמצעות המחשב נתונים על הפרות המצטיינות בכל עדר. פרות אלו נקראות "פרות עתודות", כי הן עתידות להיות אימהות לעגלים שיהיו בעתיד פרים המשמשים להזרעה. "פרות עתודות" אלו מוזרעות במכוון ע"י פרים מצטיינים מהארץ או מחו"ל, כפי שמומחי הטיפוח קובעים.

כאשר נולד עגל זכר, הוא מועבר לטיפול מכון ההזרעה, ובגיל 12 עד 14 חודש הוא מקבל סטטוס של "פר צעיר". מכל פר צעיר מוזרעות כ-1,000 פרות ועגלות ביישובים שונים, הנמצאים תחת ביקורת החלב. מ-1,000 הזרעות אלו מקווים לקבל כ-200 פרות מבכירות (פרות לאחר המלטה ראשונה).

ממועד ההזרעות הראשונות ועד קבלת מבכירה חולבת, חולפות כ-4-3 שנים. במשך התקופה הזו לא משתמשים בזרמת הפר הצעיר להזרעת פרות נוספות, והוא נקרא בתקופה זו "פר בהמתנה", הממתין לביצוע "בנותיו". יחד עם זאת, במשך כל תקופת ההמתנה מפיקים ממנו זרמה, מקפיאים אותה והיא נשמרת בבנק הזרע.

האיחוד -הקמת "שיאון"

בעבר הרחוק היו מספר אגודות הזרעה בארץ. החל מאמצע שנות ה-60 של המאה ה-20 נותרו בארץ שתי אגודות עיקריות – "אוֹן" בצפון ו"השירות להזרעה מלאכותית" בדרום. "און" שירתו את היישובים מנתניה צפונה, ו"השירות" מנתניה דרומה. המנהל הראשון ב"און" היה משה היימן, ואחריו ד"ר חיים שטורמן. שתי האגודות פעלו בנפרד, לכל אחת מעבדה ופרייה. לאגודת "און" היו כ-50% יותר פרות. החל מאמצע שנות ה-70 החל בהדרגה, שיתוף פעולה והעברת זרמות בין האגודות. כמוכן, התחילו לפעול במשותף שתי ועדות הטיפוח, שהן הוועדות המחליטות על מאגר הפרים.

שיתוף הפעולה הלך והתהדק, ובשנת 2000 הוקמה אגודה חדשה משותפת בשם "שיאון". בדרום פרשו לגמלאות באותה עת, שאול אגרנוב ודן קלי. שאול רשף מונה למנהל "שיאון". במסגרת האיחוד, עברו כל הפרים והמעבדה לדרום. בצפון נשארו רק מיכלי חנקן וזרמות (שהתקבלו מהדרום) לעבודה השוטפת של המזריעים.

יציאה לגמלאות

בשנת 1984 התקבל לעבודה ב"השירות" הסטודנט יואל זרון. עבדנו יחד במעבדה. במרוצת הזמן הוא למד לדוקטורט והתמנה למנהל המקצועי של האגודה.  בתחילת שנות ה-2000 התקבלה לעבודה במעבדה רונית לאור – היא עבדה לצידי כ-13 שנים. לאחר פרישתי לגמלאות, היא מונתה להיות מנהלת המעבדה.

במרץ 2013 פרשתי לגמלאות בגיל 67, אחרי 46 שנות עבודה ("מוּ" בגימטריה). מאז אני עוסק בטיפוח כרם הזיתים שלי, במושב שבו אני חבר, ניר-ישראל. אנו מפיקים בכל שנה שמן זית כתית מעולה.

מדי פעם אני מבקר את חבריי ב"שיאון", וכן משתתף לעיתים במפגשים של "ועדת הטיפוח", המתקיימים ב"בית הפרה" בקיסריה.

בדצמבר 2019 זכיתי לקבל את הפרס על שם "מנחם ומשה היימן" לאות הערכה על תרומתי במשך 46 שנים, בתחום ענף הבקר לחלב.

חוויות מתקופת ההזרעה

חוויות רבות חוויתי, במיוחד בתקופה הקצרה שבה הייתי מזריע במשקים. הנה שתיים מהן:

• הזרעה ב"קְרוּז"

באחד מימי החורף הגשומים ביותר, הוזמנתי להזריע עֶגלה באחד המושבים. כאשר הגעתי ראיתי עגלה עומדת ברפת מוצפת מים, שהגיעו מעל גובה המגפיים שלי. הרפתן הזה ידע לדבר ביידיש, וכך גם אני. לכן אמרתי לו: "גיבּ אַן עֵיצֵה" (תן לי עצה). הוא ענה לי "אַ מומנט" (רגע), הלך וחזר עם דלת עץ גדולה ואמר לי "פוּר" (סע). עליתי על הדלת ושייטתי לעבר העגלה. כאשר העגלה זזה שמאלה, אני שייטתי ימינה, ולהיפך. אבל לבסוף הצלחתי להזריע אותה. אמרתי לרפתן, שאם תיוולד עגלה, עליו לקרוא לה "שלולית".

• נס בשער

בתקופה שבה התקינו שערים חשמליים בקיבוצים, קיבלו המזריעים שָלטים לפתיחת השערים. פעם הגעתי אל השער הסגור שבין קיבוץ אור-הנר לקיבוץ ארז. ליד השער עמדה בחורה עם תרמיל כבד על גבה, שהייתה כנראה מתנדבת מחו"ל. היא נראתה אובדת עצות. שאלתי אותה מה הבעיה, והיא ענתה שאיננה יודעת למי לפנות, כדי לפתוח את השער. אמרתי לה "ישו יעזור", הצטלבתי ביד ימין, וביד שמאל לחצתי על השלט שהיה בתוך כיסי והשער נפתח. הבחורה כל כך נדהמה, עד שהייתי צריך לעזור לה לעבור את הכניסה בהליכה. אחרי השער שאלתי אותה אם תרצה להמשיך אתי, והיא ענתה שתחכה למכונית אחרת…

לסיום

בעבודתי צמחתי לאורם של "הייֶקים", שרובם כבר אינם איתנו. הם לימדו אותי לעבוד בצורה קפדנית, מסודרת וחסרת פשרות. ה"יֶקֶה" הראשון שהנחיל לי את סודות ענף הרפת היה מדריכי ב""מקווה ישראל"" שמעון מאיר. בעת שירותי הצבאי היכרתי את ה"יקה" העיקרי עבורי, הוא ד"ר ראובן בר-ענן, שהיה המטפח הראשי מטעם משרד החקלאות. בהתמחותי בהזרעה היה ה"יקה" הראשון עקיבא אבני מגבעת ברנר, ולאחריו איסר כוכבא מיבנה, שמחה ידידה מסעד ויואל זינגר מאורים. מוריי ומדריכיי ב"השירות להזרעה מלאכותית" – דן קלי וזלמן שפיגל – לא היו "ייֶקים" מבחינה גנטית, אבל היו "ייקים" סביבתיים, שלימדו אותי להקפיד על כל פרט ופרט.

ולכל אלו אני מודה על הפן ה"ייקי", שאותו הורשתי לילדיי ומנסה להוריש גם לנכדיי.

כותב המאמר | משה בר-אל – ניר ישראל, גימלאי של שיאון

כנס רפתנים בלביא