מגפת הקורונה וחקלאות ישראל

מקצת מהכשלים העיקריים המאפיינים את חקלאות ישראל ושפתרונם בהחלט, עשוי להזניק מחדש את הענף הכלכלי החשוב הזה (למרות משקלו היחסי הנמוך בסך הכלכלה הלאומית) ולהתגבר בכך, על שנים ארוכות של סטגנציה, הן בהיקפי השיווק  המקומי ולא פחות חשוב,  בכל הקשור  לייצוא   החקלאי

ראשית דבר

בימים אלו של השתוללות רבתי של מגפת הקורונה במדינת ישראל, ובעולם בכלל, מתרחב השיח בין רוב מרכיבי החברה והכלכלה על תמורות משמעותיות, שיש לחשוב עליהן, בהקשר של יכולת המדינה להתמודד בשנים הקרובות עם תופעות המחלה והשלכותיה.
שיח זה כולל היבטים בריאותיים, כלכליים, חברתיים ופוליטיים. בשל טווח הזמן הקצר יחסית, שחלף מאז פרוץ המגיפה בעולם ובמדינת ישראל ובשל ה"חדשנות" של המגיפה, מבחינת סממניה הבריאותיים במובנם הרחב ביותר,  מרביתם של הרעיונות והמחשבות המועלים, אינם מבוססים עדיין על בסיס מוצק של נתונים ואירועים. משכך, אין ודאות שיוכלו לשמש כבסיס לפתרונות אמינים ובני קיימא. מצד שני, בהחלט ראוי לחשוב על ניצול המשבר העולמי והמקומי, בגין מחלת הקורונה על מכלול השפעותיה, על מנת למנף בגינם שינויים ורפורמות  מבניות לשנים הבאות – אף אם אינן כולן קשורות ישירות למגיפה, אך בהחלט כאלה שכבר נידונו בפורומים שונים ובהקשרים אחרים לחלוטין.

במאמר זה אנסה להתייחס בקצרה למספר רעיונות שעלו בהיבטים הנ"ל  בחודשים האחרונים, מנקודת ראות חקלאות ישראל, מצד מקצת מראשי ארגוני החקלאים ואחרים, כמו גם, לכאלה שטרם הועלו לשיח פומבי.

ביטחון תזונתי

ביטוייה הראשונים של מגפת הקורנה  באו לידי ביטוי זמן קצר לפי חג הפסח, שאחד ממאפייניו  במשך כל השנים (כמו גם של חגי תשרי ואחרים), הינו הצטיידות מוגברת בתוצרת חקלאית לסוגיה. כפי שקרה לא מעט פעמים בעבר, ניכרו מספר חוסרים בשוק בעיקר של תוצרת חקלאית בסיסית, כמו ביצי מאכל ומוצרי חלב, כמו גם, במספר מוגבל של פירות וירקות.
צירוף המקרים של חוסרים אלו והתפרצות המגיפה, הובילו מקצת מראשי ארגוני החקלאים ואישי ציבור אחרים להשמיע קולם, בעד הנהגת רפורמות מרחיקות לכת בדפוסי הייצור של חקלאות ישראל,  שהעיקרית שבהן, הבטחת הביטחון התזונתי, במובן של הרחבה משמעותית של הייצור המקומי, של  מרכיבי המזון שאינם מיוצרים באופן מסורתי בארץ. זאת כביכול, בגין החשש שמדינות רבות בעולם תאמצנה מודלים של אוטרקיה ותצמצמנה באופן  משמעותי את היקפי הייצוא והסחר הבין-לאומי הרחב של תוצרת חקלאית טרייה ומעובדת – וזאת  מתוך ראייה דומה, להבטיח ביטחון תזונתי, קודם כל ברמה הלאומית העצמית.

מספר הערות בהקשר לכך:

• מדינת ישראל דואגת מזה שנים לביטחון תזונתי מלא ורצוף  לאזרחיה, בכל אותם מוצרים שיש לגביהם  היתכנות כלכלית בסיסית  ופיזית סבירה לייצורם בארץ. הכוונה למוצרי החלב, תוצרי ענפי הלול ורוב רובם של הפירות והירקות. מדינת ישראל, באופן מסורתי, נשענת על יבוא בכל הקשור  לגידולים חקלאיים, שאין את ההיתכנויות הנ"ל לייצורם בארץ, על פי כל קריטריון סביר. הכוונה לרוב צריכת הגרעינים (כ-95%) להזנת בעלי חיים ולחיטה למאכל, לדגים, ובשר בקר (כ-70%) וכמובן, במוצרי יסוד אחרים כדוגמת אורז, סוכר, קפה, תה וכיו"ב.
• מדינת ישראל היא מדינה שלמעלה מ-60% משטחה הוא מדברי או חצי מדברי, עם כמויות משקעים זניחות וללא מאגרי מים פיזיים – שטחים שבהם הייצור החקלאי, שאינו זה המיוצר בארץ, הוא בבחינת אוטופיה גמורה. שאר שטחה של מדינת ישראל נתון בשנים האחרונות ללחצים אורבניים, הולכים וגדלים.
• החשש לשינוי מגמה עולמית רחבת היקף ולפיו, בעקבות התפרצות המגיפה, הסחר העולמי ילך ויקטן, הוא חשש לא מבוסס, בלשון המעטה. כלכלת העולם, מאז סיומה של מלחמת העולם השנייה והקמת ארגון גאט"ט  וביתר שאת, מאז כינונו  של ארגון הסחר העולמי ה-WTO  בשנת  1995 – מביאה לידי ביטוי את העיקרון הכלכלי הבסיסי של "היתרון היחסי"  ומבוססת יותר ויותר, על סחר עולמי, ברובם המכריע של מוצרי הצריכה (כולל מוצרי החקלאות והמזון) והשירותים,  כדרך להרחבת הייצור העולמי שלהם, להוזלתם ולהנגשתם בעבור מרבית צרכני העולם והעלאת רמת חייהם.
• גם ניסיונותיו של הנשיא האמריקאי היוצא טראמפ, לערער במקצת את מתווי התנהלות הסחר העולמי, בשנים האחרונות,  במספר ענפי כלכלה, ובניגוד מוחלט לרוח הכלכלה האמריקאית ועקרונות ארגון הסחר העולמי – הם מהלכים בני חלוף, שלא יביאו לתפנית משמעותית (אם בכלל) בכל הקשור להמשך מגמות ודפוסי הסחר העולמי .
• בהחלט ראוי לבחון ולרענן בהקשר של משבר הקורונה ולמכלול התוצרת החקלאית המיובאת, את הנוהלים הקשורים לאחזקה ולניהול של מלאי החירום של מקצת מהם.
  

  מדיניות התמיכות בענף החקלאות

  המצב הנוכחי

• ראוי לציין, בהקשר לדברים שנאמרו לעיל, שענף החקלאות ברוב מדינות העולם (ובמיוחד מבין המפותחות שבהן) עדיין נשאר ענף כלכלי די מוגן ונתמך, ביחס לכל שאר הסקטורים הכלכליים וזאת בגין ההכרה מצד רוב מנהיגי העולם וצרכניו, שלענף זה תרומות לאומיות ייחודיות שאינם מאפיינים סקטורים כלכליים אחרים כגון: ביטחון מזון, פריסה התיישבותית בעיקר באזורי פריפריה, יצירת שוויי משקל אקולוגיים בין לחצי האורבניזציה מחד, והצורך לשמר מרחבים פתוחים וירוקים מטעמים סביבתיים ועוד – מאידך.
  הצורך בהגנה על  ענף החקלאות ותמיכה בו  נובעים מכך, שרוב רובן של התרומות הלאומיות החשובות הנ"ל, אינן באות לידי ביטוי בתמורה שהחקלאי מקבל באופן סדיר וישיר, דרך מחיר תוצרתו.
• הקמתו של ארגון הסחר העולמי, ה-WTO, הניחה גם את היסוד לשינויים בדפוסי התמיכה בענפי החקלאות ברוב מדינות העולם (ובמיוחד בקרב המפותחות שביניהן ) ולפיהם, מרבית התמיכות צריכות להיקבע באופן שיביאו באופן מיטבי, את היתרונות היחסיים של הייצור  החקלאי ברמה הפרטנית והלאומית. בלשון ארגון הסחר העולמי וארגון ה-OECD, תמיכות שאינן כאלה, מכונות "תמיכות מעוותות סחר".
• רוב המדינות המפותחות בעולם סיימו הליך מדורג של מספר שנים של מעבר לתמיכות ישירות בענפי החקלאות שלהן, ומתקציביהן הלאומיים. תמיכות, שמרביתן המכריע אינן משפיעות, באופן ישיר, על החלטתו של החקלאי הבודד – מה, היכן ומתי לייצר. ויחד עם זאת, הן תמיכות שבהחלט מבטיחות, המשך ייצור חקלאי בהן לטווח ארוך ועל בסיס בר קיימא, תוך קיום עקרונות סביבתיים קפדניים ושמירה על רווחת בעלי החיים .
• מדינת ישראל, בשונה מרוב המדינות המפותחות בעולם — טרם יישמה את המעבר לתמיכות שאינן מעוותות סחר. רובן המכריע של התמיכות וההגנות על חקלאות ישראל, באות עדיין לידי ביטוי, בדמות מכסים בשיעורים גבוהים יחסית (פרוהיביטיביים בלשון ה- WTOוה-OECD) על יבוא מוצרים המיוצרים בארץ וכן במשטר מכסות ייצור ומחירי מינימום מובטחים, לענפי החלב והביצים. אמצעים אלו מהווים מיסוי בעל אופי רגרסיבי מובהק על צרכני  ישראל (ובניגוד לאופי מיסי ההכנסה וביטוח לאומי) מחד, ומהווים מעין בלמים כנגד יתר התייעלות של הייצור החקלאי בארץ, מאידך.
• זאת ועוד – יחד עם כל האופי המעוות הנ"ל של מרבית התמיכות על חקלאות ישראל, סך התמיכה וההגנה על חקלאות ישראל הייתה  בממוצע רב שנתי, נמוכה מזו הנהוגה ברוב מדינות ה-OECD!

ראוי לציין בהקשר לכך, שדפוסי התמיכות הללו בחקלאות – ובמיוחד אלו המגולמות דרך משטרי המכסות ומחירי המינימום המובטחים לחקלאים בענפי החלב והביצים – מביאות לכך, שמדינת ישראל חורגת מזה שנים ממחויבויותיה, בתחום תקרת התמיכות מעוותות הסחר,  לארגון הסחר העולמי וביום מן הימים, תהיה צפויה לסנקציות משמעותיות מצד הארגון עקב כך.

מעבר לתמיכות ישירות בחקלאות

הח"מ מטיף מזה שנים, למעבר למצב שרוב רובן של התמיכות בחקלאות ישראל  תהפוכנה לתמיכות  ישירות, ברוח ועל פי המודל של האיחוד האירופי ושל מדינות אחרות, כמו ארה"ב ועוד וברוח ההמלצות של ארגוני ה-OECD וה-WTO כפי שנמנו לעיל  וממומנות ישירות מתקציב המדינה.  בתמורה לכך, להביא  להפחתה משמעותית בשיעורי רוב המכסים על יבוא תוצרת חקלאית לסוגיה ובמקצת ממשטרי התכנון והמכסות (ובמיוחד בשלוחת ביצי המאכל, שכל משטר התכנון הפרטני בו הפך פיקטיבי לחלוטין).

זאת ועוד, את המעבר לתמיכות ישירות לענף החקלאות, יש לעגן בחקיקה ראשית משמעותית (חוק יסוד החקלאות) הכוללת בסיס תקציבי מינימלי מוגדר ומוסכם, המשקף פחות או יותר את סך התמיכה הנוכחית בחקלאות ישראל -וכפי שזה מקובל ברוב המדינות המפותחות.  זאת על מנת, להבטיח מדיניות רב שנתית ורשת ביטחון יציבה וארוכת שנים לענף החקלאות ובאופן, שהתמיכות הישירות לא תהינה חשופות לגחמות ולתנודות השנתיות של חוקי התקציב.

במעבר לתמיכות ישירות וכנגד הפחתה במקצת מהתמיכות וההגנות  הקיימות, גלום פוטנציאל להפחתת מחירי התוצרת החקלאית לאזרחי ישראל ועקב כך, להרחבת הייצור החקלאי (בגין הגדלה אפשרית של הצריכה). לפי נתוני ה-OECD רמת מחירי המזון בארץ, גבוהה בשיעור ניכר, ביחס למדינות הארגון ומדינות האיחוד האירופי.

תוצאה זו גם יכולה להשפיע על שיפור מעמדנו התחרותי בשווקי העולם ולהביא  להרחבת הייצוא החקלאי, שבשנים האחרונות הולך ומצטמק, הן באופן ריאלי והן בהיקפיו הכספיים.

הרחבת הייצור והייצוא  החקלאי, גם תוכל לשמש פלטפורמה להרחבת הפיתוח והייצוא של טכנולוגיות חקלאיות,  שמדינת ישראל הינה בין המובילות שלה, במיוחד אלו המתמקדות בייצור חקלאי במדינות הדומות למדינת ישראל -מדינות מדבריות וחצי מדבריות – ובמיוחד על רקע מגמת השינויים האקלימיים וצמצום מקורות המים להשקיה חקלאית בעולם.

חזרה לחקלאות קואופרטיבית

חקלאות ישראל הגיעה להישגיה המרשימים וחובקי עולם  לאורך השנים, בין השאר, הודות להתנהלותה במסגרת קואופרטיבית ייחודית, שבאה לידי ביטוי בשלוש המסגרות העיקריות של ההתיישבות החקלאית והכפרית  – הקיבוץ, מושב העובדים והמושב השיתופי.

לרוע המזל, המשבר הכלכלי שפקד את מדינת ישראל בראשית שנות ה-80, שבא לידי ביטויו בצורה המובהקת ביותר בדמות רמות חריגות של אינפלציה שבשיאה הגיעה לכדי כ-500% לשנה!, גרר גם את רוב רובו של סקטור החקלאות לסחרור כלכלי ופיננסי קשה.

סחרור זה הביא לקריסתה של רובה המכריע של המסגרת הקואופרטיבית הייחודית, שאפיינה כאמור, את חקלאות ישראל מאז כינונה ולראשיתו של תהליך הפרטה של מרבית המושבים והקיבוצים וארגוניהם השונים. לא זו בלבד, גם נוצרה אצל מרבית העוסקים בחקלאות, בשתי תנועות ההתיישבות העיקריות,  אך במיוחד בקרב חברי תנועת המושבים, מעין  "טראומה  מתמשכת"  מכל מה  שיכול לרמוז על התארגנות קואופרטיבית כלשהיא, לגבי ההמשך.

לדעת הח"מ ומהיכרותו הקרובה עם דפוסי ההתארגנות של החקלאים במרבית המדינות המפותחות בעולם, על ראשי תנועת המושבים במיוחד, כמו גם, על מרכזי  ההתארגנויות האזוריות, לפעול בנחרצות על מנת לעודד חשיבה מחודשת אצל ציבור החקלאים, באשר למהלך זה של התארגנות קואופרטיבית.

שתי סיבות עיקריות מביאות לכדי הצורך בהתארגנות מחודשת כלל ענפית למסגרות קואופרטיביות:

שימור הרווחיות בשוק המקומי

מדינת ישראל הינה מדינה קטנה עם דפוסי תחרות מוגבלים ביותר, בכל הקשור למספר השחקנים ולהתנהלות המגזר הסיטונאי והקמעונאי, בתחום התוצרת החקלאית הטרייה והמעובדת, ובכלל. מציאות זו מקנה לסיטונאים ולקמעונאים הגדולים (2 הישויות הללו, הן למעשה כיום ישות מאוחדת) לצבור כח מונופסוני הולך וגדל, מול ציבור החקלאים, שרוב תוצרתם מאופיינת בחיי מדף קצרים ובהיצע קשיח. ובפרט, שגם השווקים הסיטונאיים, שעד לפני כעשור ניקזו אליהם עדיין מסה מכובדת של התוצרת הטרייה, הולכים ונעלמים. מול העוצמה המתגברת של דרגי השיווק הללו ניצב ציבור חקלאים, שברובו הגדול הינו מפולג, מה שרק מעצים את ההתנהלות הזו של הקמעונאים והסיטונאים, הן בכל הקשור לקביעת המחירים לחקלאי והן בכל הקשור לדפוסי ההתקשרות לטווח ארוך בין הצדדים. רק התארגנות של החקלאים למסגרות קואופרטיביות, תצליח לשנות מציאות זו ולהעלות את רמות הרווחיות שלהם.

שמירה על  והרחבה של שווקי הייצוא

אולי אף ביתר שאת  מאשר הטיעונים הנ"ל לגבי השוק המקומי, נחיצות ההתארגנות הקואופרטיבית,  הינה יותר ממתבקשת בכל הקשור לייצוא. אם בשוק המקומי ההתמודדות של החקלאים הינה בעיקר מול ציבור המשווקים, הרי שבשווקי הייצוא, נוסף גורם נוסף והוא התוצרת החקלאית המתחרה משווקי העולם. להדגיש שהעוצמות המונופסוניות של משווקי התוצרת החקלאית בשווקי חו"ל, אינה פחותה בהרבה מזו של המשווקים בארץ ובנוסף על התוצרת הישראלית להתמודד עם התארגנויות לא פחות עוצמתיות, בדמות קואופרטיבים של חקלאיים מקומיים  ו/או חקלאים ממדינות שלישיות, המתחרים מול חקלאי ישראל על אותם שווקים.

חשוב להדגיש שוב שברוב המדינות המפותחות, לרבות ארה"ב הליברלית והקפיטליסטית, כל מדינות האיחוד האירופי ושאר מדינות אירופה ועוד, רוב החקלאים מייצרים ומשווקים באמצעות קואופרטיבים ו/או ארגוני יצרנים  ובכך מחזקים את כח המיקוח שלהם מול חקלאי ישראל. מאז קריסת חברת אגרקסקו, התחרות בין היצואנים הישראלים לבין עצמם, בעיקר בתחום הירקות (אך לא רק), רק הלכה והתעצמה, למרות נוכחות בשטח של חברת מהדרין כחברת הייצוא המובילה וכממשיכת דרכה לכאורה של חברת אגרקסקו. הדוגמה הבולטת במיוחד לתופעה זו ובהחלט לא היחידה, הינה היעלמותם כמעט לחלוטין  של חקלאי ישראל ובמיוחד יצרני הערבה, משוק הפלפל בספרד – שוק שבמשך שנים נשלט על ידי חקלאי ישראל ופדה תמורות גבוהות יותר מאלו של מתחרינו. וזאת הודות לאיכות תוצרת גבוהה ולנורמות שיווק ואספקה גבוהות ביותר.

להדגיש גם שבאיחוד האירופי, שהיקף ומגוון התמיכות בחקלאות ובמרחב הכפרי שלו, הינם מן הגבוהים בעולם – רוב רובן של  תמיכות אלו ניתנות אך ורק לארגוני חקלאים ו/או לארגונים של ארגוני חקלאים. חומר למחשבה אולי גם בישראל

סיום החקיקה של "החוק לפיקוח על ייצור הצמח ושיווקו" (חוק הסטנדרטים)

בימים אלו של התמודדות עם משבר הקורונה  ובעיות נקודתיות  של רצף סדיר של  אספקה חקלאית לצרכני ישראל, עלה הטיעון של מתן עדיפות לקידום השיווק והצריכה של תוצרת כחול לבן, ע"י סימון מקור התוצרת במדפי רשתות השיווק – בין באופן וולונטרי או בדרך של חקיקה.

אחד הכשלים המתמשכים של משרד החקלאות נוגע  לאי הפעלתו ויישומו של החוק הכולל הנ"ל (שהטיפול בו כבר מתמשך למעלה מעשור), לקביעת תקני איכות ובטיחות,  בייצור ושיווק של תוצרת חקלאית צמחית טרייה – כולל חובת ציון מקור התוצרת. חקיקה כזו כבר קיימת עשרות שנים, ברוב רובן של המדינות המפותחות. היעדר חקיקה מחייבת כזו  פוגעת בציבור היצרנים (החקלאים) והצרכנים בשלושה היבטים עיקריים:

• במובן זה שהיא ומתגמלת תוצרת באיכויות שונות (כולל כזו שאינה ראויה כלל לשיווק) באופן אחיד ומונעת תגמול ראוי בגין תוצרת איכותית. אין ספק, שזה גם פוגע במידה רבה בתדמית הכוללת של תוצרי החקלאות המקומית בעיני הצרכן הישראלי.
• היא מונעת הטלת הגבלות בהיבטים איכותיים על יבוא תוצרת חקלאית ובאופן שמאפשרת למדינות המייצאות לישראל להכניס לכאן גם תוצרת נחותה. מיותר לציין שכל התוצרת הישראלית המיוצאת חייבת לעמוד בתקני האיכות  המחמירים ביותר של מדינות היעד (ובמיוחד מדינות הא"א).
• היעדר חקיקה כזו פוגע כאמור גם  בציבור הצרכנים שנאלצים לבזבז זמן במישוש ואיתור תוצרת איכותית, שנמכרת בתפזורת, כמו גם בהיווצרות שיעורי פחת גבוהים הגורמים בעקיפין לייקור התוצרת.

הח"מ, בדיעה  נחרצת, שבהחלט ניתן לנצל את תקופת המשבר הנוכחית לסיום ההליכים הכרוכים בחקיקה הזו  ולא לנקוט בצעד ביניים של סימון בלבד של התוצרת מייצור מקומי. נקיטת צעד ביניים כזה (ושלא כחלק מהחקיקה כולה)  לא תיתן מענה לבעייתיות המורכבת שנמנתה לעיל. ובמיוחד במדינה שבה אחד הכללים הבסיסים בהתנהלותה בתחומים רבים הינו" ..שאין יותר קבוע מהזמני.."

סיכום

במאמר זה ניסיתי להצביע על מקצת מהכשלים העיקריים המאפיינים   את חקלאות ישראל ושפתרונם בהחלט עשוי להזניק מחדש את הענף הכלכלי החשוב הזה (למרות משקלו היחסי הנמוך בסך הכלכלה הלאומית) ולהתגבר בכך על שנים ארוכות של סטגנציה, הן בהיקפי השיווק  המקומי ולא פחות חשוב  בכל הקשור  לייצוא   החקלאי – בזוכרנו שמתן תנופה לייצוא החקלאי, תוך ניצול היכולות האגרו-טכנולוגיות הגבוהות של ישראל היא אחת הדרכים הקריטיות  להבטיח המשך צמיחה של סקטור זה.

זאת במיוחד, בעידן של משבר אקלימי מתגבר והצורך, ברמה הלאומית והעולמית, להבטיח ביטחון תזונתי ראוי לדורות הבאים ולדאוג לנורמות ייצור ושיווק בנות קיימא.

כותב המאמר: איציק בן דוד – לשעבר סמנכ"ל בכיר לייצור וכלכלה וסחר חוץ במשרד החקלאות

רפת צהלים "מצליחה לנצח את הקיץ"