התגובה שלא באה: מזה שבועיים שני ממתין לתגובה כפי שציפיתי מהנהלת קיבוץ להבות הבשן אך היא לא באה, (כוונתי לכתבה על גוגה קוגן ב"ידיעות הקבוץ" 16.08). בליבי היה נוח לי לחשוב שאולי הנושא נסגר בהבנה הדדית אך לא פורסם, וגם זה לטובה. האם האווירה בארץ היא זו שהופכת כל נושא לסוגיה משפטית? האם המתיחות לקראת הבחירות מחריפה את טון הדיבור? לעתיד הפתרונים.
לעניין: אני מסכים עם כל מילה של עלי קדם בעיתון הקודם וחושב שלא יכולתי לנסח טוב ממנו את הרגשתי. לכן אוסיף מעט בתקווה שישנם עוד רבים החושבים כמונו. על עובדה אחת אין חולקים: ההומור מעיר את כל הנוגעים בדבר ובכך מוכיח את כוחו. האם ההערה על "…איפה שמתי את מפתח הרכב החדש…" היא זו שהקפיצה את מנהל הקהילה? למה לא התייחס לרעיון החברתי על העלאת המיסוי באותה נחישות?
התגובה שלא באה
מבלי להיות חבר בלהבות הבשן, אך חבר קיבוץ למעלה מ-60 שנה, אני יכול לשער בביטחון, שאצלנו זה לא היה קורה. גם לחץ ואיומים, כפי שדווח בכתבה, לא היו עוזרים להנהלה ושתי השיחות האחרונות בקיבוצי הוכיחו זאת. כאן אסתכן בהערכה, שחברי להבות הבשן אינם צריכים להתרגש מהתפטרותו של ירון לינדמן. המדינה מלאה במועמדים טובים. לתומי חשבתי שהמנהל המתפטר יסתייג מביטויו של עוה"ד על דברי גוגה כ"הגיגים נאלחים". גם כאן טעיתי? אני מצטרף לקריאתו של עלי קדם לחברי להבות להגיב ולתמוך בגוגה. לכולנו יקר הביטוי – ערבות הדדית, גם אם היא נשמעת כבר בקרבנו יותר מ-80 שנה. ויפה שעה אחת קודם.
אלי בראל, גזית
