כשנדמה שכל הערכים איבדו את משמעותם, המחנך הוותיק אהוד שמיר משער הגולן עדיין מאמין בשיחה, בדיאלוג ובהקשבה הדדית
בהפגנות נגד ההפיכה המשטרית שמתקיימות בצומת צמח נואמים מידי שבוע חברים מקיבוצי האזור. לפני כשבועיים הפתיע אחד מהם, אהוד שמיר משער הגולן, כשניגש למיקרופון והתחיל לשיר את השיר "שחקי שחקי". הוא הסביר לקהל המאות שהיה שם שהמילים "באדם אאמין" מבטאות בצורה הטובה ביותר את האני מאמין של המחאה.
שמיר (85), בן שער הגולן, התחנך במוסד החינוכי בקעת כנרות. "הייתי רגיל לחינוך המסורתי של השומר הצעיר. 'עשרת דיברות השומר'. שיחות חברה רבות וארוכות. אידאולוגיה ברורה, שלא משאירה הרבה מקום לשאלות. היינו חברה בטוחה בעצמה ובמוסריות שלה, שהאמינה בשוויון".
פער בין מסרים למציאות
בהמשך למד שמיר היסטוריה, חזר למוסד ושימש עשרות שנים מורה ומחנך. כאן נחשף לפער גדול בין תכנים ומסרים לבין התנהגות הילדים בפועל. "נסעתי עם כיתה שחינכתי לחרמון. בדרך חזרה נכנסנו לתחנת דלק. כמה ימים אחר כך שמעתי שחבר'ה לקחו ממתקים מהחנות בתחנה ולא שילמו. ראינו זאת בחומרה. אני והמחנכת השנייה קיימנו שיחה עם הכיתה. הקראנו להם שיר של אלתרמן, על קבוצה של צעירים ש'פושטים' על מיקשה של ערבים. הילדים הפנימו שמדובר בגנבה, נעשה דבר שלא ייעשה. זכור לי מקרה נוסף משנת 2000. מזכיר המוסד ביקש חמישה מתנדבים לפריקת חבית בשר עבור המטבח. התברר שתיבה אחת נעלמה. המתנדבים הכחישו כל קשר למעשה, שבגללו בעצם חמישית מהילדים לא קיבלו את המנה שלהם. מנהל המוסד בלי לחשוב פעמיים הרים טלפון למשטרה. הגיע קצין נוער, שהצליח לחלץ הודאה במעשה מאחד מהקבוצה. זימנו את הכיתה לשיחה, וציפינו שיהיה שם גינוי חד משמעי למעשה. ואכן, היו כמה שגינו, ואז קם אחד הילדים, חניך שלי, ואמר: מותר לגנוב, לעשן, לשקר, אלה דברים מקובלים, ואוי למי שמלשין. הוא קיבל מחיאות כפיים! בשבילי זה היה זעזוע, שאישר תחושות שלי שמשהו רע קורה לנוער שלנו. ערך החברה יורד, הפרט נהפך למרכז, וכל אחד דואג לעצמו. זה לא קרה בבת אחת, אלא כתהליך שנמשך לאורך שנים".
שמיר מסביר שמקרים כאלה הביאו לשינוי בתפיסתו כמחנך. "בשבילי זה היה תמרור שאמר שכל הערכים שאנו מדברים עליהם זה כאילו 'חלף עם הרוח', דיבורים ריקים. מילים שחולפות 'מלמעלה'. מה שבאמת מתבסס זה מבנה חברתי שבו שולטים החזקים, והחלשים נעשים חלשים יותר. זה היה רגע של חשבון נפש. לא הייתי מסוגל להמשיך עם הדיבורים, שהתבררו כצביעות. שאלתי את עצמי מה אני, בפינה שלי, יכול לעשות. הבנתי שנקודת הכובד בחינוך חייבת לעבור מהכלל – לפרט. ושהצמחת ערכים חדשים, וחיזוקם של ערכים שהתערערו, תיעשה מלמטה למעלה ולא מלמעלה למטה כבעבר. בית הספר חייב לחזור ולכבוש לעצמו את המרחב החינוכי שהופקר. מול המנטרה של 'להספיק חומר', ומול הגישה הניטרלית, צריך להציב גישה של דילמות ערכיות, שבהן אין 'פיתרון בית ספר'. העמדות הערכיות צריכות לצמוח מתוך החניכים עצמם. הצבת הבעיות לא תוכל להיות פשטנית – אלא מורכבת, ומסתכלת על התמונה הרחבה. וכיוון שכך, מותר לחניך לעשות, לשאול, להטיל ספק".
דומה שנשארו מעט בתי ספר, כולל בתנועה הקיבוצית, שמתיימרים לא רק ללמד אלא גם לחנך.
"נכון, וזה באמת מדאיג, כי התופעה שתיארתי היא מאוד רחבה. היא שפרושה על הרבה תחומים, ולא רק בישראל. היחס לערבים, היחס לאמת ולשקר, השיח בין ילדים ומורים שיש בו הרבה הסתרה. זו הייתה נקודת זמן שגיבשתי לעצמי תוכנית של התמודדות עם חינוך לערכים בצורה שונה. התוכנית נקראת 'אני ואתה בחברה משתנה'. לקחתי על עצמי להיפגש פעמיים בשבוע עם ילדים בכיתה ח'. הכינונו שירונים, וכל שיעור נפתח בשירה, פעילות שאני מייחס לה חשיבות והשפעה רבה. בחלק השני שיחות על ערכים ונקיטת עמדה. אך לפני גיבוש עמדה – הקשבה לצד השני. תוך כדי הקשבה ושיחה התלמיד נדרש לגבש את דעתו. הציפייה היא שכולם ידברו, בלי חשש. אני לא מוותר על השמעת העמדה שלי, אבל לא כאחד שיודע הכול, אין פה 'פתרון בית ספר'".
בספרים שלך אתה מדבר על חינוך דרך דילמות.
"דילמות הן מציאות החיים שלנו. הזמנתי לכיתות אנשים מבחוץ בעלי עמדות שונות, התנאי היחידי שהם דוברי אמת שיודעים לדבר לפני קהל. נושא לדוגמה היה היחס לזר ולשונה, למשל לאנשים עם תסמונת דאון. למשל, הגיעה אלינו אם מאחד מיישובי הסביבה שבתה הצעירה, אחרי שלושה ילדים, נולדה עם תסמונת דאון. היא סיפרה שחצי שנה היא לא הפסיקה לבכות. לא יכלה להשלים. בהמשך היא למדה להתייחס לבת כחלק מהמשפחה. מצד שני היא המשיכה, מתוך מודעות, להמשיך להחיות את חייה שלה. היא סיפרה שקיבלה השראה מכתבה שקראה על משפחת וקסמן, משפחתו של נחשון וקסמן שנחטף ונרצח במהלך ניסיון שחרור כושל). למשפחה היו תאומים שאחד מהם נולד עם תסמונת דאון. הציעו להם להעביר את האח הזה למשפחה אומנת, אבל הם סירבו. ערכנו הצבעה בכיתות, כל אחד התבקש לומר האם היה מוכן לקבל את הילד למשפחתו. בכל הכיתות הרוב היה בעד".
אחד הנושאים שמעסיקים את שמיר כבר הרבה שנים הוא יחסי יהודים וערבים בישראל. בעבר יזם ביקור אצל נערים ערבים שהוכו על חוף הים בתל אביב. "בכיתה דיברנו על נער ערבי שהותקף על ידי קבוצה של בריונים בטבריה. לאחר שווידאו שהוא ערבי, היכו אותו באלות, האירוע הסתיים כשהגיע שוטר למקום. בשיחה שאלתי את הילדים האם הם יודעים איך התייחסו ליהודים במזרח אירופה. השלב הבא היה לברר מי מוכן לבקר את הנער שנפגע. מכל כיתה התנדבו כמה, הצטרפה אלינו מורה ערביה, יצרנו קשר עם האמא של הנער, קנינו לו מתנה והגענו לביקור. האמא סיפרה על החוויות שלה כבת המיעוט הערבי, למשל שבנסיעה באוטובוס אנשים לא רוצים לשמוע לידם ערבית. התמודדות מסוג אחר הודגמה כשהזמנו בחור שסבל מגמגום קשה בעבר. לאחר מאבק ממושך ועיקש הוא הצליח להתגבר במידה רבה על הגמגום, ואפילו הפך למדריך בבני עקיבא. במקרה זה הייתה לנו דוגמה חיובית וסיפור מעורר השראה".
ליבת החינוך
לאחר עבודה של עשרות שנים ב"כנרות" עבר שמיר ללמד בתיכון האזורי בית ירח. "מחנכות ששמעו על התוכניות שפיתחתי ביקשו ממני להעביר את השיעורים לכיתות שלהן. הגיעה בקשה גם ממחנכת כיתה י' בטבריה. למרות שאז כבר עברתי את ה-75, המנהל היה פתוח לעניין וקיבל אותי, ועבדתי שם כחמש שנים. את כל האירועים והמפגשים הללו ריכזתי בשלושה ספרים. לאחר שהספרים יצאו לאור, צלצל אליי בחור דובר רוסית שהיה בעבר במוסד, והציע לי לפתוח אתר באינטרנט ולהעלות את מערכי השיעור. הוא הסכים לבצע את המשימה ללא תשלום. במשך כשנה הזרמנו את התכנים לאתר. בהמשך התברר לי שישנם אתרים ייעודיים בתחום החינוך. התקשרתי עם חברה שמתמחה בתחום, ונוצר איתם שיתוף פעולה. בשלוש השנים האחרונות אני עוסק בפרויקט הזה. אני מעלה גם נושאים שהעברתי, תוך הכנסת שינויים משמעותיים, ויוצר גם נושאים חדשים שמבוססים על סיפורי מקרים. השיטה היא מהפרט אל הכלל, מלמטה למעלה. יש לא מעט מבקרים חוזרים באתר, מה שמראה בעיניי על עניין יותר מעמיק בתכנים. ישעיהו תדמור, מי שהיה המנהל המיתולוגי של בית הספר הריאלי, אמר לי שמאוד התרגש לראות את מה שהעליתי. מחנכים שיעבירו בהצלחה שיעורים שבמרכזם דילמות ערכיות, מוזמנים לשלוח את מערכי השיעורים אלינו, כדי שנפרסם אותם, ואחרים יוכלו גם הם ליישמם.
בגילו המבוגר, אהוד שמיר מסרב לקבל את הרוחות הרעות של לאומנות וגזענות, ויש לו עוד אנרגיות להיאבק למען חברה טובה יותר בישראל. לדבריו: "אחד האמצעים להתמודד עם המשבר הוא החינוך. יש מחנכים ומורים שהולכים בדרך הקלה ושמים דגש רק על בחינות בגרות וציונים. לדעתי הם זונחים את ליבת החינוך, שהם הערכים. זהו חינוך 'סגור', מצומצם, על רקע זה צומחים נערים שצועקים 'שיישרף לכם הכפר'".
אתה לא מתייאש?
"לא. אני טוען שמול תרבות שלושת הכ"פים – כבוד כסף וכוח – הכרח להציב תרבות של מוסריות, מחשבה, כבוד לזולת ולעצמך ותמיכה לחלש. בבית הספר צריך להקדיש לכך שיעורים מיוחדים, שיהוו חלק בלתי נפרד מהמערכת ויקבלו ערך שווה למקצועות הבגרות. אנחנו לא צריכים לצפות לתוצאות מהירות. מדובר בתהליכים לטווח ארוך. הייתי רוצה שהחינוך לערכים יהפוך למקצוע מרכזי בבית הספר התיכון, אני מאמין שעל זה ניפול או נקום".
סיפור שמכיל דילמה ערכית
מתוך האתר של אהוד שמיר "האתגר: חינוך לערכים"
בעיניי, חינוך הוא חינוך לערכים הומניים. ואולם, במשך עשרות השנים האחרונות הלך והוסט הדגש בבתי הספר בארץ מחינוך הומני ללימוד מנוכר של חומר, ששיאו – בחינות הבגרות. הצטמצם מאוד השיח האנושי, ובמרכז הועמדו העובדות כגורם עצמאי, מנותק מהחברה ומהאדם. האמירה המנחה הפכה להיות – "להספיק את החומר". במקביל, היטשטשו מאוד הגבולות בין מותר לאסור, בין ראוי ללא-ראוי, בין רע לטוב.
השאלה ששאלתי את עצמי, האם זהו מצב טבעי, או שהוא ניתן לשינוי. אחרי למעלה מ-20 שנה של התמודדות, עם לא מעט עליות וירידות, אני סבור שניתן לקיים בכל כיתה שיח הומני שבמרכזו ערכים.
באתר זה, אביא דוגמאות של מערכי שיעור כפי שהעברנו אותם, שותפתי נעמה נווה ואני, בכמה בתי ספר, ובעיקר – ב"אורט במעלה", בטבריה. בכל שבוע, אביא מערך אחד, וכך תיווצר רשימה שממנה יוכלו המחנכים לבחור את מה שנראה להם. כמה מילים על התכנים והמבנה של השיעורים:
הבסיס לכל פעילות הוא סיפור שמכיל דילמה ערכית. זה יכול להיות סיפור של אדם, קטע מסרט, מאמר בעיתון, ועוד.
בדרך כלל, הפעילויות מתקיימות במסגרת של שכבה שלמה, ובתוכה – בכיתות שלמות. ההשקפה שלנו היא שהדיון הערכי חשוב לכל אחד. המסגרת של שכבה שלמה מאפשרת להוזיל את ההוצאות.
המפגשים מתקיימים במעגל, שבו כולם שווים. כל מפגש מונחה על ידי מנחה – אחד המחנכים, שלמד היטב את החומר.
המחנכים הם שותפים, ולפעמים מעבירים בעצמם את השיעורים. אין מבחנים, אבל יש ציונים הניתנים בסוף השנה, על השתתפות בדיונים, על יחס וכו'.
השיעורים מתוכננים מראש, אבל יש הרבה מקום לספונטניות. אין הכרח להספיק את כל החומר; והמנחה יכול לשנות ולאלתר, גם תוך כדי השיעור. השיעורים מתנהלים ברצף, פעם בשבוע, כי העיסוק בשאלות ערכיות הוא חלק מהחיים.
ehudshamir.co.il
