"דור כיפור – סיפור מקומי", הוא מיזם המתעד בראיונות וסרטונים סיפורים אישיים של לוחמים ובני משפחותיהם מן המלחמה שבשנה הבאה ימלאו לה 50 שנה. "זהו מרד החיילים הפשוטים שסיפורם לא נשמע", אומר יעקב חורין מאיילת השחר, הוגה המיזם ומובילו
בשנה הבאה, באוקטובר 2023, ימלאו 50 שנה למלחמת יום הכיפורים. פצעים ישובו ויפתחו ביתר שאת ואולי גם ארכיונים מהם נלמד קצת יותר על מה שקרה במלחמה שחרף הניצחון הצבאי בה, מהווה קו שבר בהיסטוריה של מדינת ישראל.
בשנים האחרונות התפתח שיח ער סביב מלחמת יום הכיפורים. הסדרה "שעת נעילה", שהוקרנה ב"כאן 11" היוותה זרז לכך. אבל עוד קודם החלו לוחמים לפתוח את סגור ליבם ולספר את מה שאירע בה בעיקר מנקודת מבטם האישית. אולי הזמן שחלף אולי בגלל הגיל המתקדם שגורם לאנשים לחוש שזו ההזדמנות האחרונה, מביאים אנשים להיפתח ולדבר. מה שהחל בטפטוף הפך עם השנים לזרם שוצף. הסיפורים והסרטונים מופיעים באתר "דור כיפור – סיפור מקומי" וברשתות החברתיות. את מיזם "דור כיפור" הגה והוביל יעקב חורין חבר איילת השחר ופעיל בו יהודה (דודי) וגמן בן שדות ים, שניהם אלופי משנה בדימוס.
מן הדשא בקיבוץ למלחמה
יעקב חורין (72) שימש בתפקידו הצבאי האחרון כראש מטה בחטיבת שריון. הוא נולד בבית השיטה להורים שהיו ממסיידי הקיבוץ ובפילוג עבר איתם לאיילת השחר. בצבא שירת בשריון, השתחרר ב-1971 והוצב כסגן מפקד פלוגה בחטיבה 500 בצאלים.
מלחמת יום כיפור תפסה אותו על הדשא בקיבוץ. "ישבנו ודיברנו על המלחמה המתקרבת. כמה ימים קודם לכן התחילו מטוסי הרקולס לנחות במחניים. מאוחר יותר הבנו שהם הביאו את לוחמי חטיבה 7 שיישלחו להילחם בגולן. חשנו שמשהו עומד לקרות". ואכן, קרוב לשעה שתיים בצהריים התחילה הפגזת אימים על רמת הגולן. "רעם ביום בהיר", כדבריו, "פגזים נפלו מסביב לקיבוץ ואחד שנפל בשטחו. התחילה מלחמה". עוד טרם הגיע אליו צו 8, נטל חורין יוזמה, ארז את הציוד ונסע דרומה, לצאלים. בני הדור שלנו לא חיכו לקריאה, הוא מסביר. "יצאנו לדרך, עברתי את ראש פינה, ואני מביט אחורה אל רמת הגולן מלא דאגה".
דודי וגמן (75) בן קיבוץ שדות ים, הוא פנסיונר שמלמד במכינת תבור על ציונות ומנהיגות ובתכנים הקשורים לקבלת החלטות בכלל ובהיסטוריה של הישוב בפרט. ערב המלחמה, בגיל 26, הוא מונה למפקד פלוגת מילואים בשריון. במלחמת יום כיפור היה בסדיר.
ביום שבת, שבו פרצה המלחמה בילה דודי בים. אומנם בצבא הסדיר כבר הוכרזה כוננות ג', אך בארץ לא הורגשה היערכות למלחמה. "הנחת העבודה הייתה שהערבים לא יעזו לתקוף. זו הייתה הערכה חזקה יותר מכל מידע מודיעיני. היא האפילה גם על הידיעות והדיווחים על היערכות הצבאות של סוריה ומצרים בשטח. זה עוד מקרה בהיסטוריה האנושית שבו העובדות לא מבלבלות את העמדות המוקדמות של האנשים. בשתיים בצוהריים נפתח הרדיו, לא זוכר אם שמענו צופרים, ואז החלה הקראת סיסמאות היחידות שגויסו למילואים. חיכיתי למונית שתבוא לאסוף. חטיבת גיוס מהיר התבססה על מוניות. לקראת שמונה היינו בבסיס בפילון".
הסדירים לא היו ערוכים
דודי היה חלק מחטיבת שריון שהייתה אמורה להתגייס ראשונה בכדי לתגבר את החטיבה הסדירה שתתייצב מול הצבא הסורי. "בשביל זה צריך לגייס בזמן וזה לא קרה. המילואים לא גויסו בהחלטה, כי האמינו שהצבא הסדיר יוכל להתמודד לבד עם המתקפה ראשונית, ואז כוחות המילואים ינצלו את הצלחת הכוח הסדיר כדי להתקדם בשטח האויב, כפי שקרה במלחמות קודמות. אבל התברר שהכוח הסדיר לא היה ערוך למלחמה".
גם חורין וגם וגמן מצאו את עצמם בתום המלחמה בחטיבה 679 בפיקודו של אורי אור שבה מצאו לדבריהם "בית".
חורין ומשפחתו הפכו להיות מעורבים בשימור מורשת החטיבה ועזרו להפיק את העצרת השנתית של המשפחות השכולות שמתקיימת בכל אוקטובר. כיום עובד חורין במועצה האזורית גליל עליון במערכות מידע וכארכיונאי. אולי העיסוק בתחום המידע גרם לו להבין כי בעולמנו, מה שלא יעלה לרשתות החברתיות ולא יהיה נגיש לטלפון הנייד "יישכח ללא זכר". לאחר שהקים, ביחד עם ענת חכמוב ודפנה פיליפ, אתר שמנגיש את ההיסטוריה של המועצה האזורית, פנה חורין ליו"ר העמותה של החטיבה חיים דנון, וב-2016 הקים, בעזרתן של השתיים, שפיתחו את רעיון הסיפורים האישיים, את האתר "סיפור מקומי", המציג את סיפורי הלוחמים של חטיבה 679 (ששמה הוסב לחטיבה – 434).
"חשתי תחילה שחסר לי קטע אינטימי, דבר אישי שקשור לאורי אור, אשר מזוהה מאוד עם החטיבה, והחלטתי לראיינו, להושיבו מול המצלמה ולשמוע את סיפורו", נזכר חורין. בחלוף שבוע, התקשר נהג הטנק שלו, מאנשי הצוות הוותיקים של חורין, שעבר אירוע רפואי וביקש להביא את סיפורו. "אמרתי לו", כך חורין, "בשבוע הבא אני אצלך לריאיון. בכל יום אובד לנו עוד 'בוגר מלחמה' והיה לי חשוב לתעד ולשמר את הזיכרונות".
צילום: מהאלבום הפרטי
שיטפון של מרואיינים
לדברי יעקב חורין, עד שנת 2020 הם קיימו כ-30 ריאיונות בלבד עם לוחמי 679, "המהפך בתודעה התחולל עם הקרנת הסדרה 'שעת נעילה'. פתאום הכניסות לאתר הגיעו בהיקפים עצומים, 2000-1000 ביום. אנשים חשו צורך לדעת מה קרה. ציבור שלא היה מודע לאירועי המלחמה התחיל להתעניין בה". בעקבות הביקוש, המיזם הורחב ל"דור כיפור – סיפור מקומי" מתוך שאיפה לראיין לא רק את הלוחמים שהשתתפו בקרבות, אלא גם חיילות שלעיתים איבדו ביום אחד את כל סגל המפקדה שלהן, אימהות ונשים שכולות, חיילות אחיות שקלטו את הפצועים, משפחות שנשארו בעורף כשיקיריהן לוחמים בחזית".
יעקב חורין מספר כי התודעה שהשתרשה בציבור ממלחמת יום כיפור הם סיפורי הגבורה של המפקדים קהלני, יאנוש בן-גל, כוח צביקה ואריאל שרון. "כל אחד כבודו במקומו מונח, אבל הסיפורים של אלה שהיו בשטח עצמו וניצחו את המלחמה – לא סופרו. פתאום סיפורים של אנשים בני 70 ו-80 זוכים למיליון וחצי כניסות, המונים צופים בסרטונים – מה קורה פה? עד הפרויקט הזה הציבור נחשף למלחמה דרך מתווכים, היסטוריונים, אנשים שכתבו ספרים במחשבה על כל מילה. אצלנו, בפעם הראשונה, לוחמים מספרים את סיפורם האישי, ללא עריכה, ללא ברירת מילים. הכול ספונטני, בלי פילטרים. כיום פעילים במיזם 12 אנשים. זה טיפול פסיכולוגי למראיין ולמרואיין". ואכן כיום יש באתר יותר מ-350 סרטים המספרים את סיפורם של בני 'דור כיפור'. לוחמים לשעבר מראיינים בווידאו לוחמים אחרים המספרים על הימים ההם באוקטובר לפני 49 שנים".
***
הריאיון הראשון שחורין השתתף בו היה שלו עצמו מול המראיינת ענת חכמוב. "זה היה בוסר" הוא מספר. "בשנת 2000 הכנתי מצגת למשפחה על המלחמה. היא כללה אוסף של תמונות שהיו לי. המצגת היוותה חומר למחשבה על איך מספרים סיפר. רוב אלו שנלחמו לא הסתכלו במשך 30 שנה למלחמה בעיניים. רק בתחילת המילניום אנשים התחיל להיפתח. היום זה שטפון".
יש דברים מיוחדים שמאפיינים את המרואיינים?
"כל אחד מספר מה שהוא יודע. לא עוסקים בחיפוש אשמים, למרות שאולי יש ציפייה לזה. לא מדברים על מי שלא תפקד והיו כאלה. יש אנשים שהסיפור שלהם כולו מומצא. לא נעלה ריאיון כזה לרשת. אנחנו מבקשים מכל אדם את הסיפור האישי שלו, זה נשמע הכי אובייקטיבי. צברתי ניסיון עם אנשים שסובלים מהלם קרב סמוי. רק בדיעבד ניתן להבין מה קרה שם וגם זה בעקבות ויכוחים והשוואת גרסאות. מן הריאיונות מצטייר דור שלקח יוזמה, ידע מי נגד מי והיה יצירתי בכל מצב. בסופו של דבר אלה הגורמים שאפשרו לישראל להתמודד עם המלחמה".
"מלחמה בלתי נמנעת"
סיפור הלחימה של דודי וגמן במלחמה, מובא גם הוא במלואו בריאיון מצולם באתר. "היתרון הגדול" אומר דודי, שגם מצלם ועורך את הראיונות במיזם, "הוא שהמראיין כמעט תמיד יודע על מה המרואיין מדבר. זה ריאיון אחר, של מי שהיה שם, שמכיר את המקומות והשמות. האדם שמספר יושב מול מראיין שמזדהה ומבין, לעיתים לפרטי פרטים, את מה שקרה. זה לא מחקר היסטורי, אבל חלק מהראיונות האירו אירועים שלא היו מוכרים עד כה. כמי שגדל בבית של היסטוריון, השילוב של החלטות ותוצאות ועל איך ההיסטוריה מתגלגלת, מאוד מעניין אותי. במלחמה יש פחד מוות שעובר בראש של כל אחד. יש פחד להיפצע, חלק גדול מהאנרגיה מושקע בהתגברות על הפחד. החלק היחסי של הקיבוצניקים היה מעל ומעבר לחלקם באוכלוסייה. יותר מ-40 אחוז מהנופלים. כך גם מספרם היחסי ביחידות הלוחמות. עניין של חינוך".
יש בך משקעים של כעס על מה שקרה ערב המלחמה ובמלחמה?
"אפשר למתוח ביקורת, אבל אין מה לחפש אנשים כדי לתלות בכיכר. אני מעריך שמי שקיבלו את ההחלטות עשו את מה שנכון לפי הנתונים שהיו בידיהם. עד אותה מלחמה המדינה הלכה מחיל אל חיל בתחום הצבאי והבטחוני. קשה היה שלא להיכנס ליהירות וזחיחות. מהבחינה הזאת הכתובת של המלחמה הייתה על הקיר ולדעתי היא לא הייתה ניתנת למניעה. המחזה נכתב, התפקידים נכתבו ולא משנה איזה תפקיד יקבל כל שחקן. גם לא נכון שלא הייתה מודעות למספר הנפגעים כפי שיש היום, חיי אדם היו ונשארו יקרים".
סיפורו של דור
אין ספק, מיזם "דור כיפור" הוא מפעל הזוכה להכרה וחשיבות. יעקב חורין מספר על פניה מיד בן צבי, המכון לחקר ארץ ישראל, בבקשה לנתח את הראיונות כדי ללמוד על מאפייניו של הדור שלו. "הדור הצעיר של ימינו כולו שקוע בטכנולוגיה. מי שמוביל בצבא הם חיילים צעירים מעולם המחשבים, זה עולם אחר וההשוואה מתבקשת. יש פה מרד של החיילים הפשוטים, הגיבורים הקטנים, שמביאים את סיפורם. אני חושב שזה מה שתופס את הציבור. יש עשרות יחידות שהסיפור שלהן לא סופר. אנשיהן רוצים לתעד את מה שקרה גם למען המשפחה. זה פרויקט שאף פעם לא היה, לא בארץ ולא בעולם. הכול פתוח לציבור".
יש דברים מיוחדים שאתה לוקח מהפרויקט?
"זהו סיפור של דור. מה שקרה השפיע על רבים. רובנו שרוטים בצורה כזו או אחרת. לא היה לי הלם קרב, אבל היו רגשות אשם על כך שנשארתי בחיים. כשהטנק נפגע בסואץ והנהג נהרג מחוץ לטנק ואני עשיתי שיקול והבנתי שאי אפשר לחלצו זה גורם לי לרגשי אשם. אני שואל את עצמי: 'למה לא חילצת', למרות שיצאנו משם אחד שרוף ואחד עם כדור ברגל. אנשים צופים בראיונות וההשקפה שלהם משתנה. זה קורה אצלי ואצל רבים אחרים. אנשים 'מזדכים' על זיכרונות, על מה שסחבו בתוכם. כל יום מגיעים טלפונים מאנשים שרוצים להתראיין. הגופים הרשמים של המדינה היו צריכים לקחת את זה בשתי ידיים, מי שלא לוקח מפסיד".
היעד של המיזם לשנת 2023, עם מלאת 50 שנה למלחמה, מספר יעקב חורין, הוא להגיע להיקף של 1000 ראיונות, בערך פי שלושה ממה שיש עד כה. כלומר, אחד ליום מהיום. לשם כך נחוצים עוד מראיינים, עוד ציוד, מדריכים למראיינים. הרבה עבודה, עם תקווה לעזרה במימון ממשלתי, כלשהו. "אם לא הממשלה, אז נלך לגיוס המונים" אומר חורין, זה מרד של האנשים הפשוטים ואולי הם ירצו לתרום למען המרד שלהם".
תגובה אחת
כחבר קבוץ בעברי תמיד ידעתי והערכתי את החברים והלוחמים הקיבוצניקים, הם שונים במנטליות שלהם לתרום למען הכלל כי זה החינוך שקיבלנו בבית. היום כאני מסתכל על החקלאים קשה לי מאוד לראות את הפשעים החקלאיים שקורים במדינה ואין מי שיעצור אותם. לאן נגיע אם אין תגובה של כוח. אתמול בחדשות הערב זה היה בשבילי שיא הכאב שהראו סירטון על הנזקים בשדות הכותנה של קבוץ אין חרוד. בושה למדינה. "עם שלא מכיר את עברו ההווה שלו דל ועתידו לוט בערפל".