כבר זמן רב אני עוסק בשאלה של התנהגות "המון". לפני שאביא בפניכם ציטוט מפי זיגמונד פרויד על הנושא, חשוב לי להקדים ולהבהיר עמדה אישית על שאלת המחאה
אינני מתנגד למחאה למרות שאיני שותף לנבואות השחורות שלה. אני איש "שמאל מלא" ולכן לא אתמוך בליכוד ולא בנתניהו. אני גם לא תומך באף מפלגה שאיננה "שמאל מלא" ובכך אמרתי שאין מפלגה מיוצגת בכנסת שאני יכול לתמוך בה. אינני תומך ברפורמה המונהגת על ידי הקואליציה של היום ולהבנתי אין להם יכולת וסיכוי לגרום למהפך שילטוני, להפיכת הדמוקרטיה לדיקטטורה, להרס הכלכלה או למשבר משפטי. אין ביכולתה של המחאה לעומת זאת להביא לתיקון תחלואי החברה הישראלית, וגם לא למלחמת אזרחים. ומה כן? כבר כתבתי על כך ולא אחזור על הדברים כאן ועכשיו. ייתכן שלעמדותיי אין תומכים אבל אני שואב עידוד מכך שיש ציבור גדול שבסקרים מביע התנגדות לרפורמה ולא מתייצב בכיכרות.
ועכשיו לדיון על ההמון.
"דחף העדר"
נתחיל בפרויד, כמו שמתחילים בדרך כלל, בוודאי כשעוסקים בבחינת תהליכי עומק נפשיים. במאמרו "פסיכולוגיה של ההמון ואנליזה של האני" משנת 1921, מתייחס זיגמונד פרויד לפסיכולוגיה של חברה או המון ובעיקר למה שהוא מכנה "דחף העדר". ראשית הוא מצטט מספרו של אוגוסט לה-בון, "פסיכולוגיה של ההמונים", העוסק בתיאור התנהגות ההמון.
לה בון כותב כך:
"הדבר המופלא ביותר בהמון פסיכולוגי הוא שיהיו אשר יהיו היחידים המרכיבים אותו, בין שאורחות חייהם דומים בן שאינם דומים, וכך גם העיסוקים, האופי והמשכל של האנשים, כבר מעצם היותם להמון נקנית להם כאילו נפש קיבוצית, שמכוחה הם חשים, חושבים ופועלים בצורה שונה משהיה כל אחד מהם חש, חושב ופועל אילו עמד לבדו…".
לדבריו של לה בון הסיבה להתנהגות של ההמון נובעת מ"הדבקה" שיש בין האנשים המרכיבים אותו, שהיא תופעה כמו-היפנוטית, שכן ההמון מצוי במין מצב סוגסטיבי ("השאה") כאשר הוא המון. בתוך ההמון, שהוא גוף אלמוני, נעלם אצל היחיד רגש האחריות הבולם את יצריו כשהוא לבדו, ובשל תחושת השחרור של יצריו חש היחיד תחושה של "כוח איתנים" בהיותו חלק מהמון. לה-בון ממשיך וכותב:
"ההמון אימפולסיבי, הפכפך, קרי, כמעט תמיד הוא מודרך מן הלא מודע. יכול ההמון לפעול מתוך דחפים נאצלים או אכזריים, דחפי גבורה או מורך לב, הכול לפי הנסיבות… ההמון נוח למעלה מן הרגיל להשפעה, הוא קל אמונה וחסר חוש של ביקורת. אין הוא מכיר בקיומם של דברים שאינם מתקבלים על הדעת… מחשבתו היא מחשבה של תמונות המולידות זו את זו באופן אסוציאטיבי… ואין בהמון שום ערכאה בת תבונה למדידתן של התמונות במידת המציאות. רגשות ההמון תמיד פשוטים הם ומופלגים ביותר. הווה אומר, אין ההמון יודע ספקות והיסוסים…. ואף גם זאת, זו דרכו של ההמון שהוא משתעבד לכוחן המאגי של מילים. עלולות מילים לחולל סערת אימים בנפש ההמון ממש כשם שהן עשויות להרגיעה…".
קל להסכים עם לה-בון כאשר נזכרים בהופעה האלמותית של אריאל שרון בכנס מרכז מפלגת הליכוד ב-1990, הידוע כ"ליל המקרופונים", כאשר השתיק את מערכת ההגברה של שאר הדוברים וקרא: "מי בעד חיסול הטרור" שאגה גדולה של הסכמה פרצה אז מגרונות הנוכחים (לצורך העניין, תופעה דומה לגמרי יכולה לקרות בכנס של תנועה פוליטית אחרת כאשר יקרא מישהו: "מי בעד שלום, ועכשיו").
חסר מעצורים
פרויד מצטט את מקדוגל, חוקר העוסק בהבנת תהליכים בקבוצה. מקדוגל מתאר התנהגות המון באופן דומה לזה של לה-בון. בכותבו למשל כי: "דומה ההמון יותר לילד שלא זכה לחינוך, או לפרא ההולך אחרי יצריו…" עם זאת, מקדוגל מציין כי תיאור זה מתאים להמון "פשוט" או "לא מאורגן", וכי המון זה יכול להפוך לארגון משוכלל אם מתחילים להתקיים בו חמשת הקריטריונים הבאים:
א. ישנה מידה מסוימת של רציפות לקיומו של ההמון. ב. בלב היחידים בהמון נוצר מושג מסוים על טיבו של ההמון הזה. ג. ההמון יוצר יחסים או עמדות כלפי התלכדויות אחרות של המונים (או ארגונים). ד. נוצרים מסורות, מנהגים וסדרי חיים, ביחוד כאלה הנוגעים ליחסים בין היחידים. ה. נוצר מבנה (ארגון) עם חלוקת תפקידים והירארכיה.
כמי שמתעניין במעמקי הנפש, במה שמתחת ל"ארגון", מנסה פרויד לבחון את התנהגותו של אדם בהמון "לא מאורגן" כביטוי לתהליכים הבסיסיים של היחיד כשהוא חלק מקבוצה, ועוסק במה שהוא מכנה "דחף העדר". בהתאם לכך, התנהגותו של המון לא מאורגן, כמתואר, היא לדעתו לא אחרת מאשר ביטוי של הלא מודע עליו הרבה לדבר, המתואר כדחפי, אסוציאטיבי, אמוציונלי, מגיב לכל גירוי וחסר מעצורים.
