מה הקשר בין אסטרואיד, הומו סאפייאנס ואלוהים? ולמה חשוב לעבד את הגינה עם חיוך? להדי בן עמר הפתרונים
בתגובה לטור "חשבון נפש" שהעליתי כאן לרגל יום הכיפורים, טען אחד הקוראים במדור התגובות כנגד "סגנוני הלגלגני והגדוש בזחיחות הדעת" בעניין יום הכיפורים ומנהגיו, ועל כן רציתי להתנצל אם הובנתי שלא כראוי:
אין סגנוני לגלגני וגדוש בזחיחות הדעת כלפי יום הכיפורים דווקא, או כלפי הדת הספציפית המצווה על היום הזה, אדרבא, זה יחסי כלפי כל מה שנכלל במונח "תרבות אנושית", ומטבע הדברים תרבות זו כוללת גם דתות למיניהן, כולל הדת היהודית ויום הכיפורים.
זוהי לצערי תחושתי לגבי האורגניזם האנושי בכללו, ואין לכחד שאני עצמי חלק מאורגניזם נלעג זה, מה שכולל גם אותי בנלעגות הזו, וברשותכם ארחיב על כך:
צביר-העל האסטרונומי הקרוי "הבתולה", מכיל קבוצות רבות של גלאקסיות, ובהן "הקבוצה המקומית". ב"קבוצה המקומית" יש כשבעים גלאקסיות שבכל אחת מהן כמאתיים מיליארד כוכבים ומעלה. בצילום "הקבוצה המקומית" מבחינים בין הנקודות המרכיבות אותה בנקודה זעירה עד מאוד הקרויה גלאקסיית "שביל-החלב" – היא מכילה בין מאתיים לארבע מאות מיליארד כוכבים.
בהדמיות גלאקסיית "שביל החלב" יש נקודה זעירה ובלתי מובחנת כמעט בגלל קטנותה, והיא נקראת "מערכת השמש" – במרכזה כוכב גזים לוהט שאנו מכנים "שמש", וסביבו לוויינים המקיפים אותו. השלישי בין הלוויינים הללו במרחקו מהשמש, ואחד הקטנים בהם, נקרא "ארץ".
מכה קלה בכנף היקום
על הפלאנטה "ארץ" חיים מגוון רב ועצום של אורגניזמים, בהם אחד הקרוי אדם, או הומו-סאפיינס. האורגניזם הזעיר הזה, החי על הפלאנטה הזעירה הזו במרחבי יקום שאין לו סוף, בין מאות אלפי גלאקסיות וטריליוני כוכבים, משוכנע ומאמין שהוא נזר-הבריאה, שהוא מהווה רעיונית וממשית את מרכז היקום, ושעבורו קיים כל השאר.
לפני כ-65 מיליון שנה, כשהאסטרואיד צ'יקסולוב פגע בכדור הארץ והשמיד כ-90 אחוז מכל החיים שעליו, כולל צמחים, ומחק מעל פניו את הדינוזאורים, האדם כלל לא היה בנמצא עדיין, והיקום בכללו כלל לא הרגיש ולו גם מכה קלה בכנף מהאירוע הכביכול-טראומטי הזה.
נאדה. אדישות מוחלטת.
היכחדם של הדינוזאורים אִפשר את עליית ממלכת היונקים, ממנה התפתחה משפחת האורגניזם הקרוי אדם.
ב-70 אלף השנים האחרונות החל אורגניזם זה לשכלל את התקשורת בין הפרטים המרכיבים אותו, תקשורת שכל האורגניזמים החיים על הפלנטה מקיימים, אבל השכלול שיצר האורגניזם הזה באמצעות תהליך של אבולוציה יצר שפה משוכללת משל השאר, שאפשרה לו במהלך השנים לפתח תודעה. התודעה אפשרה לאורגניזם זה להבחין בינו לבין שאר הסביבה.
התפתחות התודעה קרתה במקביל להתפתחות המוח, במיוחד החלק הקרוי אונה קדם-מצחית שבמוח, והגיעה לשיאה כשהשפה התפתחה לממדי שכלול כאלה שאפשרו חשיבה מופשטת ודמיון. החשיבה המופשטת והיכולת לדמיין הם למעשה התכונה האנושית היחידה שאין לבעלי חיים ושיצרה את היתרון האבולוציוני עליהם.
הדמיון והחשיבה המופשטת אפשרו לאורגניזם זה, בין שאר הדברים, להתמודד עם שאלה מהותית שהחלה לקנן במוחו בעת שהתפתחה בו תודעה: למה אני כאן? למה אני חי? מה המשמעות של קיומי הקטן והסופי בעולם הזה?
חברים דמיוניים
חלק מתהליך ההתמודדות עם השאלות הללו היה להשתמש בדמיון כדי להמציא ולפתח הסברים לשאלות הללו, ומה שיפה בדמיון – שאין לו גבולות! הוא יכול לקחת אותנו לכל מקום שנחשוק בו ולהמציא כל מה שנרצה בדמיוננו, וכך החל האורגניזם האנושי הזה, הומו-סאפיינס אם תרצו, להמציא מיתוסים וסיפורים כיד הדמיון הטובה עליו. בין השאר מיתוסים וסיפורים הכוללים חברים דמיוניים ורבי כוח שמניעים את העולם ושולטים בו, חברים דמיוניים הקרויים "אלים".
לפני כ-4,000 שנה קבוצה מסוימת החליטה שאין לה צורך בהרבה אלים, די לה באל אחד, שזה לגמרי הגיוני, הרבה יותר נוח לרצות אל אחד, להקריב קורבנות לאל יחיד, להתפלל רק אליו, מאשר נניח אל שניים עשר כאלה או יותר כמו במסורת ההלנית, למשל, או אל עשרות כאלה כמו בשבטים שונים באפריקה ואסיה.
הגם שעקרונית אינני רואה הבדל משמעותי אם מדובר בכמה אלילים או באליל יחיד, גם אם קוראים לו אלוהים. עדיין מדובר ביציר הדמיון האנושי בלבד.
מכאן והלאה, הרבה בעזרת אותם אלים ומיתוסים, המצאנו ואנו ממשיכים להמציא משחקים וכללים, במגמה לתת לחיינו טעם ומשמעות. יש למשחקים הללו עוד יתרונות, אבל טעם ומשמעות לחיים והצדקה לדברים שאנו עושים הם הייעוד העיקרי של המשחקים הללו.
משחק משמעו שאנחנו תוחמים גבולות – כמו שתוחמים גבולות מגרש כדורגל, או גבולות מגרש הכדורסל, לוח הדמקה או לוח השחמט, או את גבולות האמונה והדת, הלאום, הגזע והמגדר, ואז אנחנו ממציאים את הכללים למשחק, ואנחנו נכנסים למגרש שבחרנו ומשחקים לפי הכללים עליהם החלטנו ואותם קבענו. המשחק יכול שייקרא כדורגל, כדורסל או דמקה, או יכול שייקרא יהדות, נצרות או אסלם.
או קומוניזם. או קפיטליזם. או מה לא.
כללי המשחק
בסוף הכללים הם כללי המשחק שבחרנו וקבענו והמשחק הוא עדיין משחק. וכל עוד כל המשתתפים במשחק הזה מקבלים את הכללים אפשר להמשיך לשחק אותו, כמו שעושים בכדורגל, שחמט, נצרות וכו' (שלא לומר יהדות. ורמי-אבנים. ופוקר).
ההבדל היחיד בין המשחקים הוא גודל המגרש ומספר המשתתפים.
ומכאן החרדה העצומה והאיומה מפני מי שיפר את הכללים או יתייחס אליהם שלא ברצינות – ככה אי אפשר להמשיך לשחק!!! הרי כל המשחק יתמוטט!!! כי כל משחק תקף כל עוד הכללים מקובלים על כל המשחקים בו, כאמור, וכל עוד הם מתייחסים לכללים ברצינות.
ולכן גם אסור להתייחס אל המשחק בזחיחות הדעת, בחיוך, או חס ושלום בלגלוג. שהרי כל קיומנו עומד ותלוי בתפיסתנו, ברצינות שבה מתייחסים אל כללי המשחק.
ואם יש משהו שגורם לי לזחיחות הדעת ולגלוג, הרי זו הרצינות הזו שבה אנו מתייחסים אל עצמנו ואל המשחקים שאנו משחקים. שהרי אם יבוא יום ונכדו של האסטרואיד צ'יקסולוב שהשמיד את הדינוזאורים יגיע אל כדור הארץ ויחבוט בו, וכל האנושות כולה תימחה מעל פניו – היקום עצמו, כמו במקרה הדינוזאורים, לא יחוש גם מכה קלה בכנף.
מצד שני, מאחר ואותי, למשל, גידלו על פי כללי משחק מסוימים, ועד גיל מסוים חשבתי שכך אכן נראה העולם ואלה הם חוקיו, ולא חוקי המשחק שהמציאו אנשים, המסלולים הסינפטיים שבמוחי הורגלו למשחקים הללו, ואני משחק אותם, הגם שעם הגיל למדתי לפעמים לרדת מהמגרש ולהסתכל מהטריבונה, ולראות עשרים ושניים אנשים מתרוצצים במלוא כוחם להכניס כדור לשער השני, או שמונה מיליארד איש שמתרוצצים עליו לכל הכיוונים, ומכניסים אחד לשני.
וכבר אמר קהלת, החכם ממני לאין-ערוך: "הבל הבלים, הכול הבל", אבל גם אמר קנדיד לחבריו בספרו של וולטר, אחרי אינספור הרפתקאות וחיים קשים: "הבה נלך לעבד את גינתנו כי לשם כך יצר אותנו הבורא".
אז גם אם איני מאמין בקיומו של בורא, זהו משפט יפה, ומה עוד נותר לנו מלבד לעבד את גינתנו הקטנה עד היום בו נמות?
כי בסוף נמות, אז גם את החיים לא צריך לקחת ברצינות, ואפשר לעבד את גינתנו עם חיוך – או זחיחות הדעת.
דעתי בלבד, כן?
