יבול שיא
הרפת והחלב
20230108 004441 1

זיכרון גורלי

4 דק' קריאה

שיתוף:

אם במקרה נתקלתם בהדי, הוא מבקש מראש שתזכירו לו בבקשה מי אתם ומאיפה אתם מכירים אותו. זה לא שהוא דמנטי, זה פשוט שבגילו המוח נושא עודף מידע וזיכרונות

לפני כשבוע נכנסנו חניה זוגתי-לחיים-ארוכים ואני לבית הקפה שבמרכז המסחרי של משמר השרון. כשעמדנו בפתח אמרתי: "האמת שאני די מחבב את הסי-אספרסו הוותיק הזה". 

"זה כבר מזמן לא סי-אספרסו", חניה אמרה בהבעה חמורה. "זה ארקפה". 

"על מה אתה מדברת?" אמרתי לה. "יותר מעשרים שנה אני מכיר את בית-הקפה הזה – זה סי-אספרסו! תמיד היה!" 

"כבר שנתיים שלא", חניה אמרה. "מאז הקורונה הסי-אספרסו נסגר והמקום החליף בעלים. עכשיו זה ארקפה!". 

יצאתי חזרה מהמבנה, צעדתי אחורה על האספלט של מגרש החניה, עד שהגעתי מספיק רחוק, והבטתי על קיר המבנה –אין מה לומר, חניה צדקה, כרגיל: "ארקפה" היה כתוב על הקיר באותיות גדולות, ואפילו מוארות. 

"מוזר", אמרתי. "הייתי מוכן להישבע שלפני חצי שנה כשישבתי כאן ושתיתי קפה זה היה עדיין סי-אספרסו". 

"אני מגיעה לכאן למרכז של משמר השרון פעם בחודש-חודשיים כי יש בקומה השנייה מרפאת מומחים של הכללית", חניה אמרה. "אתה לא היית כאן שנתיים לפחות. אין לי מושג איפה ישבת לפני חצי שנה שנדמה לך שזה היה כאן". 

נכנסנו והזמנתי שני הפוך קטן. חניה חשקה בכמה קרקרים והוספתי אותם להזמנה. 

"66 שקלים", אמר המלצר שמאחורי הדלפק. "באשראי?" 

"אפשר בהלוואה?" שאלתי. "או במשכנתא? או שיש לכם תוכנית מימונית כמו בחברות ליסינג במגרשי מכוניות?" 

צעדתי לעבר השולחן שלידו התכוונו לשבת, כשלפתע קם מישהו מבין השולחנות ועל פניו חיוך רחב ומואר. 

"הדי!" הוא קרא. 

הוא הגיע אלי בצעד מהיר והקיף אותי בחיבוק עז. 

"איזה כיף לראות אותך!", אמר בקול רם. 

שקללתי את כל הנתונים שציינתי כאן – האיש קם לקראתי בחיוך רחב, האיש קרא לי בקול רם בשמי עד שכל בית הקפה שמע, האיש הלך אלי בזרועות פתוחות והאיש חיבק אותי חיבוק עז. 

המסקנה מכל זה יכולה להיות אחת בלבד: אנחנו מכירים אחד את השני!  

ואנחנו אפילו מכרים וותיקים, כנראה. 

אז מי האיש הזה, לכל הרוחות? ואיך קוראים לו? 

שיחה ידידותית לא ברור עם מי 

לפני חודשיים נשלחתי על ידי זוגתי-לחיים-ארוכים למשימת רכש, או במילים אחרות: אשתי שלחה אותי לסופר לקניות. 

עוד אני מחפש את דרכי בין המדפים. תוהה איפה ולאן שייך מוצר בשם קרם קוקוס, שהרי לא מדובר בחלב קוקוס, שאז אולי הייתי מחפש אותו בין קופסאות הנוזלים השונים המתקראים חלב למרות שבינם לבין חלב אין ולא כלום, כמו חלב סויה, חלב שקדים וחלב שיבולת שועל, ועוד אני מתלבט אם המילה "קרם" מרמזת שהוא שייך לאגף התמרוקים, צץ למולי בקצהו השני של המעבר אדם מזוקן, ציציות ארוכות משתלשלות מחולצתו אל מעל מכנסיו, ועל ראשו כיפה גדולה. 

עיני האיש אורו כשראה אותי, הוא הניח הצידה את העגלה ואץ אלי בזרועות פתוחות, כשהוא קורא בתרגולת הידועה: "הדי!" 

התלבטתי אם להושיט את זרועותיי בתנועת התגוננות, אבל האיש נראה כל כך שמח לראות אותי, עד שבלית ברירה פרשתי גם אני את זרועותיי לצדדים וכך התנגשנו חזה אל חזה במה שכנראה היה חיבוק גדול. 

"אהלן!" קראתי גם אני בקול גדול, כי במצב כזה חייבים להשוות שמחה לשמחה, שלא להיראות א-סוציאלי, סוציומט ולא מנומס. "מה נשמע? מה העניינים?"  

"תודה להשם יתברך יום-יום!", האיש אמר. "אין תלונות, ברוך השם, שרק ימשיך ככה! ואיך אצלך?" 

"השבח לאל!" אמרתי, כי זה נשמע לי הדבר הנכון להגיד אותו. "יותר טוב מזה כבר יהיה לא חוקי. אז מה העניינים?" 

"יופי! יופי!" האיש אמר וזרח. "ממש טוב לראות אותך! איך חניה?" 

"הלוואי עלי להיות במצב שלה", אמרתי. "בריאה כמו סוס. ואיך אצלך?" 

"שרק ימשיך ככה", הוא אמר. "הילדה כבר סיימה תיכון והבן סיים לא מזמן את הצבא". 

מכאן למדתי לדעת שיש לו שני ילדים, בן ובת, ורשמתי לעצמי את הנתון החשוב הזה להמשך השיחה, למקרה שניתקע בשתיקה מביכה בלי נושאים לדבר עליהם, כי לא היה ברור לי כמה זמן תימשך השיחה ועל מה נדבר הלאה. 

"נהדר", אמרתי. "אז הילדה מתגייסת עכשיו?" 

"הולכת לשרות לאומי", הוא אמר. "מאז שחזרתי בתשובה אנחנו מקפידים קצת, פה ושם, בקלה כמו בחמורה. אז הבן עשה שרות צבאי רגיל אבל הבת כבר תלך לשרות לאומי". 

"יפה, יפה", אמרתי. "העיקר לתרום משהו לחברה". 

וכך ניהלנו שיחה ידידותית וחמה במשך כרבע שעה, ואז נפרדנו שוב בחיבוק חם וכל אחד הלך לדרכו. 

עד היום אין לי מושג מי זה היה. 

כולם נראים כמו ז' מהשב"כ 

כתבתי כאן לפני שבועיים בטור שלי שנקרא "הולך בשלג" על יתרונות הגיל המבוגר על הגיל הצעיר, לפי תפישתי, ורק ציינתי בסוף הכתבה את אחד החסרונות של הגיל המבוגר המתבטא בכאבים מוזרים בכל מיני מפרקים בגוף, מפרקים שבעבר בכלל לא ידעתי שקיימים. 

אז כאן המקום לציין עוד תופעה שלמדתי להכיר בגילי המתקדם: אין לי מושג מי הם האנשים הללו שאני פוגש ברחוב, במכולת, בסופר, במרפאה, בבית המרקחת או בבית הקפה ובמסעדה, כולם נראים לי כמו ז' מהשב"כ. 

אתם מכירים את הצילומים הללו מהעיתון או מהכתבה הדיגיטלית במחשב או בסמארטפון שבה מוצגת לכם דמות שעל פניה מרוחים פיקסלים מטושטשים כך שלא ניתן לזהות אותה, ומתחת כתוב "ז' מהשב"כ בטקס קבלת פרס הצטיינות במשרד ראש הממשלה"? 

ככה רוב האנשים שאני פוגש ביום יום, אלה שמנפנפים לי לשלום, נראים בעיניי: ז' מהשב"כ עם פרצוף מכוסה פיקסלים שלא ניתן לזהות אותו. 

ולא שיש לי בעיית ראיה, חלילה, מאז שעברתי ניתוח קטרקט ואפילו הוספתי מכספי הפרטי טבין ותקילין להתקין עדשה מולטי-פוקאלית שניתן לראות בה היטב גם מקרוב וגם למרחוק, נפרדתי לשלום מכל המשקפיים שלי ואני רואה חד כמו עיט או נץ, אבל מי הוא זה שאני רואה אין לי מושג. 

פעם עוד זיהיתי את הפרצוף ורק את השם שמתחבר אליו לא ידעתי ולא זכרתי, ועדיין זכרתי שאנחנו מכירים מאיזשהו מקום. היום גם הפרצוף לא מוכר לי, כך שלחבר אליו שם כבר נראה כמו מדע בדיוני או משימה בלתי אפשרית. 

מצד שני, מאחר וניתן להניח שמי שמדבר אתי באורח ידידותי כל כך, כאילו הוא מכיר אותי היטב מימים ימימה, באמת מכיר אותי, אני יכול להניח שהוא גם יודע שאני אדם מבוגר שנושא במוחו המון מידע שרכשתי בחיים והמון זיכרונות, ועל כן בתוך כל המידע והזיכרונות האלה מתקבל על הדעת שצריך לחפור הרבה כדי להגיע אל המידע הרלוונטי למפגשנו הנוכחי, שזה תיאור מצב החביב עלי יותר מהמונח "דמנטי", ועל כן החלטתי לקצר את הדרך ולהרשות לעצמי לומר: "בגילי המוח שלי נושא עודף מידע וזיכרונות, ולא אל כולם הוא מגיע בזריזות. תזכיר לי בבקשה מי אתה ומאיפה אנחנו מכירים". 

ובא לציון גואל. 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

ניהול משק החשמל בקיבוצים הפך למורכב במיוחד והוא כולל אחריות על רכישת חשמל ומכירתו, גביית תשלומים, תחזוקת תשתיות והיכרות עם הרגולציה המשתנה  * חברת משקי רם, שפועלת בכ-40 קיבוצים, מתמחה בכך ותוכל ולחסוך לכם
3 דק' קריאה
הצלם הבינלאומי נפתלי הילגר מגן-נר שבגלבוע נוסע ברחבי העולם, מגלה תרבויות לא ידועות ומצלם נופים ואנשים * בתמונותיו ניכרים סקרנות, רגישות והקשר האנושי שהוא ניחן בהם * מאז ה-7 באוקטובר הוא מקדיש חלק מזמנו
9 דק' קריאה
על הגדות פסח בהתיישבות העובדת  סדר הפסח הוא הטקס הביתי-משפחתי החשוב ביותר בשנה. לאורך ההיסטוריה קיימו אותו בארץ ובגולה, גם בתנאים קשים ובלתי אפשריים כמעט. העיסוק המרכזי הוא קריאה בהגדה של פסח. במאות השלוש-עשרה
3 דק' קריאה

הרשמו לניוזלטר

השאירו את הפרטים והישארו מעודכנים!

דילוג לתוכן