אומרת תמר ג'ראפי מעמיר, שתוצאות הבחירות האחרונות לכנסת ישראל, לאחר שהיכו אותה בהלם, הביאו אותה ואת בעלה עוז לחפש את עתידם בחו"ל. "זה לא רילוקיישן ולא הגירה, בשלב זה מדובר רק במסע לבדיקה של אפשרויות", היא מרככת
הריאיון הזה מציע לי המון כותרות – כל אחת מהן מעניינת ומסקרנת, רק תבחר, אבל אני דוחה את כולן, כי דומות להן כבר היו לנו אחרי ארבע מערכות הבחירות האחרונות, וגם אחרי הבחירות שקדמו להן, וגם אחרי המהפך של 77', וזו שאבחר עלולה להיות קצת דז'ה וו כזאת, שתהדהד את קודמותיה. לכן אני חושב ללכת על כותרת קצת אנרכיסטית וסתלבטית ומרימת גבות, כמו "טנדו עם ג'וליה רוברטס", בעיקר בגלל שהיא פותחת בחיוך טוב ובציפייה מושכת כתבה אפופת צער וכאב, שהולכת להיגמר בבכי.
אני מציע את הכותרת הזאת, כי קבעתי שיחה עם תמר ג'ראפי, ואת דלת הבית הנאה בהרחבה של עמיר, פתח לי חיוך צחור ושובה לב של ג'וליה רוברטס, ולאחר שסיימנו לשוחח ונפרדנו לשלום, זו שוב הייתה ג'וליה רוברטס, שעמדה בדלת וחייכה אליי, כמו שהיא חייכה מדי פעם במהלך הריאיון (בין הדמעות שעמדו לה על הריסים, והקול שפה ושם קצת נסדק). הדמיון ביניהן מדהים, ואם לערוך השוואה בלתי נמנעת – תמר עולה על ג'וליה.
שברון לב
אבל תמר היא לא רק "אישה יפה" (זוכרים את הסרט?), היא קודם כל אדם ערכי, דעתן, רגיש, אכפתי, בעל תפיסת עולם ליברלית והומניסטית מוצקה ועמוקה, ושפה רהוטה, שאכפת לו (לה) מהמדינה שלנו, מהקיבוץ שלנו, ומהמשפחה שלה, הגרעינית (עוז, ושני הבנים, סהר ואלון), וגם הרחבה יותר.
אנחנו נפגשים בעקבות תוצאות הבחירות האחרונות, שהוציאו ממנה שברון לב מכמיר, בכי בלתי נשלט, דכדוך שלא נגמר, ותחושה עמוקה של אֶבֶל, שקשה לצאת ממנו, בגלל המחיר הלאומי והאישי שכרוך בהן. אנחנו שבעה ימים בדיוק אחרי אותו יום שלישי עגום, ותמר עוד לא התאוששה. פלא שבסיום השיחה, כאשר ביקשתי לצלם אותה, היא אמרה לי, "נו, איצי, באמת, ככה אתה רוצה לצלם אותי?".
עד היום, מיום שעמדה על דעתה והצטרפה לנוער מרצ, היא הייתה מרצ. נאמנה לה ודבקה בה באופן הכי עיקש בעולם. הפעם היא "שברה הצבעה", והצביעה ליש עתיד של יאיר לפיד. "מאוד התלבטתי בין זהבה גלאון, מרב מיכאלי ויאיר לפיד. בדעותיי אני מרצ, למרות שקצת התלבטתי לגביה בשנים האחרונות. בבחירות הקודמות הצבעתי לה בגלל הגעוואלד, אבל אמרתי לעצמי שזו הפעם האחרונה שאני מצביעה לגעוואלד. אני אמורה להצביע עבור מי שהוכיח את עצמו – ויאיר לפיד הוכיח את עצמו כמנהיג נחוש וראוי, שהלוואי והיה ממשיך להוביל את המדינה. זהבה גלאון ומרצ איבדו אותי בהתנהלות מול יאיר גולן. הקמפיין שלה היה גס ואגרסיבי. זו לא הייתה מרצ. זה היה מוחק ומתנשא, ולא אהבתי את זה. זהבה גלאון לא מייצגת אותי. גם ניצן הורוביץ לא. תמר זנדברג, מיכל רוזין, מוסי רז, ועלי סלאלחה – בהחלט כן.
"כשהגעתי לקלפי ועמדתי מאחורי הפרגוד, לא ראיתי רק את שֵם המפלגה, שזה הבית, אלא גם את שמות האנשים שמובילים, והיה לי ברור שאני מצביעה ליאיר לפיד. אני מאמינה בו. הגיע לו לקבל את הקול שלי. מרצ צריכה לעשות עכשיו את שיעורי הבית שלה ולבדוק מה קרה לה. איך אנשים שתמיד הצביעו לה – בחרו הפעם שלא".
החלום הציוני נגמר
את המדגם של יום שלישי בערב היא ראתה בבית, עם עוז, ומיד לאחר שהוא עלה על המסך, עלתה בה תחושת מחנק עמוקה והבנה שהחלום הציוני נגמר. "אני בנאדם מאוד ציוני. אני פטריוטית. אני אוהבת את הארץ. בלילה ההוא לא ישנתי. זה היה לילה לבן. למחרת, נסעתי לבדיקת אולטרסאונד בטבריה. תנסה להיות בטבריה אחרי יום כזה. הסתכלתי סביבי והבנתי שלפני שאני ציונית ופטריוטית ואוהבת את ישראל, אני אימא, ואני אוהבת את הילדים שלי ומחויבת לעתיד שלהם, והעתיד שלהם לחיות במדינה חשוכה, שלא מקבלת את השונה, ששונאת כל מה שלא עומד באיזה רף בדיוני שאלוהים הציב, או ששליחיו הציבו, שלא עושה מקום לגר, לכהה, לבהיר, להומו, לשמאלן, למי שחושב אחרת – ממש לא ברור. אני לא בטוחה שזה המקום הנכון לי לגדל את ילדיי.
"אני אוהבת את הארץ, אני קשורה בה לכל פקעת, לכל חצב, לכל עגור, לרוח הים… לא לחיות בארץ זה שובר אותי. אני עדיין בתחושת אֶבֶל קשה, גם מתוצאות הבחירות וגם מהמסקנה המעשית שלנו, לבדוק אפשרויות אחרות, אבל אין לי ברירה".
את השבוע שעבר עליה מאז היוודע תוצאות הבחירות היא מתארת כשבוע עם המון בכי לא נשלט, שהיא התאמצה להסתיר מהילדים, ובלי אוכל ושינה. "אני בוכה על החלום לחיים שהיה לי פה. על חלום שנגמר. חלום של לחיות בעברית. אני עברייה. אני יהודייה. אני ישראלית. אבל אחפש את זה בחו"ל. אני כבר מחפשת. מחפשת קהילה עברית, מכילה, פתוחה, ליברלית, שמאפשרת חיים לפי הערכים שלנו. מחפשת מדינה שבה עבריין מורשע לא יכול להיות בה שר. שאזרח מורשע לא יכול להיות בה שר. שכהניסט שלא שירת יום אחד בצבא לא יכול להיות בה שר. עליהם אני צריכה לסמוך? הם ישמרו על חיי הילדים שלי? פסיכופתים ששולפים אקדח בשייח' ג'ראח, כדי להראות ששלהם יותר גדול?".
כולנו תפסנו אחרי הבחירות את הראש, אבל מנסים להתאושש.
"אי אפשר להתאושש מאובדן כזה. אני לא אתאושש. את המדינה שלי ואת תחושת השייכות שלי אליה – לא אקבל בחזרה. גדלתי בבית פטריוטי. בבית מתנדב. אבא שלי (פרופסור שמואל אורן, ניהל 30 שנה מחלקה פנימית בבית החולים ברזילי והדריך סטודנטים), היה גם איש צבא. הוא לחם במלחמות ישראל. הוענק לו צל"ש. אבל אני לא רוצה לתת את הילדים שלי לצבא השֵם הזה. הם לא יקבלו את הבנים שלי, החזקים, הבריאים והחכמים. לא ייקחו את הנפש שלהם להעיר ילדים בני שמונה במיטות שלהם בלילה עם נשק שלוף, בשביל לחפש איזה קרוב של הילד הזה, שאולי עשה משהו. הילדים שלי לא ייקחו חלק במדינת הטרור הזאת. אני אומרת את זה בעצב רב, מתוך שברון לב, אבל אני לא יכולה. אנחנו יוצאים למסע. אני חייבת אותו לנו ולילדים. מסע במטרה למצוא חיים שפויים יותר, עם חינוך, תרבות ועתיד, מה שכאן כבר לא יהיה".
אבל יש לך כאן קיבוץ. הקיבוץ הוא מעטפת די מגוננת.
"אין לי טענות לקיבוץ. אדרבה. הילדים שלי לומדים פה בבית ספר דמוקרטי מהמם ('עינת הגליל'). הבועה שבה אנחנו חיים היום – מושלמת. אני לא מוציאה אותם מעמיר כי רע פה. ממש טוב פה. אבל התחזית שלי לכמה שנים קדימה – היא שחורה. אנחנו הולכים לאבד לגיטימציה בעולם, ובצדק, כי פשיסטים לא צריכים לקבל לגיטימציה, גם אם הם כביכול בצד שלי. ואחרי שנאבד לגיטימציה בעולם, בעוד שנתיים-שלוש אני עלולה למצוא את עצמי בתוך ממ"ד, בידיעה שאני צריכה לסמוך על בן-גביר, סמוטריץ' וכל השאר… אני לא מאמינה בזה. מדובר בחבורה של פושעים, שהשתלטה על המדינה.
"אם אני מלמדת את הילד שלי מגיל אפס לא לקחת משהו שהוא לא שלו, אז לא יכול להיות ששרים בכירים יהיו אנשים שהורשעו בפלילים. זו מדינה שאיבדה את הדוגמה האישית שלה. יש כאן התנהלות של משפחות פשע, וחבורת פושעים לא יכולה להחליט על חיי. יותר משאני מפחדת לצאת מפה, אני חוששת להישאר פה. מגיעים לי חיים עם תקווה. אני מרגישה שנשמטה לי הקרקע מתחת לרגליים".
בשיחה מוקדמת אמרת לי שאפילו גרמניה היא אופציה.
"הכול אופציה. כל מקום שיש בו חינוך ותרבות וקבלת השונה – הוא אופציה. כל מקום שבו חיים בשביל לחיות בטוב ולא על החרב – הוא אופציה. וכן, גם גרמניה".
איפה מתמקדים החיפושים שלכם?
"מקנדה, ארה"ב, פורטוגל והולנד, ועד לאתונה וכרתים. הדבר הכי מטלטל שאבא שלי אמר לי השבוע היה 'אל תדאגי, תמר, העולם גדול'. זה משפט שבחיים לא חשבתי שאבא שלי, הפטריוט הגדול של ישראל, יגיד לי, אחרי מה שהמשפחה שלנו עברה ואבא שלי עבר. אבל אבא שלי רואה את הנכדים שלו ורוצה בשבילם עתיד טוב יותר, גם אם העזיבה שלנו תגרום לו לשיברון לב".
הוריה נפרדו לפני הרבה שנים. אביה חי בטבעון, ואימה בראש-פינה. אימה עלתה לארץ מצרפת, בגיל 19, לבד, כדי להגשים את החלום הציוני שלה. היא בת יחידה. היא השאירה שם את הוריה. "המשפחה שלנו מגשימה את החלומות של הסבים והסבתות שלנו. המקום הזה הוא התגשמות החלום שלהם. אבל לאט לאט החלום הזה הופך לסיוט. גם אימא אומרת לי היום לעשות מה שטוב לילדים שלי. לנכדים שלה. היא אומרת היום שהיא מצטערת שלא עזבה את המדינה אחרי רצח רבין. היא לא עזבה כי הייתה אז עוד תקווה".
מלבד לעזוב, יש עוד אופציה: להילחם על הארץ הזאת.
"כל חיי נלחמתי עבורה. מגיל מאוד צעיר יורקים עליי בצמתים. בגיל 14 כבר הייתי ה'זונה של ערפאת', ושל הערבים, ושל השמאלנים. עמדתי בגשרים, נסעתי בלילות לבלפור. שמתי את הילדים שלי בצד כדי להילחם על המדינה. הקדשתי והקרבתי המון. נלחמתי על דמוקרטיה מול פשיזם משיחי. נלחמתי כדי לראות את הגר ולעזור לחלש. נלחמתי על מה שחשבתי שהוא שלי. אבל זה כבר לא שלי".
טיפחתם כאן גינה לתפארת, הכיתם כאן שורשים, ואופס…
"חלק מהבכי שלי על העגורים והחצבים והנחלים, הוא גם על הגינה שלנו. על עץ האבוקדו ששתלתי, ועל הפומלה, ועל הצמחים שהבאתי מהבית של סבא שלי באשקלון, וכבר פורחים לי בגינה, שנה אחר שנה. הפרידה מהם היא חלק מהאבל. חשוב לי להגיד, שאנחנו עוד לא עוזבים. אנחנו יוצאים למסע. לטיול ארוך. לחפש. לראות. אנחנו לא עושים צעדים שאי אפשר לחזור מהם. נעשה אביב וקיץ בחוץ – ואז נחליט. או לחזור, או לקחת מכולה".
כבר שיתפתם את הילדים?
"הילדים יודעים שכנראה נצא לטיול של כמה חודשים. בינתיים".
איך הם הגיבו לזה?
"הם אמרו שכל עוד זה טיול – אז זה בסדר. בעיקר כי הם לא רוצים להיפרד מג'יני, הכלבה שלנו. נשאיר אותה אצל אימא שלי. זה יהיה טוב לשתיהן. לילדים קצת פחות. גם זה גורם לבכי שלי. מדובר פה במסע שלא ברור מה תהיה אחריתו. זו הבנה מאוד כואבת".
זו החלטה של שניכם, או שאת מובילה ועוז מצטרף?
"כולם שואלים אותי את זה. אנחנו כאן ביחד. שנינו על זה באותה המידה ובאותה הנחישות. איזה כיף".
צריך הרבה אומץ לעשות את מה שאתם הולכים לעשות.
"צריך יותר אומץ להישאר כאן מאשר ללכת".
לאנרכיסטים קצת יותר קל לקבל החלטות כאלה, ואת נתפסת כאן כקצת אנרכיסטית.
"זה ממש לא נכון. זו ממש לא אני. אני אדם מרובע. אני אוהבת את הקפה שלי, אני אוהבת לצאת לגינה שלי ולעשב אותה בבוקר, אני אוהבת לצאת עם הכלבה שלי לטיול, אני אוהבת את השגרה המשעממת והרגילה שלי. אני לא מישהי לשים לה תרמיל על הגב ולהציע לה לצחצח שיניים באיזה ברז בתחנת דלק. זו לא אני".
תמר כבר בת 37. מה היא תרצה לעשות כשתהיה גדולה?
"תמר אוהבת לעבוד עם מבוגרים. עם זקנים. סעדתי את הסבים והסבתות שלי. אני אופה במקצועי. אני יודעת להכין אחלה חומוס. אני יכולה לעבוד בכל מה שצריך במקום שנהיה בו. אבל מה שאני באמת ארצה לעשות כשאהיה גדולה, זה להיות שלמה עם המקום שאני חיה בו, ולא לפחד מה יילד יום. ועם ילדים שמחים ובריאים. ועם עתיד. זה לא מעט. אני לא רוצה יותר מזה כלום. החלום שלי היה לחיות פה. החלום שלי כרגע זה רק לא לפחד על החיים שלנו. וכאן אני מרגישה שאני מפחדת. מפחדת פחד מוות. פחד קמאי".
כל עורך היה רואה בכתבה הזאת אופציה לשער…
"לא לא לא. אני לא בשער. גם ככה יש הרבה אש על הדעות שלי. אני אומרת מה שיש לי להגיד. אני לא מתחשבנת. ובכל זאת, אולי תוציא את הריאיון הזה כשלא אהיה כאן? כשאהיה בקרוון, רחוק רחוק מכאן?".
משפט אחרון לסיום…
"לא בכיתי בשיחה איתך, ואני גאה על כך. בכל מקרה, תעדן אותי, כי אני לא יודעת להעמיד פנים".
