"אמא יצאתי מלבנון" הוא שם הספר אותו כתבה רחל בן דור, מייסדת תנועת "ארבע אמהות" הרואה אור בימים אלו. בספר מובא סיפורה של התנועה שהייתה גורם מרכזי בדחיפה ליציאת צה"ל מלבנון. "היינו תנועה צפונית, שורשית, שלחבריה לא היה עניין להתפרסם או להשיג הון אישי, אלא באמת 'רק' להגן על הבית ולהציל חיים"
20 שנה חלפו מאז יציאת צה"ל מלבנון, במאי 2000, ובימים אלו זוכה תנועת "ארבע אמהות" – תנועת המחאה שהביאה למהלך ההיסטורי וסיימה את פעילותה לאחר מכן – לעדנה מחודשת. בתחילת ספטמבר הוקרן סרט על ארבע אמהות בפסטיבל דוק אביב, וכעת יוצא לאור ספר שחיברה מייסדת התנועה והיו"ר שלה, ד"ר רחל (מדפיס) בן דור, המתעד את דרכה של התנועה מנקודת מבטה. הספר "אמא יצאתי מלבנון" (בהוצאת ידיעות ספרים), ששמו נלקח מכותרת שהופיעה בידיעות אחרונות למחרת היציאה ובה ציטוט של שיחת טלפון מחייל לאמו, מופיע בגרסה דיגיטלית ובקרוב תצא לאור ותופץ בחנויות גם הגרסה המודפסת.
"אחרי 20 שנה התפניתי מהחיים השוטפים" מספרת בן דור "התיישבתי לאסוף את אלפי המסמכים והחומרים שכתבתי וקיבלתי מאנשים בארץ ובעולם, ובהם מנהיגים רבים, והחלטתי לספר את סיפורה של התנועה דרך המסמכים. מאחורי כל מסמך יש סיפור שלם, עולם ומלואו שאני מכירה אותו. כחוקרת באקדמיה אני יודעת כמה חשוב להבין מה ההקשר של כל מסמך. דרך המסמכים שבחרתי מתוך המכלול העצום, אני מספרת על התנועה שקמה בעקבות אסון המסוקים שהתרחש בפברואר 1997, וגם על עצמי: מה קרה, מה צריך לעשות, מה המוטיבציה ומה נקודת השבר, של מישהי שמחליטה להפסיק לקטר בשיחות סלון ולעשות מעשה. איך אוספים את האנשים, קודם בגליל את החברות ואת המכרים ואחר כך ברחבי הארץ, ומה התגובות. איך המדינה מתחילה לבעוט בכל הכיוונים, גם ברמה האישית, שזה דבר שמאד הפתיע אותי, לגלות שרים וח"כים שמתבטאים כמו אחרון הטוקבקיסטים. אני מתארת גם את האלימות ברחוב מול פעולות המחאה".
זה בדיוק מה שקורה היום.
"נכון. פעלנו מול שלטון תחמני ועוין שבעצם אמר לנו: 'אתן תשלחו את בני הזוג שלכן ואת הבנים שלכן לקרב, שלא מגן עליכם תושבות ותושבי הצפון, ותשתקו'. חשוב לציין שלא היינו רק ארבע ולא רק אמהות. התנועה לא הייתה של נשים בלבד, ופעלו בה גם גברים שהיו בלב העשייה".
השם שאימצו לא תמיד סייע להן
מראשית דרכה של התנועה הקשר לחברי הקיבוצים ולתקשורת הקיבוצית היה הדוק. רחל, נשואה לרם ואם לשלושה, הגיעה כנערה למשגב-עם והכירה את רם שהיה חבר גרעין של המחנות העולים, שהיה מיועד להשלים את משגב-עם אך התפרק וחבריו עברו לגדות. לאחר שנישאו החליטו לחיות במשגב-עם ולקראת לידתו של בנם עברו לגדות. כשהייתה במשגב-עם נשאה בבטנה את אור, בנה הבכור, שכחייל שירת בלבנון. את הגבול שעבר בצמוד לכביש המערכת, מול הכפר הלבנוני עדייסה, היא זוכרת מאמצע שנות ה-70 של המאה הקודמת, כמקום פסטורלי שהיא טיילה בו עם רם מדי ערב. כעבור שנה הם עברו לקיבוץ גדות שבו חיו עד שנה לפני הקמת התנועה, ומשם עברו לראש פינה שבה הם מתגוררים כיום. "אבל גדות זה הבית" אומרת בן דור "שם נולדו שלושת ילדיי. אור חזר לאחרונה לקיבוץ לאחר שעבד במשך שנים כטייס בחברת התעופה יונטייד, ומבלה את חייו בהדרכת טיולים. יחד עם בת זוגו, עומר טל, מקיבוץ דביר, הוא מעוניין לדבריו: 'לגדל את ילדיו כפי שהוא גדל'" .
בערך בוויקיפדיה העוסק בתנועת ארבע אמהות מוזכרים שמות של ארבע נשים, כולן בעלות רקע קיבוצי, כמייסדות שעל שמן נקראת התנועה. הגרסה של בן דור לגבי השם ארבע אמהות היא שונה. לדבריה הכל החל כמה חודשים לפני אסון המסוקים כשערן שחר מעיתון "הקיבוץ" כתב כתבה בשם "העורף בשירות הצבא", על האמהות ששולחות את בניהן למלחמה בלי לערער או לשאול שאלות. "בעקבות הכתבה יצרתי אתו קשר" היא מספרת "ושוחחנו על הנושא. הוא רצה להגיע עד לגליל עם צלם לראיין אותי, על אף שאמרתי לו שאין צורך בכך כי אין לי מה לומר מעבר להזדהות שלי עם דבריו. ערן התעקש בכל זאת להגיע ולקראת בואו התקשרתי לכמה מחברותיי וביקשתי שיבואו אלי הביתה לפגישה איתו. קיוויתי שכך, לא יציגו את הקריאה לצאת מלבנון כדברים של איזו אמא הזויה, אחת, אלא של קבוצה משמעותית מהגליל. הפגישה נערכה בצהרי היום ורק שתיים מהחברות שלי שיחד גידלנו את בנינו בגדות, היו פנויות. בדרך לביתי הן אספו עוד חברה, וכך קרה שישבנו סביב שולחן האוכל בביתי, ארבע אמהות לחיילים ביחידות מובחרות הלוחמות בלבנון. הצלם שהגיע אתו הנציח את הפגישה, והתמונה, שהתנוססה בערב פסח על שער 'הקיבוץ', זכתה בשם הסמלי 'ארבע אמהות' בכנס ההקמה הרשמי, בקיץ 1997, הוחלט לאמץ את הכינוי 'ארבע אמהות' ולהוסיף לו את המטרה – 'לצאת בשלום מלבנון'.
השם שאימצו לא תמיד סייע להן. "לא שיערנו שהשם ארבע אמהות ישמש את מתנגדינו להציג את היותנו אמהות כחיסרון, ויסיט את הדיון מהעיקר – המלחמה חסרת התוחלת בלבנון. בראיונות הרבים שהענקנו לתקשורת לאורך הדרך ניסינו למקד את הדיון בסיום המלחמה ולכן הקפדנו לומר שגם אבות, בהם אנשי צבא בדימוס, שותפים לנו במחאה, אך ללא הועיל. ההתעסקות במשמעות המילולית של השם אמנם הסבה אלינו תשומת לב ועזרה ליצור עניין בהתחלה, אולם השם הזה גם הערים חסמים תרבותיים בדרכנו".
למה?
"כי כאשר תנועה פוליטית מציגה את עצמה תחת הכינוי אמהות, קשה לעבור את המחסום שהחברה מייחסת לדימוי האימהי. למעשה היינו תנועה של משפחות מהגליל העליון ורובנו היו מהתנועה הקיבוצית. כשראיתי שהשם הרומנטי הזה דבק בנו ואי אפשר לשנות אותו, החלטתי שאני הופכת אותו לנכס. כיוון שתחום הדעת שלי באקדמיה הוא במדעי היהדות, בחרתי לנכס את הכינו המיתולוגי ארבע האמהות, ועל ידי חיבור המסרים שלנו למקורות לחזק את הייצוג הפטריוטי שלנו".
איך התייחסו אליכן כנשים וכאמהות שמביעות עמדה בתחום הביטחוני?
"לא התייחסו אלינו כאל יצורים תבוניים. במדינת ישראל בכלל יש לאזרחים בעיה קשה להביע את דעותיהם בתחום הביטחוני, ועל אחת כמה וכמה לאמהות ולנשים. מה שניסיתי לעשות, וזה די הצליח למרות שזה היה קשה בהתחלה, היה לקחת את 'המגבלה' הזאת ולהפוך אותה לכוח. להוכיח שגם אזרחים וגם תושבי הצפון, והאמהות שביניהם יודעות ומבינות לא פחות מהפוליטיקאים ומסוגלות להשפיע על שינוי המדיניות ".
כשאני מזכיר לה את האמירה שמיוחסת לשמואל זכאי, שהיה מח"ט גולני, וקרא להן "ארבע סמרטוטות", טוענת בן דור שמדובר בקוריוז עיתונאי שגרם להסחת דעת מהמאבק שלהם. "כתבתי את הספר, כי חשוב לי לשים דברים על דיוקם" היא אומרת. "בתחילת דרכנו קבענו מספר עקרונות, ואחד מהם היה שאין לנו ויכוח עם הצבא, אלא יש לנו מאבק מול הדרג הפוליטי, ורק אליו יש להפנות את הטענה שהשהייה בלבנון אינה מגנה על הצפון. לאחר שברק הצהיר על היציאה מלבנון הצטרפו רבים לתנועה, והיה קושי לחלק מהם להפנים שבמדינה דמוקרטית הצבא לא לוקח חלק בוויכוח הפוליטי. חוסר ההבנה הזה היה גם נחלתם של חברי כנסת שהיו אומרים לנו שהם יעשו רק מה שהצבא יגיד. זה מתחבר לגישה הרווחת בארץ, שאם אתה לא גנרל אלא אמא של חיל או אזרח, אין לך זכות דיבור. את העניין הזה ניסינו לקעקע, ולכן כשהגיעו אנשים שעשו רעש מאמירה שטותית כזו או אחרת שנאמרה גם על ידי אנשי צבא, לא רצינו להיגרר לכך ולבזבז זמן יקר. בעיקר כשחיינו על זמן שאול, וידענו שכל יום שצה"ל נמצא בלבנון, גובה עוד חיי חיילים ועוד הפגזות על תושבי הצפון".
בן דור חוזרת ומדגישה את סיועה של העיתונות הקיבוצית, בחשיפת המצב בצפון ובלבנון ובסיקור פעולות המחאה של התנועה. למשימה הזו התגייסו כתבים ועורכים של הדף הירוק, הקיבוץ, על הצפון וקול העמק והגליל, שממש סייעו להקים את התנועה בגליל והמשיכו לדווח על פעולותיה גם כשסחפה את כל הארץ. "זה היה הכוח שלנו כתושבות וכתושבי קו העימות בגליל, שדורשים לצאת מלבנון כי השהייה שם לא מגנה עלינו" מציינת בן דור.
לאחר היציאה מלבנון זכיתם להוקרה?
"לא חיפשנו הוקרה. עם זאת חשוב לי לתעד את קורותינו בספר בתקווה שזה יעזור להבין את התופעה. הקמנו תנועה ערכית ונקיה למען מטרה מסוימת, ולאחר שזו הושגה פירקנו את התנועה גם מבחינה משפטית. היו כאלו שהצטרפו לתנועה בשלבים מאוחרים יותר ולא כל כך רצו ללכת הביתה. למרות הפירוק הרשמי הם המשיכו להשתמש בשם שלנו ונוצר לעתים דימוי תקשורתי שרחוק מהתנועה הייחודית והמרשימה שהיינו. הרגשתי אחריות כמייסדת ויו"ר התנועה לחשוף את הסיפור שלנו בראי המסמכים המקוריים ולהיענות לדרישה הבלתי פוסקת להציג את הסיבות להצלחת התנועה וכיצד השיגה את מטרותיה. תנועה צפונית, שורשית, שלחבריה לא היה עניין להתפרסם או להשיג הון אישי, אלא באמת 'רק' להגן על הבית ולהציל חיים".
כשתנועת ארבע אמהות נוסדה, ראש הממשלה היה בנימין נתניהו. במהלך מערכת הבחירות ב-1999, הבטיח אהוד ברק, שהתמודד מולו, להוציא את צה"ל מלבנון. הבטיח וקיים. לדברי בן דור גם נתניהו פנה אליהם והבטיח להוציא את החיילים מלבנון אם יזכה בתמיכתם. לא בטוח שהיה מקיים. מה שמוביל אותי לשאול את בן דור, כמי שייסדה תנועת מחאה שהצליחה להשיג את מטרתה, אילו עצות יש לה לתת למארגני המחאה הנוכחית נגד המשך כהונתו של נתניהו בתפקידו.
"צריכה להיות נוכחות בלתי פוסקת בשטח", היא אומרת "צריך שיהיה ברור שיש להמשיך את המחאה במלוא הכוח עד השגת המטרה. הדרישות צריכות להיות ממוקדות ומוגדרות היטב, צריך ליצור לחץ על מקבלי ההחלטות בעזרת דעת הקהל תומכת שהתהוותה ברחוב ובתקשורת, ובעזרת כוח זה לעבוד עם חברי הכנסת והממשלה, עד שמתקבלות ההחלטות הדרושות".
עד שיפתחו החנויות, ניתן לרכוש את הספר "אמא יצאתי מלבנון" כאן
