לא שוכחת לאהוב

סבה של אוריין צ'פלין מצא בשלוש לפנות בוקר את כל ארון המשקאות פרוש על השולחן במטבח, ואת אשתו בת ה-87 עם קופסת בונבוניירות, חוגגת את חתונת בנה. רומן חדש שעוסק בדמנציה, בלבול ואהבה

בלה רוזנבאום, זמרת אופרה ידועה ואישיות צבעונית, מתחילה בתהליך דמנציה. לאחר שהיא מעבירה שיעור בפיתוח קול לקקטוס שבמרפסת לוקח אותה בעלה יענקל'ה לרופאה פסיכוגריאטרית, שלא תישאר אדישה מול שירת "מדאם בטרפליי". "משהו קורה לבלה" (בעריכת יואב רוזן ובהוצאת הקיבוץ המאוחד), ספרה החדש של אוריין צ'פלין, הוא רומן רב קולי שמסופר ממספר נקודות מבט: של בלה – אישה גדולה מהחיים שהולכת ומתרוקנת, של יענקל'ה – בעלה המסור שמתוך דאגה לאשתו לא רוצה שאף אחד ידע מה קורה, של נעמי – הבת שברחה מצילה של אימה וחוזרת לארץ עם סודות, של גליה שעשוע – הרופאה הגריאטרית שבעצמה מתמודדת עם משבר אישי ושל דמויות נוספות, לוויינים סביב הכוכבת הגדולה.  

אוריין צ'פלין, בת קיבוץ שריד, מוכרת לקהל הקוראות והקוראים בזכות ספרה "ארבע שעות ביום" שהביא את קולן של האימהות בלינה המשותפת. הספר יצא בחמש מהדורות וזכה לחיבוק חם בקיבוצים, אבל לא רק. כמעט שנתיים אחרי יציאת הספר הוקרן סרט תיעודי המבוסס על ראיונות מתוך הספר, סרט שקיבל תהודה גדולה. "העוצמה של הכאב והשיח שהיה בעקבות הקרנת הסרט היה מאוד עוצמתי. אני באה מתוך התנועה הקיבוצית, דור שלישי בקיבוצים וניגשתי לספר ולסרט מתוך אהבה גדולה למקום שגדלתי בו, לסבתות שגידלו כך, לאימהות. לאחר הקרנת הסרט קיבלתי מאות הודעות ווטסאפ, מיילים, שיחות, והרגשתי צורך לחזור ולענות. הגיעו אליי כל כך הרבה סיפורים אישיים, שהרגשתי שאני לא מצליחה להכיל את כולם. הספר החדש נולד מתוך תחושה שכבר חשוף לי מידי, שאני לא יכולה להכיל את השיתופים, היה לי צורך חזק ללכת לדבר הבא". 

אוריין נכנסה לחדר העבודה והתמסרה לעשרה שבועות של כתיבת סיפור שכבר שנים מלווה אותה: "לקחתי סיפור אמיתי שהתרחש בין סבא לסבתא שלי מצד אבא, חברי קיבוץ גניגר, וממנו יצאתי לרומן שלם. סבתי הייתה אז בת 87, בתחילתה של דמנציה, וסבי בן 92 (וצלול עד יום מותו) התעורר בשלוש לפנות בוקר כשהיא לא לצידו. בפינת האוכל הוא מצא את כל ארון המשקאות, וסבתא בכותנת לילה ונעליים הפוכות. כשקרא לה, היא הסתובבה אליו עם מגש בונבוניירות ואמרה 'טוב שבאת בחורצ'יק, הבן שלי מתחתן היום'. 30 שנה אחרי שההורים שלי נפרדו היא ערכה חתונה לבן שלה, מתוך הדאגה של אז – משהו עמוק מהמשבר נשאר. הוא התקשר אליי וסיפר לי שעד חמש בבוקר הוא עבד כדי לסדר את 'החתונה'. זה נוגע ללב, להבין מה נשאר עמוק בלב ובנפש כשהמחשבה מתחילה להתבלבל". 

מה נשאר, מה נעלם 

הסיפור כפי שהוא, שתול בספר, אך דמותה של בלה אינה מבוססת על דמות סבתה בלבד. בלה היא אישה צבעונית, מצחיקה, סולנית של האופרה הישראלית, בעלת קול גדול ונוכחות מוחצנת, שעסוקה הרבה בעצמה, "סבתא שלי אישה אחרת", ואוריין יצאה לתחקיר בנושא אלצהיימר ודמנציה עם רופאים פסיכוגריאטרים ומשפחות המתמודדות עם בן משפחה דמנטי "כדי להבין מה קורה בראש. מה נעלם, מה נשאר. יש מחקרים שמצביעים על מספר נושאים שנשארים אצל חולי דמנציה: אצל רובם נשאר געגוע להורים שלהם, אנשים בני 90 שמבקשים את אבא ואימא; יש דאגה הורית שלהם לילדים ונושא המוזיקה, שמעוררת דברים, מחזירה לחשיבה קוהרנטית ומצליחה לחדור את הבלבול והאדישות.  

הכנסתי אצבעות פנימה למקום שלא רוצים לחשוב עליו, זקנה, מחלות והחלטתי לגעת כי זה מעניין אותי. גם 'ארבע שעות ביום' מבוסס על שיחות עם נשים מבוגרות ונקודת המבט שהן בחרו. אחת הרופאות אמרה לי משהו שמצא חן בעיניי. היא אומרת למשפחות שבהן יש חולה דמנציה שלפעמים הסביבה סובלת יותר מהחולה עצמו. צריך לשמור על החולה שלא יהיה מפוחד או תוקפני, אבל אם הוא שמח, גם אם הוא מנותק מהמציאות, תשמחו איתו, לא להתבייש ולא להסתיר. וכשבלה רוקדת בסלון אפשר לרקוד איתה או למחוא לה כפיים. יש בספר הרבה רגעיים קומיים, יש הומור, יש חמלה, רגעים מצחיקים שליקטתי מהחיים. לבלה קורה דבר עצוב אבל היא לא שוכחת לאהוב את עצמה וזה שיעור לשאר הדמויות בספר".

קולע את צמתה 

על כריכת הספר מצולמת חמותה, בצמה ארוכה קלועה כשל דמותה של בלה. "בלה עצמה היא ערבוב של שלוש נשים, ומבחינת המראה החיצוני לקחתי הרבה תיאורים של חמותי שרה צ'פלין, בעלת צמה ארוכה שבכל בוקר במשך 50 שנה בעלה קולע עבורה, כפי שקורה ביחסים בין בלה ליענקל'ה. חמותי תמיד עם שפתון שתואם ללק שתואם לכובע, הכי לא דמות של חברת קיבוץ. כשהספר היה מוכן ידעתי שהדמות שלה תופיע על עטיפת הספר. יחד עם הצלמת שונית זריצקי, חשבנו על הומאז' לציור של שגאל של אישה מרחפת בשמיים וגבר שאוחז בה ומחבר אותה לקרקע. צילמנו את חמותי בהר גבוה וחשוף ליד גבעות גורל, בקומבניזון משי לבן ונעלי עקב אדומות והיא התמסרה. אחרי זה התברר ששמה של אשתו של שגאל היה בלה, לא ידענו את זה מראש והיה מרגש לגלות, ועכשיו חמותי מרחפת על המדפים בחנויות הספרים".  

הסיפור מתרחש על רקע ליל הסדר הקרב ובא והספר כבר נמצא בכל חנויות הספרים ובאתר "עברית". כפי שקרה בספר הקודם, אוריין כבר עובדת על התסריט יחד עם הבמאית איילת דקל (איתה יצרה את הסרט "ארבע שעות ביום"). מעבר לכך היא מוזמנת להרצאות על "ארבע שעות ביום", גם במקומות שרחוקים מאוד מהתנועה הקיבוצית. גם הסרט מוקרן בפסטיבלים ברחבי העולם "קהל שמסתכל על זה אחרת, אנשים מתרגשים, וזה משמח להכיר להם פיסה משמעותית של ההיסטוריה הציונית". פרט לכל זה היא גם מעבירה סדנאות כתיבה ובימים אלה משתפת פעולה עם צלם האופנה עידו לביא מיטבתה – צילומי אופנה של נשים בנות 100-90, "כדי להביא לקדמת הבמה את היופי והחוכמה של הגיל".   

מסר לאומה? 

"שלא נשכח לאהוב גם אם נתבלבל, גם כפרטים וגם כעם. לא לשכוח לאהוב".