הוריה הם המודל שלה לחיים ומהקיבוץ של פעם נשאר ה"לא נעים"
בעלת תואר שני במנהל ומדיניות ציבורית מבן גוריון. מנהלת קהילה בקיבוץ גת. "בשלב מסוים בחיי ידעתי שזה מה שאני רוצה לעשות, לנהל קהילה בקיבוצים". היא מתנדבת בחולדה בפרויקטים קהילתיים לשיפור המרחב הציבורי וגם בתרבות ולמען איכות הסביבה. "כשאהיה ממש גדולה, אעבוד בהתנדבות בארכיון או בספריה או בשניהם, ובזמן החופשי שלי אאסוף אשפה ברחבי חולדה ואצייר להנאתי".
זיכרון ילדות מתוק שקשור בקיבוץ…
"בגדול כל הילדות שלנו הייתה זיכרון אחד מתוק ונעים. אבל אם להיות ספציפית, בראש השנה ובפסח הינו מקבלים מתנות לחג – שמפו, סבון, תחתונים וגרביים. זה תמיד הרגיש לי מאוד חגיגי. אווירת החגים באופן כללי הייתה נהדרת. אחד הדברים הכי טובים היו ההצגות שהמבוגרים היו ממציאים עבורנו בפורים של הילדים".
המאכל שהכי אהבת שהכינו בחדר אוכל?
"בחולדה נסגר חדר האוכל כבר בשנת 1998, ממש בין הראשונים בתנועה הקיבוצית. אהבתי הכול, אבל דייסת הסולת שהוגשה כל בוקר בארוחת הבוקר ומרק העוף הצח של ערב שישי עם האטריות הדקות, זכורים לי כמעדן".
משפט שאמרו לך על הקיבוץ שבחיים לא תשכחי…
"הגעתי לראיון עבודה בתל אביב לאיזו עבודה כזו אחרי הטיול הגדול בעולם, ואמרה לי שם זו שראיינה אותי שהקיבוצניקים הם עצלנים. מי שמכיר אותי, מבין כמה המשפט הזה בעייתי … עד היום לא שכחתי לה את זה".
אם היית יכולה לחזור בזמן, איזו עצה היית נותנת לנערה שהיית?
"לקחת את החיים קצת פחות ברצינות".
מה השאיר אותך בקיבוץ כל השנים האלה?
"אהבת המקום, אהבת האנשים שאומנם הרבה מהם התחלפו והגיעו המון חדשים, אבל יש בחולדה קהילה מצוינת, ההזדמנות לגור בבית צמוד קרקע בקיבוץ מופרט, הקרבה למשפחה, להורים שלי, לאחים שלי. הנוף, ההיסטוריה החולדאית. כל אלו השאירו אותי בחולדה".
מה התכונה הכי "קיבוצניקית" שלך?
"הראש הגדול ומוסר העבודה שלי".
מה העבודה הכי אזוטרית שעבדת בה בקיבוץ?
"לתקופה עבדתי בענף האירוח של הקיבוץ וניקיתי אחרי קבוצות של מצרים שהגיעו לסמינרים בנושא חקלאות, זה היה נורא ואיום. תודה לאל זה היה קצר ועברתי לעבודה אחרת אחרי איזה חודשיים שלושה".
אם לא היית גרה בקיבוץ, איפה היה בית החלומות שלך?
"אני מניחה שבאיזו חוות בודדים או איזה מושב או קיבוץ בפריפריה".
שריטה שהקיבוץ של פעם השאיר בך…
"'לא נעים': לא נעים לעבוד פחות מתשע שעות ביום, לא נעים לקחת יותר מדיי חופש, לא נעים לחתוך מיום עבודה רק בשביל שנ"צ וכדומה".
מה הפינה האהובה עליך בקיבוץ?
"פינת הפוייקה – פינה חדשה שיזמו כמה חברי קיבוץ חדשים לפני כמה שנים. ממנה נשקף הנוף הכי יפה בחולדה, וזו פינה מפנקת שמורכבת מחורשת עצים, ספסלי אבן, מקום להכנת פוייקה, טאבון ולאחרונה ילדי שנת הבר המצווה הוסיפו לה גם ספסלי עץ ונדנדנה, בקיצור, אחת הפינות השוות בחולדה".
איזה ענף מענפי הקיבוץ שכבר לא פעילים היית מחזירה לחיים?
"את הלינה המשותפת. סתם".
איזה חג קיבוצי הכי אהבת בתור ילדה או בצעירותך?
"את חג שבועות, זה היה החג עם האוכל הכי טעים (צ'יפס וטבעות בצל ומלא גבינות קשות מיוחדות), היו תחרויות חקלאיות, היה מצעד כלים חקלאים, ריקודים יפים, זכור לי מהילדות כקיבוץ במיטבו".
תורנות/גיוסים בקיבוץ – איזה הכי אהבת?
"במכבסה בשבת בבוקר לגהץ את המדים. בגדול עשיתי גיוסים כי צריך, לא כי אהבתי".
אם היית צריכה לנסח את ה"אני מאמינה" שלך בכמה משפטים, או לבחור מוטו לחיים, מה הוא היה?
"דרך ארץ קדמה לתורה. העיקר להיות בני אדם, לפני הכול".
האם יש איזושהי דמות מהקיבוץ שהשפיעה מאוד על מי שאת היום?
"ההורים שלי, שניהם היו פעילי תרבות רציניים מאוד בחולדה, אבא שלי גם היה מנהל קהילה בכמה קיבוצים ולאחר מכן ארכיונאי של הקיבוץ. ההורים שלי הם מודל בשבילי בהמון מובנים, החל בזוגיות שלהם וכלה בבחירות שלהם ובמעשים שלהם".
ספרי על חלום אחד שהגשמת וחלום אחר שעדיין לא אבל היית רוצה להגשים…
"התחלתי בזמן הקורונה ללמוד ערבית מדוברת, זה היה חלום שהתגשם מבחינתי. חלום שטרם התגשם, לצעוד את שביל ישראל אבל בבת אחת, את כולו".
אם היית יכולה, היית מחזירה את הגלגל לאחור, לימים שלפני ההפרטה?
"חלילה, לא הייתי עושה דבר כזה. ראשית, חולדה הייתה עניה כל כך, שבקושי היה להורים שלי כסף לקנות את צורכי היומיום שלהם. אלו היו ימים של חוסר צדק משווע. ואני חושבת שגם הרעיון של לינה משותפת, שאומנם זיכרונותיי ממנו טובים, מייצג משהו מעוות לחלוטין, שהתאים כנראה מאוד לזמנו, אבל לא לימינו".
מה את מאחלת לקיבוץ שלך ל-20 שנה הבאות?
"אני מאחלת לאגש"ח חולדה, שנצליח כלכלית, משהו שטרם קרה לנו. שיהיה קצת יותר כסף בקיבוץ. כמו כן מאחלת לשדמות חולדה (האגודה המוניציפלית) שהקהילה תמשיך להיות מאוחדת ומגובשת למרות השוני בין האנשים והרב גוניות הקיימת אצלנו, ושנצליח לשמור על האגודה המוניציפלית, למרות שפה ושם יש רוחות רעות שמנסות לעשות אחרת".
