יבול שיא
הרפת והחלב
מאיה ויהודה דביר

למאיה זלצר ויהודה דביר, חברי קיבוץ בית אלפא, יש תשעה מיליון עוקבים

6 דק' קריאה

שיתוף:

הצמד הפיק כבר ארבעה ספרים, סדרות ברשת, ויש להם גדודי מעריצים. כעת גם מוצגת התערוכה "חיים שלמים, פריים אחד" הכוללת את מיטב עבודותיהם במוזיאון הישראלי לקריקטורה וקומיקס בחולון

מיכאל פאר, עורך עלון בית אלפא

מאיה זלצר יהודה דביר

שמם של מאיה זלצר ויהודה דביר הולך לפניהם והם מפורסמים בארץ וגם בחו"ל. כל ההישגים שלהם התרחשו בחמש השנים האחרונות, לאחר שסיימו את "בצלאל" בירושלים והחלו לגשש את דרכם, כשהם מתחילים ממש מאפס.

היכרות עם המוזיאון

"מהמוזיאון פנו אלינו לפני שנה", מספרת מאיה, "אבל הסיפור האמיתי הוא שאנחנו פנינו אליהם כאשר סיימנו את הלימודים בבצלאל ב-2016. שנינו סיימנו לימודי תקשורת חזותית, תואר ראשון. בפרויקט הגמר שלי אני איירתי ספר המתאר את סיפורו של שבוי מלחמה במלחמת יום כיפור. יהודה יצר ציור קיר ענקי, שאורכו 11 מטר וגובהו שני מטרים. הוא כלל בציור הענקי סצינה מאוד גדולה, של כל הדמויות הכי אייקוניות והסצנות הכי אייקוניות מעולם הקולנוע, מ-1920 ועד 2016. העבודה הזו תלויה כיום על קירות המוזיאון בגודלה הטבעי, ענקית, והיא תהיה תלויה כל עוד התערוכה שלנו תוצג.

מאיה דביר יהודה דביר באמבטיה
מאיה ויהודה דביר באמבטיה

נחזור ל-2016, כאשר הטלפון הראשון שעשינו כשסיימנו את בצלאל היה למוזיאון הקריקטורה והקומיקס, ואמרנו להם: 'יש לנו עבודה מדהימה שחייבת לראות אור יום, אנחנו רוצים להציג את זה אצלכם'. והם, כמו כל מוזיאון, אמרו לנו: 'מצטערים, יש לנו רשימת המתנה של שנתיים'. אמרנו לעצמנו: רגע, מה זאת אומרת? אי אפשר לחכות שנתיים, כי עד אז ישכחו אותנו!".  

ורק המוזיאון בחולון בא בחשבון לתערוכה כזאת? 

מאיה: "זה מוזיאון שהוא מאוד ייעודי לקומיקס, וזה התחום שבו אנחנו מתמחים. העבודה שיצר יהודה מאוד מרשימה. כל מי שהולך לידה מחזיק רשימה של כל הסרטים הנכללים בה, ויכול לחפש את הסרטים. אתה יכול להיות ימים מול היצירה ולא תצליח למצוא את כל הסרטים".  

יהודה: "האדם היחידי שהיה קרוב למצוא את כל הסרטים הגיע ל-264 סרטים". 

מאיה: "זה מטורף!". 

וזה פרויקט הגמר שלך? מותר לשאול כמה קיבלת עליו? 

יהודה: 80 וקצת. 

לא!!! עם כל המאמץ הזה? 

יהודה: "לא נורא, הפידבקים שקיבלתי מאנשים שחוו את זה ואיך שהם ראו את העבודה, מבחינתי זה היה 100. אגב, אני אף פעם לא הייתי בן אדם של ציונים. כל חיי בתיכון הייתי מקבל בסביבות "מספיק". אבל ההורים שלי לימדו אותי שציונים זה לא הכול בחיים, יותר חשוב מי אתה כבן אדם ואיך נראים המעשים שלך". 

מאיה: "אנחנו כל הזמן אומרים שיש אנשים שנורא טובים בבית הספר, ויש אנשים שנורא טובים בחיים. ואלה שני דברים שונים לחלוטין. זה שתשיג 100 בלימודים, זה ממש לא מבטיח לך 100 בחיים עצמם. אז אנחנו מגדירים את עצמנו כמאוד טובים בחיים".

כל כך אנחנו 

אז אני מבין שבזמנו כשפניתם, הם אמרו: תעמדו בתור ובעצם לפני שנה, הם פנו אליכם. 

מאיה: "אפילו לא נרשמנו להמתנה, הם פנו אלינו בגלל כל העשייה שלנו. בעצם, כל העשייה שלנו מהעשור האחרון נמצאת בתערוכה. ישנם כמה חללים של הקומיקס שלנו שבזכותם פנו אלינו, כי הוא באמת עשה את ה'באאז' בכל העולם! הקומיקס שלנו, שנקרא One of Those Days, או בעברית "כל כך אנחנו", הוא זה שפורסם בעצם בכל העולם ועשה לנו את השם שיש לנו היום.

איך זה לעבוד ביחד על פרויקט כזה? 

מאיה: אני מעיזה להגיד שדי נדיר למצוא יוצרים שיוצרים ביחד, זה לא קורה הרבה. יצירת אמנות באשר היא, קל יותר לעשות לבד. יוצר הוא בדרך כלל אדם מאד סוליסט, כי קשה לחלוק את היצירה שלך. היצירה שלך זה משהו שמגיע מהנפש. נורא קשה למצוא מישהו שיהיה תואם בערכים שלך, במנטליות שלך, בתפישה שלך, ברצונות שלך, כדי להגיע ליצירה המשותפת.

מעלים את הרייטינג 

מוזיאון שהוא רק לתחום הזה, יש לו הרבה ביקוש? זאת אומרת, באים כל הזמן לראות? 

מאיה: "עכשיו יש". 

העליתם את הרייטינג? 

מאיה: כן! הייתה לנו פתיחה מאד טובה.

יהודה: הם אפילו היו בשוק. הם שלחו לנו תמונות מימים שהמוזיאון מת – אין איש, ופתאום יש קבוצות. מתחילות להגיע קבוצות לראות את התערוכה. הם בשוק: "תראו מה קורה ברוב הימים, ישנם ימים שבהם אף אחד לא מגיע – ותראו כמה אנשים יש פה מאז שמוצגת התערוכה!".

מאיה: אני חושבת שהסיבה שמגיעים למוזיאון – לא כי זה אנחנו, אלא התוכן. אמנות היא לא רק לדעת לצייר יפה, אמנות זה המסר והתוכן עליו אתה מדבר, והתוכן שהיצירה שלנו מדברת עליו הוא תוכן מאד יומיומי ונוגע לכולם, גם למי שלא חובב קומיקס, או מי שלא חובב אמנות. אנחנו עושים אלבום תמונות של החיים האמיתיים, מה שאתה לא יכול לעולם לצלם במצלמה, אנחנו מספרים סיפורים על הרגעים הכי אמיתיים ואנושיים, על זה שהמקלחת נסתמת מהשיער של הבחורה, או שיש ג'וק והיא מפחדת להרוג אותו, או שהילדים עושים פיפי בלילה ועכשיו אין לנו כוח להוריד את המצעים אז אנחנו שמים מגבת וישנים על זה כל הלילה… אנחנו מדברים על דברים מאוד לא מדוברים, אנחנו מדברים על הקושי בכניסה להריון, דכאון אחרי לידה, על הרגע של הכניסה להריון, על תקופת ההיריון, על דברים מאד אנושיים שבכלל לא קשורים לאמנות.

https://www.instagram.com/jude_devir/?utm_source=ig_embed&ig_rid=d2a84ce8-dead-4c32-9d7d-6f4990ad651e

טוב, זה כבר מאחוריכם, זה קיים, פועל מעצמו, אתם כבר במקום אחר. 

יהודה: זה עדיין אתנו, אבל נכון, אנחנו תמיד במקום אחר.

מאיה: גם כשאנחנו בעשייה, אנחנו בעשייה של עוד משהו במקביל. אין דבר כזה לעבוד על משהו ולסיים אותו, אנחנו לא יכולים להרשות את זה לעצמנו. אין איזה גוף מאד גדול מאחורינו, זה אנחנו. החברָה היא שני אנשים, נקראת "סטודיו דביר" וזה אנחנו. אין שום סיכוי שבעולם שאנחנו יכולים להתמקד במשהו אחד וזהו. כי אם זה לא ילך? אנחנו חייבים לזרוע זרעים בכל מיני מקומות קטנים, בתקווה שמשהו מהם יצמח, והרבה לא צומחים, אבל גם הרבה צומחים. אין לנו מודל עסקי שאנחנו יכולים להסתכל עליו. אין עוד מישהו שעושה את מה שאנחנו עושים ואפשר אולי ללמוד ממנו.

מאיה: אנחנו כבר עם חמישה ספרים בחוץ. אחד מהם הוא אוגדן של שלושת הספרים הראשונים, שיצא בשנה שעברה בהוצאה לאור "פינגווין רנדום האוס", ההוצאה לאור הכי גדולה בעולם היום, הוצאה אמריקאית. הכרך הרביעי תורגם לעברית, והוא נקרא בישראל "כל כך אנחנו", ונמצא בכל חנויות הספרים.

יהודה: הוא הבסט בסט בסט סלר!

מאיה: הוא הפתיע גם אותנו. הוא יצא לפני חודשיים ומכר בחודש וחצי כמות של שנתיים מהספרים הקודמים!

מסתבר שצריך גם חוש עסקי. 

מאיה: אנחנו מעריכים את היכולות שלנו כמאוד גבוהות. אנחנו שני אנשים שעושים עבודה של 20 – מאיירים, מעצבים, תסריטאים, במאים.

כל המעריצים בהמתנה 

מאיה: אנחנו מפרסמים פעם בשבוע, בכל יום חמישי בשעה חמש בערב, ממש כמו תכנית טלוויזיה, בכל הנכסים הדיגיטליים. זה העמוד המרכזי שהוא עמוד האינסטגרם, אבל יש לנו גם פייסבוק, טוויטר, טיק טוק, יש לנו איזה 12 רשתות חברתיות.

ובטח בחמש ודקה מתחילות לזרום תגובות? 

מאיה: בדיוק, אבל אין סיכוי שאנחנו נקרא אותן כמובן, כי מדובר בעשרות אלפים.

ביחד ולחוד 

ישנה איזו חלוקת עבודה ביניכם כשאתם יוצרים ביחד? האם לכל אחד יש את הדברים שאולי הוא יותר טוב בהם? 

מאיה: אני חושבת שזה מה שעושה אותנו לצוות מאד טוב, כי אנחנו יודעים להכיר ביכולות החזקות של כל אחד מאתנו.

יהודה: וגם בחולשות, ככה שאנחנו יודעים לחזק.

מאיה: נכון ששנינו באים מתחום האמנות, אבל נניח כשמדובר בקומיקס שלנו, "יד הזהב" המבצעת היא של יהודה. הוא זה שיושב ומצייר. העשייה כדיי שייצא תוצר סופי היא משותפת. על הקונספט שנינו חושבים ביחד, בונים דבר שאנחנו קוראים לו Thumb Nails, רישומים קטנטנים של קומפוזיציות שמתארות איך אנחנו רוצים לספר סיפור. אנחנו קוראים להם שירבוטים. אנחנו אוספים שירבוטים קטנים של הקומפוזיציה העתידית, ואז בוחרים את זו שהיא הכי מדויקת, כזו שיכולה להעביר את המסר. ואחרי שבחרנו את כל זה ביחד, יהודה יושב לצייר את הסקיצה. אחרי כל שלב אנחנו עוצרים ובודקים אם זה עובד או לא.

יהודה: עושים ישיבת צוות.

מאיה: לא מספיק לצייר יפה, אנחנו מספרים סיפור ובעידן של היום, האנשים צורכים את התוכן, אבל לרבים אין זמן לקרוא ביסודיות. אנשים הפכו לחסרי סבלנות. אתה רואה את זה ברשתות החברתיות, שם אתה גולל בפיד בטלפון, ותוך כדי הגלילה הם צריכים לראות את אותו פוסט שפרסמנו, והוא צריך לעניין אותם בשנייה, לקלוט מה רצינו להגיד, לעשות "לייק", אפילו לשתף, לצחוק, ולהמשיך בחייהם. יש לנו שניה אחת להעביר מסר, שזה אבסורדי לחלוטין. לנו יש שנייה לספר סיפור עם התחלה, אמצע וסוף. אנחנו פיתחנו איזושהי שיטה שנקראת, וזה גם שם התערוכה, "חיים שלמים בפריים אחד", אנחנו באמת מספרים סיפור שלם בפריים אחד. האנשים צריכים בפעם האחת שהם גוללים את הפיד לעצור רגע, להבין, לצחוק ולהמשיך.

סוד הזוגיות

יהודה: שואלים אותנו איך אנחנו לא "הורגים" אחד את השני. אנחנו עונים – כי אנחנו נשואים. אנחנו אשכרה חיים כזוג שבחר לחיות ביחד. רוב האנשים מתחתנים אחד עם השני וכל אחד הולך למקום אחר. נפגשים לכמה שעות, לפעמים כדי לריב על דברים אחרים, ואז בסופו של דבר, אחרי כמה שנים קדימה, אומרים לעצמם: טוב, אולי נפרק את זה? כי זה לא עובד. בטח שזה לא עובד, כי לא בניתם כלום. רק חייתם אחד עם השני. אפילו לא חייתם, רק נכחתם, הייתם שותפים לדירה.

מאיה: צריך לתחזק את זה.

יהודה: אנחנו חיים כפי שלדעתנו צריכים לחיות בני זוג, להיות זה עם זו ברגעים הכי טובים וברגעים הכי גרועים שיהיה לו בחיים. אני קורא לזה – רכבות הרים של רגשות.

מה אתם מתכננים מבחינה מקצועית להמשך? 

יהודה: החיים שלנו הם כל כך דינאמיים, שאין לנו מושג ברמה של מה יקרה בעוד שעה, איזה טלפון נקבל בעוד שעה.

מאיה: לדוגמה, עכשיו אנחנו מתחילים לעבוד על פרויקט. לקחנו הפסקה מהקומיקס לחודשיים, הודענו לכל הקהל שלנו שנחזור בפברואר. נעבוד על פרויקט שלמדנו עליו לפני חצי שנה, עד אז לא ידענו עליו. יש מצב שהפרויקט הזה ישנה את החיים שלנו. זה נקרא NFT. זה מוצר יחסית חדש, יש פחות ממיליון איש בעולם שסוחרים בדבר הזה. זה בעצם לסחור ביצירות אמנות דיגיטליות. ואנחנו, כיוצרים דיגיטליים, מה, לא נמכור את היצירות שלנו באופן דיגיטלי? זאת תהיה טעות.

התחום הזה הוא כל כך בחיתולים, שהוא אפילו לא נסחר במטבע מקומי, הוא נסחר במטבע דיגיטלי כמו קריפטו, ביטקוין, איטריום. וזה גם פרויקט שיש לנו אפס ידע בו, אבל ברמת הפוטנציאל זה משהו שהעולם הולך אליו.  

אנחנו חייבים ללמוד דברים חדשים, בעצם לנסות, להמר שהדבר הזה יהיה העתיד אומרים מאיה זלצר יהודה דביר. אנחנו עושים הימור שהוא יחסית מושכל, בתקווה שהוא יצליח. לפעמים הולך ולפעמים לא כמו למשל הפרויקט של הNFT שאנחנו עוצרים הכול ומתכנסים אליו, מקווים שהוא יצליח וישנה את חוקי המשחק של העסק שלנו או של כל העולם.

מאיה זלצר יהודה דביר | צילום: אלבום פרטי

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

*תמונה ראשית: מאיר יפרח, מזכיר ארגון מגדלי ירקות כל יום אני נדהם מחדש מהרעיונות ההזויים של המשרד. הבעיה היא לא שינוי שם כזה או אחר, הבעיה היא מה עושים עם משרד שאיבד את דרכו
הנהלת האגודה אישרה את מינויו של טל יפת (44), מקיבוץ רגבים לתפקיד מנכ"ל "החקלאית".  טל נכנס לתפקידו באופן רשמי ב-17 במרץ. בתפקידו האחרון ניהל טל את הפעילות העסקית של המושב השיתופי מי עמי. בחזקתו
< 1 דק' קריאה
משרד החקלאות יגיש בימים הקרובים הצעת מחליטים לאישור הממשלה לגיבוש תכנית לאומית לביטחון מזון שתכלול גיבוש יעדים לאספקת המזון לכלל האוכלוסייה שר החקלאות, ח"כ אבי דיכטר: "מדובר במהלך חסר תקדים, אנחנו, במשרד החקלאות, מובילים תהליך
< 1 דק' קריאה
הגברת גליה: " אז הם נכנסו למקלטים, התעצבנו ממה שראו, פנו אליך בטענות ואז הנושא היה צף. כשנגמר הבלגן הביטחוני הנושא שוב נעלם מתחת לשטיח – אין לאנשים זמן, אין להם כוח, כן ביום
ב-7.10 יצאה יעל ופתחה את כל המקלטים במושב נהלל, בדקה מה מצבם והובילה לטיפול, שיהיו כשירים ומוכנים במידה ויהיה צורך לשהות בהם * יעל אלון שפירא היא ד"ר לרפואה סינית ונציגת "מעברים בעמק" בנהלל,
9 דק' קריאה
הזמרת שולה חן, ילידת נהלל, הופתעה לגלות שהשיר שלה "בוא הביתה" מופץ כמביע תחינה לשחרור החטופים מעזה * בראיון לעדינה בר-אל היא מעלה זיכרונות מילדותה ונעוריה בנהלל ומן השירות בלהקת הנח"ל ומספרת על הקריירה
9 דק' קריאה

הרשמו לניוזלטר

השאירו את הפרטים והישארו מעודכנים!

דילוג לתוכן