איש לא יאמר על עצמו שיצא פראייר או אידיוט ובכל זאת הלך הדי להחליף מזרן יוקרתי במזרן מ"אבו-מוך"
"דיסוננס קוגניטיבי" הוא מונח מתחום מדעי החברה וההתנהגות, שמכוון לכך שלפעמים אדם עושה בחירה או החלטה שאינה תואמת את ההיגיון הישר שלו, ועליו להצדיק את הסתירה ביניהם.
הניסיון מראה שאנשים המצויים בדיסוננס קוגניטיבי תומכים בעוצמה רבה יותר בבחירה או בהחלטה שעשו מאשר אלה שאינם נתונים במצב הזה.
וכדי להבהיר את הדברים אתן דוגמה:
נניח שמישהו קונה מזרן חדש למיטה בחדר השינה שלו. נאמר לו על המזרן הזה שהוא איכותי מהמעלה הראשונה, וכשנאמר לו המחיר של המזרן, הדבר נשמע באוזניו כמו מילה גסה או ניבול-פה.
ועדיין הוא קונה את המזרן, כי במחיר כזה, הוא חושב, חייב שהמזרן יהיה איכותי מהמעלה הראשונה.
אחרי יומיים של שכיבה מיוסרת מסתבר שהמזרן לא-נוח בצורה נדירה ויוצאת מן הכלל, אבל מאחר וכבר השתמש בו, אין הוא יכול להחזיר אותו.
מכאן והלאה יסביר האיש שלנו לעצמו ולסובבים אותו איזה מזרן נהדר הוא קנה ועד כמה המזרן הזה שונה ומיוחד ועד כמה ברור לו עכשיו למה המזרן הזה כל כך יקר – כי על ייחודיות משלמים!
כי ככה זה כשאתה בדיסוננס קוגניטיבי.
שהרי איש לא יאמר על עצמו שיצא פראייר או אידיוט.
כל ההקדמה הזו באה להסביר לכם למה בעשר השנים האחרונות אני ישן על משהו שהתיאור היחיד שעולה לראשי בהקשרו הוא "חרא של מזרן", שעלה לי הון תועפות ושבמשך עשר השנים הללו עדיין לא החלפתי אותו.
הדבר היחיד שמזכיר אותו, לדעתי, הם המזרונים שהיו פעם בבתי-הכלא ושנהגו לעשות מהם "טבק של מזרונים" ולעשן אותם.
את המזרן שלנו אי-אפשר אפילו לעשן.
גלישה איטית במדרון
חצי שנה אחרי שקנינו את המזרן ההוא שמתי לב שבמהלך הלילה אני גולש אט אט לעבר השוליים, והסתבר לי שאם לא איאחז בפאניקה מסוימת חזק בסדין, אחליק מהמיטה במורד, היישר לרצפה.
מסתבר שהמולקולות המרכיבות את המזרן שלי התקרבו זו לזו במידה כזו, שרק בחורים שחורים בחלל ידועה קריסה כזו של חומר אל תוך עצמו.
בקצרה, הצד שלי של המזרן נמעך ונעשה למדרון תלול.
בצד של חניה זוגתי-לחיים-ארוכים קרה דבר דומה, למעט העובדה שהשיפוע אצלה היה לצד השני, על כן מצאנו עצמנו חניה ואני ישנים על שני המדרונות של גבעה שהפסגה שלה, המקום הכי גבוה בסביבה, נמצאת בינינו, עד רמה של איבוד קשר עין זה מזו.
שמעתי על זוגות שנפרדו על הרבה פחות מזה.
באיזשהו שלב של חיי הנישואין חניה לקחה את שקית התרופות שלה ועברה לחדר שבקומה השנייה.
"בגילנו נוח יותר לישון במיטות נפרדות", היא אמרה, וכרגיל היא צדקה.
וכך נעשו הלילות עבורי מאבק הישרדות מתמשך לגמרי לבד, בלי שותפה – מאבק שלא להחליק במדרון ולהתרסק. ראיתי פעם סרט על מטפסי הרים, הם קיבעו את עצמם בלילה על דופן משופע ומושלג של הר כדי לשכב לנוח, ועלה בדעתי שאם אצטייד גם אני ביתדות וחבלים המשמשים מטפסי הרים, יכול שיקרה שגם אני אוכל לנוח כמוהם על המזרן המשופע.
אבל כשפניתי אל אילי בני הצעיר לבקש ממנו את ציוד הטיפוס המקצועי שלו, נעניתי בשלילה מהולה בצער כשאילי אמר: "אבל אבא, אני צריך את הציוד הזה לפרויקטים של גרינפיס".
אז החודש החלטתי לקנות מזרן חדש.
ביוטי סליפ בבאקה–אל-גרביה
עשרים השנים האחרונות לימדוני שאם אני רוצה חוויית לקוח של פעם, המקום הנכון למצוא אותה היא אצל שכניי בערים השכנות ליד-חנה, כמו קלנסואה, באקה-אל-גרביה, טייבה ודומיהן.
אלו, כמשתמע, ערים המשתייכות למגזר הערבי.
וכך, כשאני מחפש תור לרופא מומחה ובכללית מציעים לי תור בנתניה או חדרה לעוד שישה חודשים, אני מתקשר למרפאת המומחים של הכללית בטייבה ומקבל תור לעוד שבוע, ולמכון הלב בבאקה אל גרביה תור לעוד יומיים, ואין לי שום סיבה להידחף למקומות המצויים במגזר היהודי.
כך גם אני קונה בקינגסטור קלנסואה עגבניות נאות בשקל לקילו, ומגוון פירות ב-8.90 לקילו, וגם מעלה צילומים של זה לפייסבוק כולל המחירים, כי חצי מההנאה היא לדעת שהחברים מקנאים ונעשים צהבהבים.
על כן כשהגעתי למסקנה שהגיעה העת לרכוש מזרן חדש, מטבע הדברים פניתי אל אחד היישובים הקרובים אלי, והתקשרתי אל חנות ביוטי-סליפ בבאקה-אל-גרביה.
אחמד אבו-מוך היה נחמד מהרגע הראשון, אבל כששמעתי "אבו-מוך" ציינתי שאת משפחת אבו-מוך אני מכיר עוד מהמסעדה הקרויה "מחנה 80", או מסעדת עירון, ושדוד שלו היה הקודח שקדח את היסודות לבית שלי, ואז כבר נעשינו מיד לידידים וותיקים.
אחמד הסביר לי שאת כל המזרונים של החברה הידועה והגדולה בארץ שאת שמה לא אציין כאן מכינים במפעל המזרנים הגדול "חירבאווי" שבשכם, ושמשם הם יוצאים בשני קווים – תחת המותג הישראלי במחירים של סמים קשים ויהלומים, ותחת המותג "חירבאווי" במחירים שפויים.
ובזה הוא הראה לי שלושה מזרנים על מיטות בחנות, על שלושתם המותג "חירבאווי", ואמר לי: "בוא נתחיל לנסות אותם – הנה, שכב על זה".
ואני נשכבתי.
אסור לבחור מזרן כשאתה עייף
התעוררתי כשיד מנענעת את כתפי ברכות.
"מר בן-עמר?… הדי?…" אמר אחמד במבוכה כשידו נוגעת בכתפי בהיסוס.
"אופס!" אמרתי. "נרדמתי, מה? יאללה! לקחתי את המזרן!"
"רגע", הוא אמר מבוהל. "זו רק דוגמה ראשונה! זה לא מה שהתכוונתי שתיקח. האחרים יותר טובים!"
"וכמה הוא עולה, סתם לדעת?"
"אצלכם? עם השם של החברה הישראלית? 12 אלף שקל".
"מה??? בכלל לא התכוונתי למחירים כאלה!" אמרתי
"גם אני לא", הוא אמר. "אל תדאג. על מחירים נדבר אחר כך. בוא תשכב על המזרן הזה עכשיו".
הסיפור חזר על עצמו – שוב הביא לי אחמד את כרית הויסקו, שוב עצמתי עיניים, שוב יד רכה נוגעת בכתפי בהיסוס, כך שלוש פעמים.
"מזמן לא הרגשתי ככה על מיטה", הסברתי לו. "אני ישן על מזרן שאם היו משכיבים עליו מחבלים עם דם על הידיים, בית הדין בהאג היה מתערב".
הוא נקרע.
היה תהליך ארוך של התלבטות. אם שמעתם שאסור לקנות אוכל כשאתה רעב, האמינו לי -אסור לבחור מזרן כשאתה עייף! כולם נראים כל כך נוחים.
בסוף, לאחר התלבטות קשה, בחרתי באחד מהם.
אחמד תקתק במחשבו כמה מספרים, "שלך גודל לא סטנדרטי", המהם, "הסטנדרט זה מטר שישים על מטר תשעים, שלך מטר שישים על שני מטר, אז נעשה חישוב של ההפרש, מזה נוריד חמישה אחוז בגלל שאתה כמעט משפחה, ומזה נעגל למטה – תן לי אלפיים וארבע מאות שקלים ונסגור עניין".
עכשיו עלה בדעתי שמיטת-סדום המקורית עליה השכיבו אנשי סדום את הקורבנות שלהם הייתה עם המזרן הישן שלי, אבל קשה לי להאמין שאנשים יכולים להיות כל-כך אכזריים.
