יבול שיא
הרפת והחלב
תמונה 1 יוסי בן חיים

מסע חיים

4 דק' קריאה

שיתוף:

ניר בן חיים, בנם של יוסי ויהודית מיפעת, נהרג באסון המסוקים לפני 26 שנה. בעידוד הפסיכולוג המלווה מטעם משרד הביטחון כתב אביו יוסי על חייו שלו, הילד שנולד ברומניה והפך לקיבוצניק מן המניין

אנחנו נפגשים בספרייה הציבורית המחודשת של קיבוץ יפעת בבוקר חורף שמשי לרגל צאת ספרו "חייל פשוט". יוסי בן חיים (86) נשען על מקל הליכה ומקבל את פניי בחיוך לבבי. עם כל הגלגולים והמהמורות שעבר בחיים, חיוך ואופטימיות נשארו המוטו שלו. 

דפיקה בדלת 

ב-4 בפברואר 1997 התנגשו שני מסוקי יסעור זה בזה מעל שאר ישוב עת שהובילו לוחמים לפעילות מבצעית למוצבי צה"ל ברצועת הביטחון שבדרום לבנון. כל 73 החיילים שהיו במסוקים, מתוכם שמונה אנשי צוות המסוקים, נהרגו באחד האסונות הגדולים ביותר שידעו צה"ל ומדינת ישראל. לפנות בוקר נשמעה דפיקה על דלת ביתה של משפחת בן חיים: ניר, בן הזקונים של יהודית ויוסי, אחיהם הצעיר של יורם, תומר, הדס וגלית, נהרג באסון. 

"כשניר התגייס עלו בי אותן חרדות בעוצמה גדולה" כותב יוסי בספרו, "פחדתי מן היום הראשון לגיוס, המחשבה על מה שעלול לקרות לו לא עזבה אותי. והפעם, אשר יגורתי בא לי, קצין ורופא דפקו בלילה על דלת ביתנו. עולמי חשך עליי. איפה הוא נירי, נירי שלי, בני הצעיר, שאהבתיו בכל ליבי והוא אהב אותי… כה נורא ומר הוא כאבי, אין עצב גדול מהעצב הזה". 

"כאשר הבית התרוקן מהמנחמים הרבים" כותבת מרים אהרוני, ארכיונאית הקיבוץ, ד"ר לפילוסופיה שעזרה ליוסי במלאכת כתיבת סיפורו, "שקע יוסי בעצב עמוק. הוא ניסה לשמור על שגרת חיים ופעילות, אבל הרגיש שהוא צולל לתהום חשוכה". יוסי, שעלה כנער צעיר מאירופה לאחר שעבר את תקופת השואה וכל חייו ביקש להיטמע כצבר, להיות "חייל פשוט" בקיבוץ, בצבא ובמדינה, מתחיל במסע ארוך וקשה, "המסע אל עצמ".

צילום מסך 2023 02 07 135952
ניר בן חיים ז"ל שנפל באסון המסוקים. "אין עצב גדול מהעצב הזה". צילום: מהאלבום המשפחתי

ארץ הצבר 

הוא נולד ב-1937, רגע לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, בבוקרשט שברומניה למשפחה ענייה, 'המייזיניק', בן הזקונים. את תקופת השואה חוותה משפחתו ויהודים נוספים בעוצמה פחותה כאשר הרומנים, בני הברית של הנאצים, רצו לטפל ביהודים בעצמם. "רק כשבגרתי קראתי ספרים על שנאת יהודי רומניה". עם סיום מלחמת העולם השנייה עברה רומניה לידי השלטון הקומוניסטי ויוסי יצא עם אחיו וכ-500 ילדים נוספים ברכבת מיוחדת שארגנה הסוכנות היהודית והג'וינט בדרך לכפר הילדים בהולנד במטרה לעלות לארץ ישראל. "הגעתי לקיבוץ בית זרע, למוסד החינוכי, ומה שרציתי זה להיות צבר. בכל השנים השתדלתי לעשות כמיטב יכולתי". 

הוא נישא בגיל 28 "מאוחר יחסית" ליהודית שהגיע ממשפחה "מיוחסת" ביפעת, אביה אליעזר שושני שהיה פעיל בהגנה ובפלמ"ח, שימש מזכיר תנועת איחוד הקבוצות והקיבוצים ומאוחר יותר מזכיר של ברית התנועה הקיבוצית. "הם כולם במשפחה היו ילידי הארץ, מקימי הקיבוץ, דוברי עברית צחה. אביה היה אחד האנשים הישרים, קיבוצניק אמיתי, ואני רציתי לחקות אותו. רציתי להשתלב בתוכם, להוכיח את עצמי". 

השירות הצבאי, ההשתתפות במלחמות, הלחימה למען המדינה של יוסי ובהמשך של ילדיו תופסים מקום מרכזי בספר לו בחר לקרוא "חייל פשוט". "אני חייל פשוט של החיים. גם בצבא וגם בקיבוץ, כל חיי רציתי לעשות את הטוב ביותר, לא כמנהל, אלא כאזרח פשוט למען החברה. יש רבים כמוני, שחוו חיים דומים לשלי, רציתי לכתוב גם עבורם, לא חיים של גנרל או מנהיג, חיים של חייל פשוט". 

צבא הקבע של השכול 

מיד לאחר האסון פתח משרד הביטחון קבוצות תמיכה טיפוליות להורים השכולים "רובנו היינו חברי קיבוצים. בקבוצות דיברנו, שיתפנו והקשבנו לאחרים. הבנו שכולנו מרגישים אותו דבר, הבנתי שאני לא לבד בעולם, יש שותפים בדרך" או כפי שכתב בספר: "היינו יחד, עד סוף החיים, בצבא הקבע של השכול". הקבוצה היוותה מקור תמיכה ונוצרו קשרים מעבר למפגשים. 

במשך 25 השנים שעברו מאז האסון נפגש יוסי מידי שבוע עם הפסיכולוג הקליני ד"ר גד מעוז, אליו הופנה על ידי האגף למשפחות שכולות במשרד הביטחון, שעודד אותו להעלות את הדברים על הכתב. כתיבת הספר מבטאת את המסע שעבר, את הרצון לשתף קרובים ורחוקים בסיפורו האישי. 

יוסי מספר את סיפורו, נזכר באנשים שהשפיעו על חייו, באנשים שהיו לצידו לאורך החיים וכל העת נשאר חיוך על פניו. "להיות אופטימי" הוא אומר, למרות כל מה שעבר. הוא חלק ממשפחה שהעמידה ביפעת חמישה דורות, סב לשבעה נכדים ושני נינים "ועוד אחת שתגיח לעולם באביב הקרוב".

מה עוד תבקשי איתנו מכורה? 

מתוך הדברים שכתב יוסי בן חיים בספרו "חייל פשוט" 

"ניר אהב את ארץ ישראל כמו כל ילדי, לא יכול היה להיות אחרת. כפטריוט אמיתי היה חשוב לו להיות לוחם קרבי. הוא השקיע בשירות הצבאי את כל כולו. בדיעבד, עוברות בראשי לא פעם מחשבות של אשמה על הדגש שנתנו, אני ואחיו הבוגרים, לצד הקרבי של שירותנו בצבא. כבר כילד היה כל כך גאה ברקע האדום של כנפי הצנחן שלי, שהעיד על צניחה קרבית (…). 

כשהעמידו בפני ניר את הברירה אם לעלות לקו, ידענו שלא יסרב – הוא לא היה מאלה שעושים לעצמם חיים קלים. עם כל העליזות, שמחת החיים ובדיחות הדעת, הוא היה רציני, אחראי וממושמע (…) 

עכשיו ניר איתי כל הזמן, בליבי, בנשמתי, אבל אינני יכול להיות איתו. (…) אני חש בו בזמן את נוכחותו ואת העדרו, את הריק שאין לו סוף. 

חודשיים וחצי אחרי האסון נערך סיור להורי הנספים בארגון של הצבא. בתוכנית הסיור נכללה תצפית ממוצב 'נרקיס'. חששתי לעלות לשם, אבל אמרתי לעצמי שאני מוכרח. נירי, ילדי שלי, במוצב 'נרקיס' המשקיף על נוף יפה כל כך קיבלתי את בשורת הולדתך, שהייתה מפסגות האושר של חיי. מאותו מוצב צפיתי עכשיו בעיניים עיוורות מדמעות על מסלול הטיסה של מסוק היסעור שבו טסת עם חברייך ללבנון ועל המקום שבו התרסק באוויר מעל שאר ישוב. עמדתי שם שבור מצער. נירי שלי, אהוב שלי… מה עוד תבקשי מאיתנו מכורה?"

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

ניהול משק החשמל בקיבוצים הפך למורכב במיוחד והוא כולל אחריות על רכישת חשמל ומכירתו, גביית תשלומים, תחזוקת תשתיות והיכרות עם הרגולציה המשתנה  * חברת משקי רם, שפועלת בכ-40 קיבוצים, מתמחה בכך ותוכל ולחסוך לכם
3 דק' קריאה
הצלם הבינלאומי נפתלי הילגר מגן-נר שבגלבוע נוסע ברחבי העולם, מגלה תרבויות לא ידועות ומצלם נופים ואנשים * בתמונותיו ניכרים סקרנות, רגישות והקשר האנושי שהוא ניחן בהם * מאז ה-7 באוקטובר הוא מקדיש חלק מזמנו
9 דק' קריאה
על הגדות פסח בהתיישבות העובדת  סדר הפסח הוא הטקס הביתי-משפחתי החשוב ביותר בשנה. לאורך ההיסטוריה קיימו אותו בארץ ובגולה, גם בתנאים קשים ובלתי אפשריים כמעט. העיסוק המרכזי הוא קריאה בהגדה של פסח. במאות השלוש-עשרה
3 דק' קריאה

הרשמו לניוזלטר

השאירו את הפרטים והישארו מעודכנים!

דילוג לתוכן