נפטרה יעל גרינברג, קורבן "האונס בקיבוץ שמרת"

שניים מהנאשמים באונס היו בני הקיבוץ אשר בזמנו מימן את ההגנה המשפטית שלהם 

מעשי האונס המכונים פרשת "האונס בקיבוץ שמרת" התרחשו במשך מספר ימים בקיץ 1988 כאשר בן הקיבוץ שכנע את הנערה, שהייתה אז בת 14, להצטרף לנסיעה ברכב של חבריו, תושבי נהריה. הקבוצה נסעה ברכב לשדות הקיבוץ ושם נאנסה לראשונה. בימים שלאחר מכן אולצה הנערה לקיים יחסי מין עם נערים נוספים באיומים שאם לא תעשה כן יספרו בקיבוץ על שאירע. במסגרת מעשי האינוס היו מקרים של אונס קבוצתי, בהם נאנסה על ידי יותר מנער אחד בו זמנית. 

המקרה עורר זעזוע גדול בציבור כאשר תחילה החליטה פרקליטות מחוז חיפה לסגור את התיקים כנגד החשודים באונס. לאחר מאבק ציבורי הוגשו כתבי אישום נגד שבעה מהחשודים באונס והם זוכו מחמת הספק בבית המשפט המחוזי. ערעור הוגש על ידי המדינה לבית המשפט העליון כנגד ארבעה מהם: נדב ביטון, אריק חזון, אופיר בארי וצפריר צביסון. ארבעתם הורשעו ונגזרו עליהם מספר חודשי מאסר בפועל. 

על אף עונשי המאסר הקלים נחשבת החלטת בית המשפט העליון בפרשת האונס בשמרת לפסיקה מטלטלת בכל הקשור בפשיעה המינית. בפסק הדין, שעליו חתום מאיר שמגר, נשיא בית המשפט העליון דאז וראש הרכב השופטים, נאמר כי חובה על הגבר לחפש ולוודא את הסכמתה המפורשת של האישה לפני מגע מיני איתה, וכי אם לא ניתן אישור כזה, הרי שמדובר באונס.  

בני הקיבוץ 

הנערה הייתה בת לחברי קיבוץ חדשים יחסית, שהצטרפו לקיבוץ כשהייתה ילדה. אביה נפטר כחצי שנה לאחר שבני המשפחה התקבלו כחברים בקיבוץ ואימה התחתנה בשנית. לאחר חשיפת הפרשה, בני הקיבוץ המעורבים הורחקו ממנו לחצי שנה בהחלטת שופט ושהו בקיבוצים אחרים. הקיבוץ החליט לממן את ההגנה המשפטית שלהם. במהלך המשפט שכר קיבוץ שמרת חברת יחסי ציבור במטרה לנקות את עצמו מהאירוע, לאחר שתדמיתו נפגעה בעקבות החשיפה התקשורתית. שניים משבעת הנאשמים היו בני הקיבוץ.  

לאחר חזרתם לקיבוץ והקושי של הנאנסת להתמודד עם נוכחותם, עזבו הנערה ובני משפחתה את הקיבוץ. במספר ראיונות בתקשורת סיפרה גרינברג על הקשיים הנפשיים והכלכליים עימם היא מתמודדת בחייה, כולל מספר ניסיונות התאבדות ואשפוזים רבים. 

תגובת קיבוץ שמרת  

דני לוי, מנהל הקהילה בשמרת, מספר לאחר מותה של גרינברג כי "היא עברה חיים מאוד קשים ולא פשוטים בכלל. אנחנו מאוד מצטערים על כך ומשתתפים בצער המשפחה. כבר שנים רבות שיעל ומשפחתה לא גרים כאן. בקיבוץ אנשים מאוד כואבים את הסיפור הזה והוא נוכח בהוויה של הקיבוץ". 

יעל הותירה אחריה חמש בנות ושלושה נכדים. 

תגובת התנועה הקיבוצית 

התנועה הקיבוצית כואבת את מותה של יעל גרינברג זכרה לברכה.  

האונס שהתרחש בקיבוץ שמרת לפני שלושה עשורים וחצי טלטל את  החברה הישראלית ובתוכה את החברה הקיבוצית.  

יעל גרינברג שילמה מחיר איום ונורא על לא עוול בכפה. הפצע בנפשה לא הגליד מעולם.  

עבורנו מהווה האונס כתם בל יימחה שמהדהד בכולנו עד היום ומחייב אותנו לחשבון נפש תמידי ולפעולה בלתי מתפשרת על מנת שמקרה אונס כזה לא יתרחש שוב לעולם. בשום מקום. 

האונס המזעזע, ופסק הדין התקדימי של בית המשפט העליון היו קריאת השכמה לכולנו בכל הנוגע לאלימות כלפי נשים, ובשינוי תודעתי שביטויו אפס סובלנות כלפי תקיפות והטרדות מיניות בכלל, וכלפי נשים בפרט.  

השינוי התודעתי בקיבוצים, הביא עימו שינוי בהתייחסות לתקיפה והטרדה מינית, בחצר הקיבוצים, במערכת החינוך וביצירת כתובת וגורם אחראי לטיפול בנושאים אלה בקיבוצים – לצד מעורבות רשויות אכיפת החוק.  

העלאת המודעות ואפס סובלנו לאלימות מינית 

לפני למעלה משני עשורים יזמה התנועה הקיבוצית תוכנית מקצועית מקיפה להכשרת ממונות למניעת הטרדה מינית בקיבוץ. עד היום הוכשרו יותר מ-400 נשים לתפקיד בקיבוץ, במפעל ובמערכות החינוך הקיבוציות.  

בנוסף, היחידה לקידום נשים של התנועה הקיבוצית מלווה מקצועית ומהווה כתובת להתייעצות עבור הממונות והמדיניות המוצהרת והמבוצעת היא העלאת המודעות לנושא,  גילוי אפס סובלנות כלפיי מקרים של אלימות מינית, והענקת התמיכה, הליווי המקצועי והפעלתם של כל הגורמים הרלוונטיים  כשמתגלה אירוע.  

בחלוף שלושה עשורים אנחנו יכולים להתחייב שנמשיך ונפעל בכל האמצעים החינוכיים והמניעתיים כדי שמקרה אונס כזה לא יחזור על עצמו. ושכל מקרה של פגיעה מינית יטופל במלוא החומרה על ידי משטרת ישראל ובתי המשפט.  

זו מחויבותנו כלפי יעל ז"ל, וכלפי כל אישה באשר היא.  

יהי זכרה של יעל גרינברג ברוך ומנוחתה עדן.