על החיים ועל המוות

דניאלה פורת-פנסו מקיבוץ יפתח היא מלווה רוחנית למרות שאינה רב או כומר. הליווי מתבסס על ההנחה שגם אם המוות מתקרב אנחנו עדיין יכולים לבחור איך להתבונן על עצמנו ולהגיע אל הסוף בדרך הנכונה לנו. לפני שש שנים היא נאלצה לבחון את התיאוריה הזאת כאשר ליוותה את אחיה והמשפחה עד למותו

"צום יום כיפור אינו חלק מחיי", מצהירה דניאלה פורת-פנסו (יפתח), "אבל יום כיפור כמועד יהודי-קהילתי, משמעותי מאוד עבורי מבחינה רגשית ורוחנית. מושגים כמו 'סליחה', 'חשבון נפש' ו'מעורבות קהילתית' – אומנם מעסיקים אותי בחיי היומיום, אך יש בי הערכה ליצירת זמן מיוחד, המאפשר עצירה של ציבור שלם. תפילת יום הכיפורים מנוסחת בלשון רבים – 'אשמנו', 'חטאנו', ומבחינתי הקהל נותן כח ואומץ עצום לאדם הבודד להיות מול עצמו. הקשר של היום הזה לעולמות הרוח בהם אני עוסקת כמקצוע – גורם לי להתרוממות נפש רבה". 

המקצוע אליו רומזת פורת-פנסו בדבריה, נקרא "ליווי רוחני", תחום שבגרסתו המודרנית התפתח בארה"ב ובמערב אירופה, והוחזק בעיקר בידיי אנשי הדת. בסרטים רבים ניתן לראות אדם במצוקה או לפני מוות שפונה אל איש הדת (כומר, רב, או כל נציג של אמונה אחרת), ועובר איתו תהליך רוחני המסייע לו לעבור את השלב המורכב בחייו באופן מיטיב.  
בישראל נכנס הליווי הרוחני לפעולה רשמית לפני כ-15-10 שנה, ובארץ הוחלט להעניק סעד רוחני לכל אדם, ללא קשר לנושא הדתי.  
"נקודת ההנחה היא שהאדם מורכב מעולם גופני ורגשי, שבהם משולב גם עולם רוח", מפרטת דניאלה. "זהו מקום גבוה מאוד, שאני מייחסת אותו לקשר שלנו עם הנשגב, ולחיבור עם דברים גדולים מאיתנו. יש אנשים שייקראו לזה 'אלוהות', אך לכל איש ואישה יש עולמות רוחניים, שבאים לידי ביטוי במפגשים עם אומנות, מוזיקה, טקסטים, ובמפגשים אנושיים. הבסיס של הליווי הרוחני הוא שלרוח האדם יש כוח לסייע לנו בשעת מצוקה. גם אם המוות מתקרב, עדיין בידנו הבחירה כיצד להתבונן על עצמנו, על נסיבות חיינו, ולהגיע לשלב המוות באופן המתאים לנו". 

פרקי תהילים ותפילה למריה 

ליווי רוחני משיק במובנים מסוימים לטיפול הרגשי הרווח יותר, אך בגלל שמדובר באנשים שחווים משבר ואובדן עמוקים מאוד, כמו מוות, קטיעת איברים, זקנה, ירידה ביכולות גופניות ומנטליות, מחלות כרוניות קשות – ההתנהלות בטיפול מותאמת למצבים ייחודיים אלו. 
בעוד שהטיפול הרגשי נערך בזמן קצוב בקליניקת המטפל, המלווה הרוחני המגיע אל האדם, לביתו או לבית החולים בו הוא מאושפז, ובמידת הצורך יושב גם עם בני משפחתו. בטיפול הרגשי המילים הן כלי מרכזי, בעוד שהליווי הרוחני מותאם לאנשים סיעודיים או חולים מאוד, שמתקשים לדבר, ונעזרים בכלים בלתי מילוליים, כמו מוזיקה, תמונות, מגע, או קריאת טקסטים.   

להבהרת רעיון זה, מספרת דניאלה על עבודתה במחלקת הקורונה ב"פוריה", שם ראתה "גבר קודח מחום שסבל מקשיי נשימה. ניכר היה שאינו בהכרה, וכמובן שבהתאם להוראות התקופה – איש מבני משפחתו לא עמד לידו או סייע בעדו. ניגשתי למיטתו והבחנתי בספר תהילים לצידו. פתחתי באופן אקראי וקראתי לו כמה פרקי תהילים, כשאיני בטוחה אם הוא שומע אותי או מודע לנעשה. כשסיימתי את הקריאה, הפנה אליי הגבר את ראשו ואמר בלחש: "תודה". מרגש להיווכח, כמה טקסט רוחני בעל משמעות, יכול להביא הקלה ומזור בשעת מצוקה".  

במקרה אחר פגשה דניאלה בחורה נוצרייה מאחד מהכפרים בגליל המערבי, שבעלה אושפז במחלקת לב. דניאלה חשה בבדידותה, ובדאגתה הרבה לבעלה, ואף הבינה מהו העולם הרוחני ממנו היא באה. "בשלב מסוים פשוט החזקנו ידיים והתפללנו תפילה אישית למריה הקדושה. את המילים אני אמרתי בהתאם לדבריה ובקשותיה, אך הרגשתי שתפילתנו משותפת ואחידה בכוונותיה". 

למה שמישהו במצוקה ירצה לפתוח את ליבו ולהתמסר לאישה זרה כמוך? 

"אני מאמינה שאדם צריך אדם, ופעמים רבות יש צורך במישהו זר, שיעניק כוח להמשך התפקוד. דווקא בגלל שלא נפגשנו קודם, וכנראה שלא נתראה שוב, אותה אישה יכלה לפתוח בפניי את הלב. רובנו נמנעים מלהגיד לקרובים שלנו את האמת המרה, אם מתוך רצון להגן עליהם מהקושי, או מתוך החשש להיות לטורח, וגם מתוך תחושה שאולי לא יבינו אותך. לאחרונה אני מנחה קבוצת תמיכה לחולי סרטן הלבלב – סרטן שעדיין אין לו מרפא, ונזקיו מהירים יחסית. מדובר באנשים שמרגישים בדידות גדולה במצב הרפואי אליו נקלעו, ואינם רוצים להכביד על בני משפחתם. במקרים כאלו הזר משדר מרחב בטוח. אנחנו כמטפלים מגיעים אל האדם באופן נטול שיפוטיות או מעורבות רגשית. גם בפגישותיי עם אדם מסומם או עבריין, אני מתמקדת באנושי שבו, מטפלת בפצעים ובמצוקות שלו, ולא עוסקת בענייני מוסר.  

דניאלה מדגישה כי אין כוונה לטעת בלב המטופלים אשליה של ריפוי, אלא לשדר תמיכה ותקווה, שהחיים שנותרו עד המוות יהיו טובים יותר מבחינה רגשית, ויהיה זמן "לסגור עניינים", או ליצור "מוות מכובד". "אנשים נעזרים בתהליך הליווי הרוחני כשהם נמצאים בשבר גדול, שמאיים על חייהם ועל תפקודם כפי שהכירו עד כה. המלווים הרוחניים עוזרים למטופלים למצוא משמעות לחייהם גם במצבם הרגיש. ספרו של ויקטור פרנקל "האדם מחפש משמעות", מהווה עבורנו השראה. גם ברגעים הכי דרמטיים, כשאדם עומד אל מול כיתת יורים – הוא עדיין יכול לבחור לפעול, להתבונן או להרגיש בדרך שמתאימה לו. פרנקל, שהיה פסיכיאטר במקצועו, פיתח תחום ידע בפסיכותרפיה שמתמקד בטיפול בעזרת מציאת משמעות לסבל, בהנחה שהבנת הסיבה למצב תסייע בניהולו. עם כל הכבוד לתאוריה, אנו לוקחים בחשבון שכל מהלך קשור למצבו של האדם ולאישיותו".

מלווה אנשים אל מותם 

דניאלה הגיעה לתחום הליווי הרוחני, לאחר שלמדה שיטת אימון שנקראת שיטת "סאטיה". השיטה פותחה על ידי נטאלי בן דוד, ובמרכזה עומד הרעיון שהאדם אחראי על חייו ועל התנהלותו האישית. במהלך האימון מבררים את הדפוסים והאמונות שבהן אנו אוחזים, ואיך אפשר להשתחרר מהן או לנהל אותן, ולא שהן ינהלו אותנו. הסאטיה מתמקדת בהוויית האדם ולאו דווקא במעשיו. שאלות טיפוסיות לשיטה הן "איזה אדם הילדים שלי פוגשים כשאני נכנסת הביתה?", "איזה אדם ההורים שלי פוגשים כשאנו מתראים?", הסאטיה מעניקה משקל רב לתחושות הגוף, ככלי משמעותי להתבוננות עצמית וליכולת שלנו לשחרר חסמים ומועקות שמתקיימים בנו.   
כחלק מההכשרה לשיטה, נתבקשו המתאמנים לתאר איך ייראו חייהם בעוד 20 שנה.  
"הייתי אז בת 44, ונדרשתי לכתוב בלשון הווה קטע שמתחיל כך: 'אני היום בת 64 ואני…..'.  
בין שאר המשפטים שכתבתי באותו הקטע היה – 'אני מלווה אנשים אל מותם'".  

דניאלה משתהה מעט, כאילו מבהירה שמאז חלף זמן, ושאיפתה לא מומשה מייד.  
"השנים עברו, התחלתי לטפל בשיטת סאטיה, ניסיתי להיכנס לעבודה בהוספיס שבגליל העליון, וזה לא צלח. החלטתי להניח לזה. אבל ליקום תוכניות משלו….  
בספטמבר 2016 אחי עמירם חלה, ונפטר כעבור חמישה חודשים בלבד. הוא גר אז בהולנד וכל המשפחה שלנו התארגנה כדי ללוות אותו ואת אשתו עם ארבעת ילדיהם הצעירים. אחיי, הוריי ואני תמכנו בהם ובעמירם עד מותו. זו הייתה התארגנות מערכתית מבחינה לוגיסטית, רגשית ותפקודית, כולל תיווך בין הנפשות הפועלות, או התארגנות יומיומית כמו בישול, ניקיון, הסעות וכו'.  
אני ריכזתי את כל העניין, כולל בשלבים שלאחר מות אחי – כמו ארגון הלוויה ותחזוק המשפחה בשבעה ולאחריה. כל המעגלים שהיו קשורים לעמירם חוו שבר גדול, וחיינו אינם אותו דבר מאז. השנה הראשונה הייתה קשה במיוחד גם עבורי. לא עבדתי בשנה הזו. הרגשתי כאילו אני הולכת בתוך בריכה ריקה של כאב, ושהצעקה שלי חוזרת אליי כמו הד מכל כיוון. הכאב הדהד וניבט אליי מההורים שלי, מגיסתי, מהאחים ומהאחיינים שלי. כשהייתי נכנסת לכפר בלום, הקיבוץ שבו גדלנו, חשתי שעמירם נמצא בכל מקום וגרוני היה נחנק. נשאתי עימי תחושות מאוד קשות, אבל יחד עם זאת הייתי בתפקוד. לעיתים לקיחת תפקיד במצבי לחץ, יכולה לסייע בהתמודדות, כי את מבינה שיש לך מסוגלות. במהלך כל השנה הראשונה החלטתי לבקר את הוריי כמעט בכל ערב, ופשוט להיות איתם יחד בארוחה, בשיחה וגם בבכי. הרגשתי שיש לי יכולת לתמוך בקרוביי ובאהוביי, וזה מה שעשיתי".  

מותו של עמירם אחיך השפיע על המקצועיות שלך? 

"במקצועות טיפוליים יש גישה שנקראת "המטפל הפצוע", שלפיה כולנו פצועים, כולל המטפלים עצמם. הפצעים יכולים לתרום לאופן הטיפול בתנאי שהם חבושים. הקשר שלי עם עמירם, וכל מה שקרה סביב המחלה שלו פצע אותי מאוד, ועם זאת, ניכר שעברתי תהליך עמוק שמאפשר לי להעניק לאחרים, לזולת. ויקטור פרנקל אמר 'אדם נושע באהבה ועל ידי האהבה', כלומר, הפצעים שלנו וההחלמה מהם קשורים באהבה. אני מטפלת פצועה, וזה מאפשר לי להבין את האחר, מבלי להתערבב. דרך הטיפול בעמירם והתמיכה בשאר בני המשפחה, הבנתי שאני יכולה להיות משמעותית ברגעים הקשים והחשוכים האלה".
שלוש שנים לאחר מותו של עמירם, נחשפה דניאלה לתוכנית של לימודי הליווי הרוחני והבינה שהרגע שלה הגיע. מדובר בלימודים אינטנסיביים של שנתיים, רובם בבית החולים "פוריה", כשבכל שנה מתקבלים רק חמישה אנשים. 'לא שהרבה אנשים רוצים לעסוק בכך', היא מחייכת באירוניה דקה, "אבל בהחלט שמחתי לעבור את תנאי הקבלה, כי תוך זמן קצר הבנתי שזה בדיוק מה שרציתי לעשות".

מספרים את חייהם בשעה 

"אחד הקשיים הגדולים בליווי הרוחני הוא מוות של מטופלים", משתפת דניאלה, "למרות שברוב הפעמים זהו מצב ידוע מראש מתחילת הקשר. יחד עם העצב על פרדתו של אדם ממשפחתו ומהעולם, לומדים המטפלים להתייחס לאירוע מתוך ענווה, ולדעת ש'זה לא הסיפור שלי'. בטיפול עצמו אני נמצאת בנוכחות מלאה, מחזיקה את הספור האנושי ונותנת הכרה ותיקוף למה שעולה. הלב שלי כואב ועובד שעות נוספות, אבל אני לא בוכה עם המטופלים. אומנם אני נקשרת לאנשים באופן מידיי ומתחברת אליהם מתוך אהבה, ונכון שאני נתקלת במקרים קשים, שדורשים ממני להכיר את כל המשפחה ולהיחשף לכאבים שלה, אבל יחד עם זאת עדיין איני חלק מהמעגלים הקרובים. לעיתים, בסיומו של ליווי מאתגר, יש לי צורך בפסק זמן או בחופש ארוך שיטעין אותי מחדש. במקרים כאלו אני פונה לכלים שמיטיבים עימי כמו ריקוד ושחיה, שיחות עם בן זוגי, חברותיי והוריי, ומהם אני מקבלת כוחות מחודשים". 

דניאלה מסכימה לספר על מקרה מיוחד, במהלכו טיפלה בבחור צעיר, בעל משפחה וילדים קטנים, שמאוד פחד מהמוות והכחיש אותו. "הוא כנראה הזכיר לי את אחי, ועורר בי כאב פרטי. במפגשים ביננו שוחחנו על האבהות שלו, וניסיתי לעודד אותו להשאיר משהו כתוב או מוקלט עבור ילדיו. מכיוון שהוא התמקד בהכחשת המוות והפחד שיתק אותו – הוא סירב לעשות זאת. אני מודה שמבחינתי זה היה מאוד מתסכל. עם זאת חשתי שבשיחות מסוימות, כן הצלחתי להקל במעט על בנות משפחתו, שליוו אותו במסירות אין קץ".  

גם במהלך עבודתה במחלקת קרדיולוגיה ובטיפול נמרץ לב ב"פוריה" נפגשה דניאלה עם מקרים מרגשים. מי שאושפז במחלקות אלו עובר ניתוחים שגרתיים יחסית בעולם הרפואה, אבל מבחינת המטופלים זוהי דרמה אישית גדולה, במהלכה חווים את בגידת הגוף, חוסר האונים וההזדקקות המנטלית. מצב זה מוביל לחשיפה רגשית גבוהה, לפחדים ולכאבים, שמעוררים סיטואציות מהעבר. "מתקופה זו זכורות לי פגישות עם שלושה גברים חסונים וקשוחים, שמצבם הרגיש גרם להם לספר לי תוך שעה בלבד, על טראומות קשות כמו לידה שקטה שקרתה לפני 30 שנה, או מוות של אח במלחמת יום כיפור. אלו מצוקות נפשיות מהעבר, שכנראה לא קיבלו הכרה ותמיכה בזמן אמת. אנשים מספרים את חייהם בשעה, בבכי מתמשך, מעומקי נימי הנימים. עבורי זוהי זכות וחסד להיות איתם ברגעים אלה, להקשיב, להחזיק את הלב של האדם, ולהיות המשענת לה הוא זקוק". 

דבריה של דניאלה מסתיימים בהסתכלות לקראת השנה החדשה. כמי שיוצאת לדרכה העצמאית כמלווה רוחנית, היא מברכת את עצמה בהתפתחות ובחשיפת התחום המיוחד הזה לקהל הרחב. "בודהה אמר שהסבל האנושי הוא אין סופי. בהקשר לכך, הייתי מבקשת להמשיך לטפל באנשים ולהקל, ולו במעט, על סבלם. הרי אין זה ריאלי לצפות להעלמות הרגשות הקשים, כמו העצבות, הכאב וגעגועי הלב, אבל הלוואי ואפשר היה להחליש להם את הווליום הנוכחי. מתוך התבוננות פנימית, אני מייחלת להשליך ממני את הנוקשות, הביקורת וחוסר החמלה שיש לי כלפי עצמי. הייתי רוצה להרבות את הסליחה, השמחה והחמלה בעולמי. בהסתכלות רחבה יותר, אני מברכת את כל האנשים באשר הם, למצוא את דרכם להכרות עצמית ולהתקדמות. שתבינו מה מניע ומוביל אתכם לפעולה, ושתזכו להתפתחות במערכות יחסים עם האהובים עליכם. במקביל, שנדע לצאת מעצמנו, ומהמחשבה מה 'מגיע' לנו עכשיו. שיימצא האיזון הנכון בין 'האני' ל'אנחנו', שנרבה את הטוב בעולם ונתרכז יותר בחמלה ובאהבה".