חברי נאות סמדר לא הסתפקו בהתבוננות פנימה, הם התחלקו לחוליות ויצאו למסע בארץ בין 12 שבטי ישראל
"מה נמצא כרגיל בינך וביני? מה חוצץ, נמצא בתווך? כרגיל אני הוא הסיפור האישי שלי, כולל הרקע, התפיסות, האמונות, הביטחון העצמי או חסרונו ועוד ועוד. ועלייך יש לי סיפור, תמיד יש סיפור. בין אם אנחנו מכירים שנים רבות או פגשתי אותך רק עכשיו, ואתה ערבי משכיל, נוצרי, בעל מקצוע חופשי ובית עשיר ובתך התחתנה עם יהודי. וכל רגע בתוך המפגש אני מוסיף לסיפור וגם פועל ממנו ואתה עושה, מן הסתם, אותו הדבר. האם אפשר בלי כל זה? האם אפשר לצלול לעומק של המפגש בין שני בני אדם? רק להקשיב, ללא הידע והעבר, ולהתייחס עכשיו באופן חדש?" את הרשמים האלה כתב חבר קיבוץ נאות סמדר מחוליית "זבולון", שיצאה לכיוון חיפה, אחת מ-12 חוליות שיצאו במשאית למסע בארץ בין 12 שבטי ישראל. במשך שלושה חודשים נסעה המשאית לאורכה ולרוחבה של הארץ, כשאנשי החוליות מתחלפים כמו גם הנופים, האנשים, החוויה שבחוץ וזו שבפנים.
לצאת אל העולם
הרעיון שחברי נאות סמדר, קהילה לומדת שמציעה התבוננות פנימה, יצאו החוצה למסע ברחבי הארץ, החל דווקא בתקופת הקורונה. מספרת כרמלה אנגלסרט מי שהייתה מזכירת הקיבוץ באותה תקופה: "זו הייתה תקופה שאי אפשר היה לאכול יחד בחדר האוכל וחברים אכלו יחד בחוץ כקפסולות של מקומות עבודה. ישבנו מחוץ למשרד במרפסת ופתאום עלה הרעיון שנאות סמדר צריכה לצאת למסע באוטומוביל. באותו רגע הרעיון לא נראה ריאלי, ועם הזמן השתנו נסיבות והיה נראה שמתאים. לקח בערך שנה מהרגע שהרעיון נהגה ועד שהחלטנו שעושים אותו".
נאות סמדר הוא קיבוץ בדרום הערבה שהוקם לפני 41 שנה על ידי גרעיני נח"ל, נעזב והוקם מחדש ב-1989 על ידי קבוצת חברים מירושלים. מקום במדבר שהוא קהילה לומדת, ששמה לעצמה למטרה לבחון האם בני אדם יכולים לחיות יחד בשיתוף פעולה וביחסים מתוקנים, תוך רגישות לעצמם ולאחרים. מקום שמתבונן בשאלות כמו – מה מקומי בעולם? מה יש מעבר לחיים הרגילים, לפרנסה, למה שאני עושה בחיים? "אלו שאלות קיומיות שעולות אצל חבר'ה צעירים, לפעמים כאלה ש'התאוששו מהודו', שנפתחים, ששואלים שאלות, שרוצים להתבונן פנימה, לשתף פעולה עם אחרים וגם להבין מה מפריע לשתף פעולה" אומרת נילי אורנשטיין, אחת מצמד המזכירים.
כיום מונה הקהילה כ-100 חברים החיים במקום דרך קבע. "יש גרעין קשה ויציב של חברים שעובדים ומקיימים את הקיבוץ" אומר מורדי כורכוס, המזכיר השני בצמד. "יש הרבה עשייה פיזית בה החברים לוקחים חלק. כל מה שאנחנו יכולים נעשה בעצמנו – אנחנו מחוברים לקרקע, לחקלאות, לבנייה הפיזית של המקום, וכל זה הוא גם מצע לעבודה פנימית של האדם על עצמו, אנחנו לא רק יושבים ומדברים".
בנוסף לחברים מגיעים למקום חבר'ה צעירים שמבקשים להיחשף למשהו שונה. כ-60 מתנדבים ומתנדבות צעירים (בני 45-22) מצטרפים למקום לתקופות זמן משתנות. במשך השנים אלפי צעירים הגיעו למקום לימים ספורים, לחודשים או לשנים, חלקם נשארו וחלקם המשיכו בדרכם.
"לפגוש אנשים שבאים והולכים זאת התמודדות שלוקח זמן לעכל" אומרת נילי. "יש ביניהם חבר'ה שבאו לרגע ונשארו. אנחנו רוצים שאדם שבחר לחיות פה יהיה מישהו שטעם את מה שיש למקום הזה להציע וזה תפס אותו, אבל יש בזה גם קושי – להתאהב באדם שהולך".
במשך יותר משנה התגבש הרעיון שלא די בהתבוננות פנימה ושמי שמעוניין בחקירה פנימית יגיע אליהם לערבה, ובנובמבר יצאה המשאית לדרכה. חברי הקיבוץ נחלקו ל-12 חוליות, כמספר שבטי ישראל, ובחלוקה גאוגרפית דומה, בכל חוליה בין שבעה לתשעה חברי קיבוץ, חולייה יוצאת וחולייה באה.
"במבט שלנו, הסיכוי לעשות שינוי בהכרה אנושית הוא קודם כל לעשות שינוי של הפרט וזה מה שאנחנו עושים. העולם בא אלינו הרבה ואנחנו מעורבים וקשורים. רצינו גם אנחנו לצאת אל העולם. זה רגע מעניין לצאת ולפגוש את מה שקורה בארץ. מתוך זה עלה רעיון של משאית. אנחנו מתבוננים על האדם דרך העשייה ודרך בנית המשאית. הדרך בה קבוצה פוגשת את העולם היא למידה והתמודדות עם העולם ועם עצמם" אומרת נילי. "יש הרבה זמן יחד כקבוצה בתוך המשאית, מבשלים יחד, מתרחצים יחד, ישנים יחד, אוכלים יחד, הכול בחלל אינטימי. יש מסע חזק של התקרבות בין חברי החולייה ויש את המפגש עם הארץ. כל חוליה הייתה אוטונומית לחפש מה שעניין אותה".
השוטרת אז-אולי
"רמזי מנסה לקרב אותנו אל המורכבות הבלתי נתפסת של החיים על גבול סוריה ולבנון ועם מחסום של צה"ל בכניסה לכפר. שינויים בגבולות מתרחשים אחת לאיזה זמן בעקבות פוליטיקות והסכמים מדיניים שאין להם שום קשר ממשי עם האנשים שגרים על האדמות האלה". כותב אחד הצעירים שהיה במשאית שיצאה לשבט גד שבצפון והגיעה באחד הימים לכפר רג'ר.
יש לבחירה לצאת למסע קשר לבחירות שהיו או למצב הפוליטי בארץ?
"הרעיון התחיל הרבה לפני הבחירות. המתיחות בארץ נמשכת כבר הרבה זמן ויש תחושה שהכול מתחיל לבעור. רצינו לפגוש את האנשים יותר מקרוב, להקשיב, לשמוע" אומר מורדי, שהיה בחוליה באזור גוש דן. "ההתרשמות שלי שהארץ בתהליך קשה, 'ריקבון' היא מילה קשה אבל זאת התחושה, ויחד עם זאת יש הרבה אנשים טובים שעושים דברים, אנשים אכפתים בכל מקום, מרמת הגולן ועד הדרום, בכל מקום יש עשייה של הרבה אנשים מהרבה זוויות, יש המון קבוצות ואנשים שרוצים עולם טוב יותר, ועושים מה שהם יכולים לפי יכולתם והשקפת עולמם במסלול חיים של התמדה ומסירות נפש וזה מאוד מרגש".
"נקודת המוצא היא לא העניין הפוליטי" אומרת נילי. "רצינו לפגוש משהו אחר, שונה, בלי קשר לדעות או למרות הדעות. לפגוש את האחר גם אם זה מרגיש קונפליקטואלי או שאין בו אמון".
רצו או לא הסכסוך הישראלי-פלסטיני פגש אותם, כפי שכותב חבר חוליית שבט בנימין: "מרחב השוטטות שניתן לנו התפרס מירושלים במרכז כשתי כנפיים מערבה ומזרחה, מעבר לקו הירוק עד הירדן. תוך מפגשי הגישוש הראשונים נשאבנו לסכסוך הישראלי- פלסטיני והבנו שאין לנו ברירה.
פגשנו את עידית השוטרת אז-אולי. בחורה קטנה, שחקנית, שפיתחה דמות של ליצן-שוטרת וכבר יותר משנתיים מגיעה לכל מקום של הפגנה, התנגשות ואלימות כדי לפוגג את האווירה ולהכניס זעזועים חיוביים. במילים שלה: 'להיכנס בין התפיסות'. את Mind the gap הפכה על פניו ל-Gap the mind. אדם לומד שעושה עבודה פנימית של ממש, כאשר הלבד שלה, המוזרות, חוסר היכולת לקטלג אותה הם כלי עבודתה".
הוא מעלה שאלות שעלו בו ובקבוצה במהלך המסע ובעקבותיו:
"מה הופך את האחר לאחר בי? מדוע או במה האחר מאיים עליי? האם האחר באמת מעניין אותי? וכן – מה מחבר בינינו?". 
הטוב והרע לא מתקיימים אחד בלי השני
"הגענו לפרויקט האכלת דרי רחוב, ניצולי שואה ונזקקים מכל מין וסוג. קיבלנו הסבר מרות (המפחידה), רס"רית בעברה. בסופו של יום הבנו שהיא האדם הנכון במקום הנכון. צער עליבות ועוני מצד אחד, ומצד שני עשייה מדהימה בה התשלבנו בשמחה ובמרץ. הרגשתי כמו ילדה קטנה שעושה מעשה טוב". כתבה את רשמיה אחת מחברות החולייה שהייתה באזור תל אביב. בהמשך, לאחר בילוי קצר בבית קפה, הגיעו חברי החולייה לסיור במה שהיה "הפוסיקט" מועדון חשפנות ויותר מזה: "כל זה קרה בלב תל אביב במשך 20 שנה. בבניין עגול ומרשים, כמעט על שפת הים. מסביב שוחים מטיילים, בתי מלון מפוארים ואורותיה המנצנצים של תל אביב. בפנים אפל. משהו באנרגיה של המקום לופת את הגרון ומכאן הולך ומחריף". ובהמשך כותבת: "הסיור הזה הבהיר לי כמה הכול מעורבב – החושך והאור, הרך והקשה, הטוב והרע לא מתקיימים האחד בלי השני. ובתוך כל הרע יש טוב. קמה העמותה שלוקחת על עצמה להציל ולשקם את הבנות האומללות שנזרקו לרחוב. (…) נשארנו עם השאלה מה אני לא רוצה לראות? מה אני לא רוצה לדעת? מה נשאר בנו מכל מה שעברנו?"
המסע לא פסח גם על התנועה הקיבוצית, כפי שכתבה את רשמיה חברת חוליית שבט מנשה: "הלב ממלא את ייעודו כשריר אלסטי ומתרחב ומתכווץ בהתאם לנסיבות. ונסיבות יש בשפע.
לחברי קיבוץ משמר העמק (המייסדים כבר עמוק באדמה שכה אהבו) גם יש נסיבות. ולתושבי ברטעה השסועה, גם יש. אלה דוהרים ברחבי הקיבוץ בקלנועיות דלוקס ואלה נאבקים על מחייתם כירקנים, רוכלים ובעלי מכולות עייפים. המושג שוויון הזדמנויות עולה יותר מפעם אחת בשיח ואחרי יומיים במשמר העמק, גם אני מרגישה שלא זכיתי לשוויון הזדמנויות".
חברי החוליות נעו ונדו מצפון עד דרום, מהסכסוך והגבולות, דרך הקטבים שמציעה תל אביב, ממפגש עם ערבים ודרוזים דרך מתנגדי משטר ומתנגדי חיסונים, חווה לנערים בקצה רצף הסיכון ואקטיביסטים חברתיים שפועלים למען מטרות שונות. "השאלה אם כל האנשים השונים האלה יכולים לעשות משהו יחד? האם האנרגיה הטובה יכולה להתחבר למעשה משותף?" שואל מורדי. "האם יכולים להיווצר מפגשים ושיתופי פעולה של קבוצות שבחרו לעשות שינוי, לשלב ידיים? באנו לראות, להיחשף, לא להראות מה אנחנו אלא להיחשף לדברים, למה נמצא שם. באנו בידיים פתוחות ולב פתוח הצמא למפגש".
מעכלים, שואלים
המסע ברחבי הארץ והמפגשים עם האנשים האחרים והמקומות השונים נעשה תוך הרבה התבוננות ועבודה פנימית.
כותב אחד החברים: "בבוקר יום שני קמנו במועקה וכאב והתכנסנו למפגש כדי להבין אם ואיך ממשיכים. האופציה להתקפל ולחזור הביתה הייתה ממשית. איש איש שיתף את רעיו במצבו ותחושותיו נכון לרגע זה ומה הוא מבקש להמשך. הצלחנו לפרום, לשחרר את התקיעות והפגיעות שכל אחד החזיק בנפרד וכולנו יחד".
חברה אחרת כותבת: "סיכום: שישה ימים, שבעה אנשים, פגשנו חתך מרשים של החברה הישראלית. פגשנו את עצמנו. גיליתי שהאחר מורכב ומלא סתירות. וגם יופי. בדיוק כמוני. הרגשתי חיה מאוד. מחוברת. מסע ניצחון אישי קטן שלי על הדרך".
בתחילת פברואר הסתיים המסע, "אבל הפוטנציאל לא הסתיים". אומרת כרמלה "יצאו רק חברי קיבוץ ואולי נצא לעוד מסע עם החבר'ה הצעירים".
מה עושים עם כל זה עכשיו?
"מעכלים, שואלים גם 'מה אחרי זה?' מרשים לעצמנו לקבל אינפוט, לראות מה זה הביא לנו, מה מעניין אותנו בתוך זה, יש לא מעט שאלות פתוחות. נוצרה דינמיקה בתוך חברי החוליות, חוויות אינטימיות משותפות, נוצר אימפקט לרובד שבין האנשים שלא מתפוגג מהר, גם זה לימוד של האדם. המניע למסע היה קודם כל ללימוד שלנו ויש כל מיני שאלות שנוגעות למה שמעניין אותנו. המפגש עם העולם בחוץ – לאורך השנים נעשית פה עבודה מאוד משמעותית בעינינו עם אנשים שבאים אלינו ומצטרפים ללמידה שאנחנו עושים, רובם ממשיכים בדרכם. זו שאלה מעניינת האם זה האופן שהיינו רוצים להיות בקשר עם הסביבה או שיהיו דברים נוספים".
"אני רואה את הסדקים. מרגישה אותם בעצמות. כמוני – כל אחד מחברי החולייה. אני חושבת לעצמי שאולי זו השליחות שלי ושלנו בעולם. להחזיק את הסדק. אולי אפילו להיות הסדק. כי דרכו פרץ הרבה אור".
