שורה ראשונה – החולשות שלי תמיד מסגירות אותי
החולשות שלי תמיד מסגירות אותי. הן הולכות לפניי, כמו גשש מאומן מיומן, שמזהה עקבות מטושטשות, והולך בעקבותיהן, והוא עצמו לא מותיר עקבות.
תשוקת שומר
"לִנְדֹּד, לִנְדֹּד תְּשׁוּקַת שׁוֹמֵר
לִנְדֹּד, לִנְדֹּד תְּשׁוּקַת שׁוֹמֵר
לִנְדֹּד, לִנְדֹּד.
שׁוֹמֵר הָגוּן לֹא יוּכַל הֱיוֹת
אִם בְּדַעְתּוֹ לֹא עָלָה לִנְדֹּד
אִם בְּדַעְתּוֹ לֹא עָלָה לִנְדֹּד
לִנְדֹּד, לִנְדֹּד".
זה שיר גרמני במקורו, שכתב וילהלם מילר, הלחין קרל פרידריך צלנר (ככל הידוע, לא ידועה זהות המתרגם לעברית). ההקלטה הראשונה, אחת מאחדות, של השיר, היא משנת 1963בביצועה של מקהלת הקיבוץ הארצי, בעיבודו של אורי גבעון. היא מתוך המופע "אנו עולים ושרים".
בארבע המלים הפותחות את השיר הזה – לנדוד לנדוד תשוקת שומר- אשר מזוהה עד היום כאחד משירי תנועת השומר הצעיר ולדעת לא מעטים – כהמנונה, גלומה התפיסה המעמידה את ערך הנדודים כערך כה מרכזי, כה עליון, עד שמגיוסים אליו לא רק העקרונות והערכים אלא גם התשוקה, היצרים. לא רק הגוף נודד. כל הישות נודדת. אני מכיר לא מעט (בלשן המעטה) שומרים, אשר התשוקה שלהם לא הייתה לנדוד אלא לדברים אחרים, שיפה להם השתיקה ויפות להן המלים. הם לא הודו, הם ודאי לא התוודו על אודות תשוקתם לא רק משום שתשוקה היא אישית, פרטית, אינטימית, אלא כי התפיסה, שכמוה כציווי, "ושומר על הטוהר המיני", נתפסה כהינזרות ממין ולא כשמירה על טהרתו. אף לא אחד העז אי אז לתת פרשנות שונה, אישית בהחלט, לתשוקתו, אשר לא בהכרח היתה לנדוד לנדוד.
ההיטל הקפיטליסטי והאיזון הסוציאליסטי
היטל איזון – כעיקרון, מבלי להיכנס לסכומים – הוא היטב ראוי, אף שהוא מקומם לא מעט אנשים, רובם ככולם נמנים עם מי שהכנסתם גבוהה, כי "למה שאנחנו נסבסד אחרים". הנימוק הידוע, השגור משכבר. המונח הזה מבטא שילוב בין שני עולמות תוכן, בין עקרונות שונים, סותרים. בין שתי מתכונות. בין שני אופנים של התנהלות. היטל הוא מונח המבטא עולם כלכלי שהוא, במהותו, בלתי שוויוני בעליל, בעוד איזון, מבטא את מה שבקיבוצים נתפס ומכונה "שוויון ערך האדם". יש בו ביטוי לערך ליבה קיבוצי – ערבות הדדית – אשר רוב הקיבוצים המופרטים מאמינים כי נכון שהוא יוסיף להיות ערך ליבה מהותי ומרכזי גם בהם. לא רק ההוויה קובעת את התודעה – גם הלשון, ולא אחת בעיקר היא. החלפת המונח היטל איזון במונח אחר, אשר לא ישנה את מהות המס, אבל יבטא את הערבות ההדדית האנושית הגלומה בו יקל, אולי, גם על המתקוממים לשלם אותו, כאשר קול הרטינה שלהם ייחלש ויהפוך ללחישה. עדיין יכאב, אבל פחות. או לא.
נופש מבושל
בילדותי, היו יוצאות שתי משפחות מהקיבוץ לדירה בנתניה למה שמכונה "נופש מבושל". הנופשים היו מתבשלים בים ומבשלים בדירת הנופש. לא היה שום קשר בין שתי המשפחות. הבחירה היתה לפי העדפותיהן את היציאה בתאריך נוח ומתאים להן. גילוי נאות: פעם אחת יצאנו עם משפחה שאילו היתה לי אפשרות לבחור בה לא הייתי בוחר בה. זה מה שהיה. לא היתה אפשרות בחירה. הייתי אמור לזכור, אם בכלל, את השבוע הזה כחוויה. אני זוכר אותו בעיקר כדוגמה קטנה, מאפיינת, לכך שהיה צריך להודות על האפשרות לצאת קצת מהקיבוץ, להסתדר ולהשלים עם מה שיש. יותר מזה – מי העז לבקש.
מנוחה
היו שנים שבהן מעמדה של המנוחה היה קדוש. קדושתה לא התמצתה רק בהכרח לשמור בה על שקט מוחלט ובאיום על המפריעים במהלכה בדיבורים בכך שלא יקבלו מנת-קינוח בסופה, כלומר ב"הקמה", אלא בהיותה גם אמצעי מרפא חשוב ביותר. "תנוח קצת, זה יעבור" היה משפט שנאמר בנסיבות שונות. מנוחה מהתקף זעם. מנוחה מעלבון. מנוחה מכאב. מנוחה מחולשה. מנוחה הייתה קצובה בזמן ועצם שליחת ילדים לנוח היתה ערובה לכך שבסיומה תישכח בכלל הסיבה שבגללה נשלחו לנוח. והיו פעמים רבות שבהן היו לא מעטים מתאפקים לשמור על שקט-הס במשך כל המנוחה רק משום שהם ידעו כי כשהם יסיימו לנוח הם יקבלו קינוח.
פינת הילדים
דווקא באמצע שאני מתנדנדת
אמא בדיוק הכי מנדנדת
ואומרת שמתחיל כבר להחשיך
ואני רק רוצה עוד טיפה להמשיך.
שורה תחתונה
הדשא של השכן לא בהכרח ירוק יותר. יותר מכל מוריקה אותו קנאתנו בו.
