שניים נמצאו ללא רוח חיים בקרקעית הבריכה בקיבוץ יטבתה, בבוקר יום שבת, בשנת 2013. האחד שהה בקיבוץ במסגרת תכנית המיועדת לבני העדה האתיופית, המשלבת תעסוקה, לימודים ומגורים, ואילו השני, חברו, הגיע כדי לבקר אותו.
בשעות הלילה, בין שישי לשבת, שהו המנוחים, יחד עם חברים אחרים, בפאב שבקיבוץ. השעה בה יצאו מהפאב ומעשיהם בשעות שחלפו עד למציאתם בבריכה ללא רוח חיים – נותרו עלומים.
בבית משפט השלום בדימונה, תבעו יורשי המנוחים, באמצעות עו"ד אריק ריביצקי, פיצויים מהקיבוץ. הם טענו בעיקר שהקיבוץ התרשל בקיום חובותיו למנוע כניסה לבריכה ממי שאינו מורשה לכך.
הקיבוץ, באמצעות עו"ד אליעזר גדות, דחה את הטענות נגדו וטען כי פעל באופן סביר כדי למנוע כניסה לבריכה בשעות בהן הבריכה סגורה לציבור.
השופט מנחם שח"ק קבע כי לא ניתן לדעת מהן הנסיבות שגרמו לטביעת המנוחים. האם גרמה לכך שיכרות, חוסר שליטה פתאומי, התחשמלות כתוצאה מהרובוט שפעל בבריכה, מעורבות גורם נוסף שאינו ידוע או כל סיבה אחרת.
כדי לזכות בפיצוי בנזיקין, הסביר השופט, על התובעים להוכיח שהקיבוץ הפר את חובת הזהירות שהייתה לו כלפי המנוחים וכן את הקשר הסיבתי שבין הפרת החובה לבין הנזק שנגרם.
גם אם תוכח חובת הזהירות אך לא יהיה ניתן להוכיח קשר סיבתי (כלומר שהעוולה הנטענת היא זו שגרמה לנזק) – התביעה תידחה.
בהיעדר ידיעה על נסיבות המוות, מתייתר הצורך לבחון אם התרשל הקיבוץ, שכן גם אם התשובה תהיה חיובית, עדיין לא ניתן יהיה לקבוע קשר סיבתי בין העוולה, ככל שהייתה כזו, לפטירת התובעים.
יחד עם זאת, השופט התייחס לסוגיות משפטיות הכרוכות בכניסה לבריכה בשעות שהיא סגורה לציבור. הוא דחה את טענת התובעים שעל הקיבוץ היה להקים "גדר בלתי עבירה" גם מפני מי שיטפס מעליה.
הוא הסביר כי "מידת ההשתדלות הנדרשת" מבעל נכס למנוע נזק, היא "יחסית לסיכויי הנזק וסיכוניו", שאחרת לא יהיה ניתן לעמוד בעלויות הכספיות הנדרשות למנוע לחלוטין כל אפשרות לנזק.
די בכך שהבריכה הוקפה בגדר, שגובהה עולה משמעותית על גובהו של אדם בוגר ממוצע, כדי לעמוד בחובת הזהירות הנדרשת מבעל בריכה למנוע כניסה לא מורשית.
במיוחד כאשר מדובר "באנשים בוגרים, להבדיל מילדים או נערים, האיסור להיכנס לבריכה ללא מציל הוא איסור מוכר ונפוץ, והסיכון ברור מאליו", הוסיף השופט אך סִיּיֵג שאין זה המצב אם "הכניסה נעשית במסגרת הסכמה שבשתיקה".
אשר לשאלת האחריות של "מחזיק במקרקעין" (הקיבוץ, במקרה זה, כבעלים של הבריכה) כלפי מסיג גבול, הסביר השופט כי בעל מקרקעין יהיה אחראי לנזק, שנגרם עקב רשלנות מצידו, גם כלפי מסיג גבול, רק אם מסיג הגבול שניזוק יוכיח שנכנס למקרקעין בתום לב ובלי כוונה לעבור עבירה או לבצע עוולה.
ניתן להניח "שהמנוחים הסיגו את גבולו של הקיבוץ, נכנסו לתחומי הבריכה שלא בשעות הפעילות המותרות, בדרך של טיפוס על השער או חלק אחר של הגדר".
"אמנם אין לקבוע שהם עשו זאת כדי לבצע עוולה", המשיך השופט, אך קשה לתאר שהם פעלו בתום לב שעה שנכנסו למקרקעין מגודרים, כאשר המתחם סגור, בשעות הלילה, בדרך של טיפוס וכניסה אל מי הבריכה.
מי שפעל כך, "ידע או צריך לדעת כי לא רק שהוא מפר את הוראות המחזיק, הוא מכניס עצמו לסכנה אפשרית".
"מדובר באסון קשה ומזעזע", אמר השופט, "בנסיבות שאינן ידועות לנו, אך לא כל אסון טומן בחובו אשמה של מָאן דְּהוּא, המבסס חיוב בנזיקין של אחר".
משכך, דחה השופט את התביעה כנגד הקיבוץ.
טביעה בבריכה בקיבוץ, קיבוץ יטבתה | צילום: עומר מרקובסקי
