לפי פסיקה חדשה: השילוט בבריכה חייב להזהיר במפורש מפני קפיצה
כ-14 מיליון שקלים פיצויים ותשלומים אחרים ישלמו קיבוץ כפר בלום ובית המלון שלו, יחד עם חברת פיטנס (העוסקת בארגון מחנות אימונים ותחרויות שחייה), וחברות הביטוח שלהם. כך פסק בית המשפט המחוזי בחיפה בתביעת נזיקין שהגיש התובע, שבהיותו בן 15.5 (בשנת 2018) קפץ "קפיצת ראש" לבריכת המלון, נחבל בראשו ובעמוד השדרה הצווארי שלו. עקב הפגיעה נקבעה לו נכות רפואית בשיעור של 100 אחוז רפואית ותפקודית, והוא נזקק לעזרה בכל תפקודי היומיום.
טרגדיה של ממש אירעה ביום האחרון של מחנה האימונים בו השתתף התובע במלון כפר בלום. לאחר שהסתיים האימון האחרון, כאשר החניכים של מחנה האימונים היו סביב הבריכה ורובם עמדו ללכת לעבר המקלחות, התובע קפץ "קפיצת ראש" לבריכה שלא במסגרת האימון. קפץ ונפגע, ולמרבה הצער נותר משותק בגפיו.
באמצעות עורך הדין רון וורמברנד טען התובע כי יש להטיל את האחריות לקרות האירוע על כל הנתבעים: הקיבוץ, החברה המארגנת ועל המלון, בשל רשלנותם, בין השאר בכך שלא אסרו על קפיצות הראש בבריכה, לא אסרו על המשתתפים במחנה האימונים לבצע קפיצות שכאלו, לא אסרו על השהייה בבריכה לאחר האימון במועד שבו התרחשה התאונה, לא דאגו לשילוט מתאים בבריכה, לא דאגו למציל מוסמך כדין בעת האירוע ועוד.
הנתבעים – באמצעות שורת משרדי פרקליטים: הוד סוקול ושות', ינקו-פינקלשטיין ואח', עו"ד זוכוביצקי-אורי ירון ואח' –טענו מנגד שלא הוכחה רשלנות וכי לא ניתן היה למנוע את התאונה הקשה. הם הוסיפו וטענו שאין איסור גורף על קפיצה לבריכה בכל מצב.
תקנות הבטיחות
השופטת תמר נאות-פרי מצאה כי המדיניות בבריכה הייתה שלא היה איסור על הקפיצה לבריכה, לרבות קפיצות "ראש". בכך, פסקה השופטת, "טמונה רשלנות". זו מדיניות שמנוגדת להוראות החוק. על הבריכה חלות "תקנות בטיחות בריכת שחייה", אך אין בהן הוראה באילו נסיבות מותר לקפוץ לבריכה ומתי אסור (ההתייחסות היחידה לקפיצות לבריכה בתקנות נוגעת לקיומו של מתקן קפיצה).
השופטת בחרה שלא להכריע בשאלה אם אסור היה לקפוץ לבריכה באופן מוחלט, או שמא קפיצה מסוימת בנסיבות מסוימות יכולה לעלות בקנה אחד עם הוראת התקנות (קפיצה של מציל להצלת טובע או קפיצה בתחרות שחייה, בתחילת מקצה שחייה, כטענת הנתבעים).
לא היה כלל איסור או הגבלות לגבי קפיצות, המשיכה השופטת, לא ממקומות מסוימים, לא לגבי תחרויות, מסלולי שחייה, מתקני קפיצה או קפיצה מאדני זינוק. בכך שהותרו קפיצות ללא הגבלה, הופרו התקנות ביחס להפעלת הבריכה. "היה צריך למנוע את הקפיצה של התובע, במיוחד שהיא בוצעה לאחר האימון, ללא צורך 'מקצועי' לבצע אותה (כאשר המדריכה כנראה אמרה למשתתפים לצאת מהמים אך החלה לעזוב את שטח הבריכה בלי לוודא שהם אכן יצאו מהמים), וכאשר המציל "ראה את הקפיצה, ראה שאין מדובר ב"אימון" (שמצריך קפיצה), ולא אמר דבר".
שילוט מבלבל
השופטת התייחסה במיוחד לתוכן השלט בכניסה לבריכה. בשלט שהוצב שם נרשם כי "אסור לקפוץ למים, אלא במתקנים שנקבעו לכך". גם אם אכן שלט זה נוסח לפי התקנות, אמרה השופטת, הוא אינו ברור ואף "מבלבל". ההוראה בשלט אסרה לקפוץ "אלא במתקנים שנקבעו לכך", אלא שבבריכה לא היו "מתקנים" מהם ניתן לקפוץ וגם לא אדני זינוק. השלט לא הבהיר בצורה ברורה שאסור לקפוץ, הדגישה השופטת, "וגם לא ניתן ללמוד ממנו על הבדל בין קפיצה 'רגילה' לקפיצת 'ראש' וכו'".
לאחר התאונה, תארו העדים מטעם הקיבוץ, "הוחלט על אכיפה קפדנית של האיסור הגורף לקפוץ לבריכה, הותקנו שלטים חדשים בהם נכתב במפורש "אסור לקפוץ", והמציל עבר הכשרה נוספת". קבוצת ספורט המגיעה כיום להתאמן בבריכה חותמת על טפסים ייעודיים המפרטים את הוראות הבטיחות וכללי ההתנהגות בבריכה".
של מי האחריות?
לקיבוץ ולבית המלון אחריות לגבי האירוע, פסקה השופטת. הקיבוץ הוא הבעלים של הבריכה, ולפי התקנות, "מחזיק בריכה" הוא גם "הבעלים של הבריכה". מכאן שחלות על כפר בלום כל החובות שבתקנות לשמירה על ביטחון הרוחצים בבריכה. בתקנות נקבע במפורש כי האחריות לבריכה רובצת גם על המפעיל בפועל וגם על בעל הבריכה, כך שהעברת ההפעלה של הבריכה למלון אינה מסירה את האחריות מהקיבוץ.
גם לחברה המארגנת אחריות לתאונה, קבעה השופטת. היא הייתה אחראית על הארגון של מחנה האימונים ועל שלום המשתתפים באופן כללי. השופטת ראתה רשלנות מצד אלה שהיו אמורים לפקח על המשתתפים במחנה האימונים, בכך שהרשו לתובע לבצע את הקפיצות אחרי שמחנה האימונים הסתיים. עוד נמצא שלמציל לא הייתה בעת התאונה הסמכה מתאימה.
חלוקת נטל האחריות
השופטת קבעה כי יש לחלק את האחריות בין "הגורמים האחראיים" (הנתבעים), בחלקים שווים, כך שכל אחד יישא באחריות כדי שליש (1/3). אשר לתובע, מאחר והוא היה קטין שלא קיבל הנחיה או הדרכה מהאחראים עליו, בסמוך לפני הקפיצה, ייחסה לו השופטת "אשם תורם" לקרות התאונה, בשיעור 10 אחוז בלבד.
הנזק
השופטת חישבה ומצאה שהנזק שנגרם לתובע הוא 12,125,000 שקלים, ובניכוי 10 אחוז אשם תורם, התוצאה היא 10,912,500 שקלים. מסכום זה יש לנכות את סכומי הקצבה (נכות כללית, ניידות, ועוד) שיקבל התובע מהמוסד לביטוח לאומי בסך 5,240,000 שקלים, כך שהסכום אותו ישלמו הנתבעים לתובע כפיצוי בעד נזקיו הוא 5,672,500 שקלים בתוספת שכר טירחת עו"ד בשיעור 20 אחוז ומע"מ, וכן 49,000 שקלים נוספים בגין הוצאות ניהול המשפט. 
תביעת המוסד לביטוח לאומי
לפי החוק למוסד לביטוח לאומי זכות לקבל מהמזיק את הסכומים שהוא משלם לנפגע. השופטת פסקה שהנתבעים ישלמו לביטוח הלאומי 5,240,000 שקלים, ועוד שכר טרחת עו"ד בסך 15 אחוז ומע"מ. המוסד לביטוח לאומי יוצג בידי עו"ד עופר בן-צבי ואח'.
קופת חולים "מכבי" דרשה אף היא לקבל החזר בעד סכומים שהוציאה בגין הטיפול בתובע. השופטת חייבה את הנתבעים לשאת בכך, בהתאם לנתונים מדויקים ש"מכבי" תציג להם (מאות אלפי שקלים, לפי האומדן), בתוספת שכר טרחת עו"ד בסך 15 אחוז ומע"מ. "מכבי" יוצגו בידי עו"ד יצחק שרף ואח'.
סוף דבר
השופטת פסקה כי הנתבעים: הקיבוץ, המלון, החברה המארגנת וכן חברות הביטוח שלהם, יפצו את התובע, וישפו את המוסד לביטוח לאומי ו"מכבי שירותי בריאות" בסכומים שנקבעו בפסק הדין. ..
