השבוע נפתחת בגלריה GH – גבעת חביבה לאמנות, תערוכה של סיגלית לנדאו ויותם פרום.
סיגלית לנדאו היא אמנית פיסול, מיצב ווידאו. יצירותיה, החל מאמצע שנות ה-90, עוסקות בנרטיבים של החברה הישראלית, תוך שימוש באלגוריות. סגנון הפיסול שלה מאופיין בשימוש בריבוי חומרים ובצורות אקספרסיביות.
על עבודתה זכתה לנדאו ב-2004 בפרס קרן גוטסדינר לאמן ישראלי צעיר. לנדאו פרצה לתודעה הציבורית עם סיום לימודיה באקדמיה בשתי תערוכות קבוצתיות שנערכו במסגרת "ארט-פוקוס" של אותה שנה. ב-1995 הציגה לנדאו תערוכת יחיד ראשונה במוזיאון ישראל.
במיצב "הַרְבּית" עימתה לנדאו בין הר המוריה וכיפת הסלע עם הסביבה המוזיאלית. כמה מן הנושאים והאמצעים שמאפיינים את עבודתה של לנדאו בשנים הבאות הופיעו בעבודות מוקדמות אלה: מיצבים תיאטרליים עוצמתיים המשתמשים בחפצים מצויים שטופלו או סודרו מחדש ופיסול עתיד דמיון המרמז לחיים סמויים המתקיימים בטריטוריות שוליים חשוכות. בסוף שנות התשעים החלה לנדאו ליצור עבודות ובהן ביטוי גופני מובהק וישיר.
מיצגים ופעולות אמנותיות אחרות תועדו בעבודות וידאו, שאפשרו הפצה רחבה יותר של עבודות בעלות עוצמה איקונית. במקביל לעבודות הווידאו לנדאו החלה בתחילת שנות האלפיים לפתח פיסול פיגורטיבי עשוי מעיסת נייר, פסלים של דמויות קלופות עור עסוקות בפעולות שונות.
בתערוכת היחיד שלה "הפתרון האינסופי" ב-2005 שהוצגה על כל קומות ביתן הלנה רובינשטיין וגלשה החוצה אל הרחוב הרחיבה לנדאו את כל המוטיבים והצורות האמנותיות שעסקה בהן קודם לכן והוסיפה חדשים.
התערוכה הייתה גדושה, מרהיבה וקשה לעיכול; משכה קהל רב והפכה לשיחת היום גם מחוץ לטורי האמנות והייתה לציון דרך משמעותי בשדה האמנות הישראלי. בשנת 2011 נבחרה לנדאו לייצג את ישראל במסגרת הביאנלה של ונציה.
במיצב "One Man's Floor is another Man's Feeling" (בעברית: "הרצפה של האחד היא התקווה של האחר") שהתפרש על כל המבנה.
ים המלח, המקום והסמל, שהופיעו ביצירתה בעבר, מופיע בתפקיד חדש בפרויקט עתידי שלנדאו יוזמת להקמת גשר מלח בין הצד הישראלי לצד הירדני. ב-2019 פרסמה לנדאו ספר בשם Salt Years אשר מתעד בטקסט ובתמונה 15 שנים של יצירה בנושא ים המלח ובאמצעותו.
מלח הארץ וכלת הים
התערוכה הנוכחית, בה לנדאו פוגשת את גבעת חביבה ואת הרעיון שהיא מייצגת, מדברת את המתח, המפגש והאפשרות היהודית – ערבית, מערבית – מזרחית, גברית – נשית, מתוך עבודות הנטועות עמוק בארץ הזאת.
תוכלו למצוא בתערוכה חלל זורם של עבודות צילום, עבודות וידאו ואובייקטים פיסוליים, ביניהם צילומים של שמלת הדיבוק השחורה מולבנת כשמלת כלה על ידי המלח וקטיף מסיק מעלה דופק בקיבוץ רביבים בנגב; כביסת פועלים נסחטת וגוף נשי מסובב עליו הולה הופ מתיל; מחבר חוף עזה-אשקלון בו נערים משחקים משחק טריטוריה בסכין ונשים חורצות את הקרקע הנעלמת בין הגלים לסף החוף.
המפגש של הגבעה וחזונה עם עבודתה של לנדאו, פותח שאלות שאינן תמיד מדוברות ושם אותן על השולחן. האם למשל, האפשרות לבנות גשר צף בין ישראל לירדן על ים המלח, פרויקט שלנדאו בראה כפוטנציאל להגשמה, מעניינת את תושבי ואדי ערה, ובעצם את אזרחי ישראל הערבים? במקביל, הסכמי השלום האחרונים עם דובאי, בחריין ומרוקו – איפה הם פוגשים את ערביי ישראל?
איך יפגוש החלל הפנימי של התערוכה, בו עירום הוא חלק טבעי ונוכח, את הקהל של ערביי ואדי ערה, שיש בו נשים וגברים, דתיים וחילוניים, דור בוגר ודור צעיר?
התערוכה הזו היא קטנה-גדולה: החלל מוגבל, הרבדים רבים. תמצאו בה חלל זורם של עבודות צילום, ווידאו, אובייקטים פיסוליים ועבודת קיר חוץ רישומית 'דרך מלח' שתישאר כאן, מתבוננת בעבודת ה'פרדס' של דני קרוון.
האמנות של סיגלית לנדאו היא מהפנטת. הפנוט יפה וכואב, הפנוט של הבלתי מתפשר באמנות המתעקש על האפשרי במציאות. בתוך האפשרי הזה, גם ודווקא בארץ שהיא מקבץ רחב של רבגוניות תרבותית, ההגמוניה ומלחמת הזהויות יכולות להתחלף בדלת אמיתית שתיפתח. אצלנו, בגבעת חביבה, זה כבר קורה.
ענת לידרור, אוצרת התערוכה – מלח הארץ וכלת הים
- הגלריה פתוחה על פי מגבלות התו הסגול והנחיות משרד הבריאות.
- נעילת התערוכה: 17.4.21
