יאיר ראה את עצמו ואת רעייתו דפנה עולים לבמה בחג השבועות נושאים בגאווה את בתם התינוקת תמר, יחד עם שאר התינוקות שנולדו במהלך השנה, כמנהג הקיבוצים בחג השבועות. הסבב הנוכחי של ירי הטילים מעזה שינה כליל את התכניות. דפנה ותמר עלו צפונה להורים של דפנה שגרים בחיפה ויאיר נשאר בניר יצחק לנהל את הרפת. חג השבועות בקיבוץ בוטל.
מה מתרחש בניר יצחק בימים אלה? אני מבין שאתם מבלים חלק נכבד מהזמן בממ"דים?
"אנחנו בשגרת חרום. מבלים באמת הרבה זמן בממ"דים. אנחנו מנוסים בשגרה הזאת כבר 20 שנה. אני מתוקף תפקידי כמנהל הרפת בקיבוץ לא יכול לאפשר למצב הזה לנהל את חיי.
את הרפת הרי מוכרחים להמשיך לתחזק. זה מה שקורה. לא מצב אידיאלי, אני מייצר בו את מה שאני יכול הכי טוב לייצר בשבילי".
היו אצלכם פגיעות של טילים? משהו אחר?
"התשובה היא כן. נפל טיל בתוך הקיבוץ ובמזל לא נגרם נזק רציני. ביום שישי בבוקר, בעודי קם לרפת, הייתה פה התרעה של כטב"מ, גם ראיתי אותו מיורט. כל סבב הם מפתיעים אותנו – אם בצוק איתן זה היה המנהרות, עכשיו זה כטב"מים.
אנחנו כבר הרבה שנים בתוך הסבבים האלה והרבה לא משתנה, אז אולי צריך לנסות כיוון אחר. כיוון שאולי יותר יצליח".
כשאתה אומר כיוון אחר, למה אתה מתכוון?
"צריך לחשוב איך אנחנו חיים עם השכנים שלנו בעזה. איך חוזרים למסלול של חיים בשכנות של שלום. בתור ילד בקיבוץ, לפני 20 שנה, אני זוכר איך אני נוסע על הטרקטור ועובד בחליבות יחד עם פועלים מעזה
. אני היום בן 31, החלפתי את אבא שלי בניהול הרפת לפני שנתיים וחצי. כל החיים הייתי אתו ברפת, ואני זוכר שהייתי נוסע עם אבא למחסום סופה, מחזיר את העובדים למחסום, ויום למחרת הם היו מגיעים אלינו.
הם היו עובדים מצוינים, חיינו בשלום אלו עם אלו, היינו ידידים טובים. יש כאלו שמתקשרים אלינו עדיין משם, מהרצועה. זה מצב אפשרי".
ספר קצת על אביך שאותו החלפת, ועל הרפת שלכם
"אבי, שמואל בלברמן, היום בן 69, היה מנהל הרפת בקיבוץ 30 שנה. היום הוא פנסיונר וממשיך לעבוד ברפת. זו רפת שמייצרת 8 מיליון ליטר חלב בשנה, 24 אלף ליטר ביום.
יש בה צוות של 13 עובדים, 6 חברים מניר יצחק, עוד 2 פנסיונרים חברי הקיבוץ, ו-5 עובדים תאילנדים, שלא מבינים מה קורה פה בימים אלה".
אני מבין שרעייתך והילדה עלו צפונה?
"כן זה הסבב הראשון שאני עושה בתור אבא. יש לנו ילדה בת שמונה חודשים, תמר, והיא ואמא שלה, דפנה, נסעו לחיפה להורים של דפנה. זה דבר נוסף שעושה מבחינתי את הסבב הזה יותר קשה מקודמיו, שאני, בתור אבא, לא עם הילדה שלי.
אבל החלטנו שהכי נכון שהן ייצאו מפה ואני אשאר לעבוד ברפת. אני גם חלק מהצוותים החיוניים שמנהלים את הקיבוץ בשעת חירום. הרבה מאוד משפחות כבר לא נמצאות פה, וזה בסדר ולגיטימי."
לא נפגשתם מאז שהן עלו צפונה?
"לא. זו גם נסיעה ארוכה מניר יצחק לחיפה. אני לא יכול לנסוע ולחזור לכאן בזמן. וגם מאוד מסוכן לנסוע בכבישים באזור עכשיו. התכנון היה לעשות את החג הזה ביחד, המשפחה של דפנה הייתה צריכה להגיע הנה, היינו אמורים לרקוד את ריקוד התינוקות בפעם הראשונה, וזה בוטל כמובן. זה חג עצוב, אבל זו המציאות שלנו".
מסר שהיית רוצה להעביר?
"כן. כשאתם הולכים לסופרמרקט לקנות, שתדעו מה עומד מאחורי כל מוצר חלב שאתם קונים או כל עגבנייה. תחשבו את מי אתם מעדיפים לפרנס, את החקלאי הישראלי שעובד בעוטף עזה בימים קשים כאלה, או את החקלאי התורכי או היווני או אירופאי אחר."
"כי אם לי לא תהיה פה פרנסה, אני לא אהיה פה. ואם אנחנו לא נהיה פה, אף אחד לא יהיה פה".
