המפגש המשמעותי שלי עם אמא אדמה ואנשיה אירע בתקופת הקורונה. שם הרגשתי מסע בזמן וחזרה למקום שבו חשקה נפשי עוד בילדותי.
אני זוכרת את בית סבא וסבתא שגידלו את הכל בעצמם, כל ירק או פרי שהיה בצלחת היה מהגינה המפוארת שטיפחו בעשר אצבעות. סבתא הייתה מרבה לספר על העבודה בשדות עוד בתימן ועל המשך עבודתה כחקלאית שהגיעה לארץ.
הברק בעיניים והחזה מלא גאווה על עשייתה, חקוקים בזיכרונותיי והובילו אותי לרצות לחוות את סיפוריה בעצמי.
תקופת הקורונה הציבה את החקלאות במצב מאתגר, פירות וירקות על העצים והשדות ואין מי שיקטוף, ההחלטה הייתה מיידית והבנתי שזאת ההזדמנות שלי לתרום במה שאני יכולה, לחוות את מה שסבתא סיפרה ויצאתי לעבוד בעבודת כפיים קשה.
חבשתי כובע תאילנדי והחלטתי לתרום את חלקי לטובת החקלאים ותוצרת כחול-לבן. האנשים שסביבי הרימו גבה אבל יותר מהכל שמחתי להיות שוב קרובה לאמא אדמה. לא תיארתי לעצמי איזה שינוי זה יחולל בי ואיך כל יום יהיה מלא למידה, והשיא יהיה ההיכרות עם אותם אנשי אדמה.
בשנה וחצי האחרונות הבקרים היפים ביותר היו שם בתוך הפרדס: קרני האור הראשונות של הבוקר ורעש הטרקטור המגיע מרחוק ועליו יושב חקלאי עם פנים שזופות וקמטים הדומים לצבע האדמה ולחריציה;
ריח האדמה שנדבק לבגדים ולעור במשך ימים ארוכים והמשמעות העמוקה שיש לכל פרי וירק שמונח על הצלחת. העבודה תחת השמש החמה וההערכה לכל קלמנטינה שקילפתי, וכל קוץ שחדר את עורי, גרמו לי להבין מה המשמעות של להיות עובדת אדמה.
בפרדס פגשתי את החקלאים שמובילים את מדינתנו להצלחה ושגשוג. מתפקיד המנהל ועד אחרון הקוטפים. אלו אנשים מסורים שקמים כל בוקר בטרם זריחה ומשקיעים את כל זמנם ומרצם כל יום וכל הזמן, לא משנה מה מזג האוויר מזמן לנו. נדהמתי לראות כמה חשוב לגולן, מנהל הפרדס, שכל פרי ייקטף כמו שצריך.
פירות שנקטמו לא כמו שצריך או פירות שנרקבו על העצים – מילאו את פניו בצער. היה אפשר לראות את זה במהלך סיורים בין שורות העצים. הרגישות שלו יצרה אצלי אהדה והערצה כלפי אותם חקלאים המסורים לעבודתם.
הבנתי שחקלאי זה לא רק מקצוע אלא גם סוג של שליחות עם אישיות מיוחדת. אישיות שאוהבת, נושמת אדמה ובעלת שורשים עמוקים וערכיים.
במהלך העבודה הרגשתי במסע של אהבה ואותנטיות טהורה לאדמה ולמדינה. המגע של היד העובדת באדמה והטיפוס על צמרות העצים חיזקו לי את תחושת אהבת הארץ והגאווה הישראלית.
תחושת הסיפוק במהלך יום עבודה שהיה בין ספירת הדולבים המלאים, טיפוס על צמרות העצים, לקטוף כמה שיותר גם שהאצבעות שורפות מהכותפות, החיוך של הקוטפים שמילאו עוד דולב והשמחה של איברהים וגולן על עוד יום קטיף מוצלח שהגיע לסיומו – היו שווים את הכל.
עם זאת אחד הדברים שהיו קשים לי נורא, זו העובדה שכמעט הייתי האישה היחידה בפרדס. לא הצלחתי להבין מדוע, שהרי השירה והסיפורים של נשים חלוצות בחקלאות בתקופת קום המדינה היו הבסיס לצמיחה; איפה הסיפורים המרגשים של סבתא על הנשים הרבות שעבדו איתה.
ציפיתי שהיום עם שלל הטכנולוגיה, החקלאות היא לא רק מעדר, מגרפה וטוריה. יש הרבה תפקידים שנשים יכולות לקחת בהם חלק ואין ספק שנוכחותן חסרה בנוף החקלאות הישראלית.
לאחר שעבודת הקטיף נגמרה, הלב נשאר בפרדס. המשמעות של כחול לבן ועבודה ישראלית קיבלה תפנית ומילאה אותי בהשראה. החלטתי לעבוד עם אותם חקלאים ולשווק תוצרת מקומית בדרך ייחודית ולהקים את "דרך הטנא" – מארזים תוצרת כחול לבן.
אני מאמינה שבימים אלו כמו בכל שאר הימים, חשוב לתמוך בתוצרת כחול-לבן. בוער בי הרצון והתשוקה לעודד ולקדם חקלאות ישראלית ובמיוחד בתקופה זו, כאשר חשוב יותר מאי פעם להשמיע את קולם של החקלאים.
