בלא מעט סרטי אימה צפיתי בחיי. החל מ-"סיוט ברחוב אלם", שתיאר באופן מבהיל את מסע הרצח של פסיכופט העונה לשם פרדי קרוגר, שנשרף למוות ע"י הורים זועמים וכעת חוזר לנקום במי ששרף אותו, מופיע בפתאומיות בחלומותיהם של ילדים ומחסל אותם עם ידי הסכינים המפחידות שלו, דרך "בית קברות לחיות", ועד סרטים כמו "הצלצול", "פרויקט המכשפה מבלייר" ושאר זוועות, בהן הקפדתי לצפות בכדי לשמור על דופק גבוה.
כשהחלו סצנות מהסרטים בהם צפיתי להשתלב בחלומותיי – כמו זה שבו ידי הסכינים של קרוגר משמשות כמגבים לרכב שלי – או כשחלוק רחצה אפור נראה לי כשד שמביט בי במבט זדוני, הבנתי שעליי לחדול זמנית מצפייה בסרטי אימה, עד שלפחות אוכל לחזור ללבוש חלוק רחצה או להניע את רכבי בלי פחד.
עם השנים, כשניסיתי לחזור לצפות בסרטי אימה חדישים יותר, גיליתי שטכניקות ההפחדה של הבימאים עלו על גדותיהן, כמו למשל בסרט "הזחל האנושי" (the human centipede), שמספר על מנתח גרמני שחוטף אנשים ומרכיב מהם (בניתוח מסובך שכולל קשירת מעיים של אדם אחד לשני) מרבה רגליים אנושי. מיותר לציין שכדי להתנער מהמראות צפיתי בלופ בסרט "סקס והעיר הגדולה" השטותי, רק כדי לשכוח את הניתוח האיום ואת הקונספט המבחיל של הסרט.
אבל משהו בסדרה 'מי מתגורר באחוזת בליי' שעלתה בחודש ספטמבר לנטפליקס, גרם לי לחשוב פעם ופעמיים על אהבתי לתסריטי אימה ולחשוב על מה שאני מפספסת מבחינת המורכבות של העלילה. לכן החלטתי להסדיר את פעימות ליבי, ולצפות בסדרה האמורה רק בשעות הבוקר, כדי שלא אגלה לאחר הבינג' שהחשכה ירדה בדיוק שהפרק יסתיים והנה שוב מגיע השד לקחת אותי אל השאול.
"מי מתגורר באחוזת בליי" היא סדרת המשך לסדרה "מי מתגורר בבית היל": סדרה אותה לא הצלחתי לשרוד, משום שהיא נוקטת בשיטות הפחדה פחות עדינות מאלו של "בליי" (אותן אני מסוגלת להכיל). היוצרים של שתי הסדרות עשו שימוש באותם השחקנים בסדרה השנייה (דבר שכבר נעשה בסדרות טובות למדי כמו "פשע אמריקאי", בה בשתי העונות מככבים אותם השחקנים).
מי מתגורר באחוזת בליי
"מי מתגורר באחוזת בליי" נחשבת אסתטית ופחות מבהילה מסדרות אימה אחרות שהפכו לפופולאריות בשנים האחרונות ("אימה אמריקאית", "הבקתה", "הטירה", "טאבולה ראסה" ועוד) ואחרי תקופה ארוכה שסרטי אימה וסדרות מצמררות נחשבו 'טראשיות', מצטרפת למפנה שסדרות כמותה לקחו בשנים האחרונות וחוברת גם היא אל רשימת סדרות שנחשבות לחלק מתור הזהב בטלוויזיה. העלילה האיכותית של הסדרה תגרום לרבים מאיתנו להיצמד למסך ממש, כמו בסרט האימה הנושן poltergeist, בו הבת הקטנה של המשפחה, הרדופה ע"י רוחות, נצמדת למסך אפור מרצד ומרתיעה את משפחתה שהרוחות בפתח ("they're here…" אם מישהו זוכר).
ועכשיו לעלילה: "מי מתגורר באחוזת בלי" היא סדרת אנתולוגיה שמציגה את ההתמודדות עם העל טבעי. הסדרה נוצרה ע"י הבמאי מייק פלנאגן עבור נטפליקס ומבוססת על נובלה בשם "טבעת החנק" שנכתבה בשנת 1898 על ידי הסופר הנרי ג'יימס. הסדרה מתחילה עם סיפורה של אופר (מטפלת) צעירה שמגיעה לאחוזה מסתורית באנגליה, כדי להשגיח על שני ילדים קטנים בני 8 ו-12 שהתייתמו לא מכבר מהוריהם. כשהאופר מגיעה לאחוזה הענקית והרדופה כמובן, היא עצמה כבר רדופה על ידי עברה האפל, שהופך להיות בהיר לצופה ככל שהסדרה מתקדמת. מבוהלת והיסטרית, מבינה האופר שהעבר שלה הוא רק משוכה קטנה בצרותיה העתידיות, ומה שמצפה לה בין הקירות של האחוזה ובאגם הסמוך (הרי חייב להיות אגם או באר בכל עלילת אימה) ובין המסדרונות של האחוזה: הוא הרבה יותר גרוע.
"מי מתגורר באחוזת בליי" מתמקדת במסתורי המוות וההשלכות שהוא נושא עמו עבור מי שעזב את החיים באופן כזה או אחר. "בליי", בניגוד לאחותה הגדולה "היל", זוהי סדרת אימה עדינה יחסית, שחוץ מלגרום לי לרוץ בלילה במסדרון שבין חדר השינה לשירותים באופן מהיר יותר מתמיד, מומלצת גם עבור מי שלא יכול לעמוד במתח ובחרדה שגורמות עלילות אימה. למרות שהסדרה קיבלה ביקורות טובות, בין לבין נאמר עליה, שהיא "מטולאת לא אחידה ונמרחת מידי". לדעתי מדובר בהצלחה שתסקרן כל אחד שרוצה לחצות את הגבול שבין המתים לחיים. בסדרה מככבים ויקטוריה פדרטי (בתפקיד האופר ההיסטרית), אוליבר ג'קסון כהן, טניה מילר ועוד רבים אחרים שמפגינים משחק מושלם.
("מי מתגורר באחוזת בליי", 9 פרקים, נטפליקס)
