גד"ש והשקיה בעמק יזרעאל

איתן אגוזי משלב עבודה בגד"ש עם סיורי תיירות בחקלאות

"התחלתי לעבוד בחקלאות מוקדם מאוד" אומר איתן אגוזי, בן קיבוץ מזרע, יליד 1965. "הילדים בקיבוץ עבדו מספר שעות ביום לפי גילם. בגיל הנעורים עבדתי בפרדס שלוש שעות בכל יום אחרי הלימודים, מהשעה אחת עד ארבע. מאוד נקשרתי לענף זה". אחרי ארבע שנות שירות חובה בחיל התותחנים כקצין, בעיקר בלבנון, חזר איתן לעבוד בפרדס וריכז את הענף. במקביל שירת כמה שנים במילואים, מתוכן במשך שמונה שנים כמג"ד תותחנים.

"יצאתי ללימודים במכללת רופין" מספר איתן "וסיימתי כהנדסאי קרקע ומים. שוב חזרתי לפרדס, ואחר-כך התמניתי להיות 'איש המים', עוסק בתשתיות מים, מאגרים והשקיה בקיבוצי, קיבוץ מזרע, ובהמשך התמניתי ל'מנהל מים והשקיה בגד"ש'  בקיבוץ הזורע".

צירופי ענפי חקלאות

מסתבר ששיטות העבודה המתקדמות, שדורשות פחות כוח אדם, גרמו לצירוף ענפים. במזרע, לדוגמא, היו המטעים והפרדסים ענפים נפרדים. במטעים גידלו אגסים, תפוחים, אגוזי פקן; ובפרדסים גידלו אשכוליות, תפוזים ומנדרינות. היו אז עובדים רבים, כי הכול, כולל הקטיף, נעשה בידיים והיה צורך בעובדים רבים. במרוצת הזמן החלו להעסיק קבלנים חיצוניים לפי צרכי כל עונה חקלאית, פחת מספר העובדים המקומיים. כיוון שאותם אנשים מתמחים בתחומים דומים, אין בעיה להעסיק אותם בכמה ענפים קרובים. ניתן היה לצמצם גם הפעלת כלים חקלאיים כגון טרקטורים, ולהפעילם במקומות שונים לפי צרכי העונה. בקיבוצים שונים ניתנו שמות לענפים מצורפים. כך במזרע נוצר ענף בשם פַּרְטַע – שילוב של פרדס ומטע; ו- פַלְחין – שילוב של פלחה ושלחין. בקיבוץ שער העמקים, יש ענף בשם שֹפ"ם – שלחין, פלחה ומספוא.

חדשנות בהשקיה

במזרע ישנם שני מאגרי מי קולחין גדולים. המאגרים האלו נחפרו בשנים 1971 ו-1980 במטרה שיתמלאו במי שיטפונות. אבל לא היו די מי שיטפונות למלא אותן, לכן מילאו אותם במי קולחין. מי הקולחין נאספו מהיישובים באזור בהם גדלה האוכלוסייה כגון נצרת, עפולה ואחרים. "אנחנו משתמשים במי הקולחין עד היום." אומר איתן, "חלק גדול ממקורות המים המשמשים לחקלאות בעמק הם מים אלו".

כאשר איתן נשאל לגבי שיטות השקיה הוא מציין את השימוש המגוון בהן. "גידולי חורף אנחנו זורעים בסתיו ומצפים לגשם. כאשר הגשם מאחר יש צורך להנביט גם את החיטה, ואז מנביטים בעזרת קוונוע – מערכת השקיה המורכבת משורת ממטירים שנעים על גלגלים בשדה. גם את גידולי הקיץ, כמו התירס, אנחנו משקים באמצעות קוונוע. ושאר הגידולים מושקים בשיטת הטפטוף.

הגידולים העיקריים הקיימים כיום הם: בחורף – חיטה, בקיה, גזר, שום ואפונה. בקיץ – עגבניות, כותנה ותירס.

עד לפני כעשר שנים גידלו בקיבוץ גם פפריקה – פלפלים שמייבשים בשטח וקוטפים לאחר הייבוש. שיווקנו אותה לבית לחם הגלילית, למשפחה שמעבדת את הגידול לכדי תבלין.

למי משווקים הירקות? את הירקות כגון תירס, עגבניות וגזר משווקים לתעשיית המזון, למפעלים שונים, ביניהם "פרי הגליל" ו"גן שמואל מזון".

אוצר ושמו כותנה

 איתן מספר את סיפור הכותנה: "במזרע אנחנו מגדלים כותנה מזה שנים. גם כאשר ירדו מחירי הכותנה התעקשנו להמשיך ולדבוק בענף זה. גידול זה צורך מי קולחין, וכאלו יש לנו בשפע, כאמור. ההשקיה מתבצעת בעיקר בטפטוף. נוח לגדל אותה (כידוע גידולים למאכל רגישים למים נחותים, ולכותנה אין צורך באישור של משרד הבריאות). בשנות השבעים והשמונים של המאה העשרים היו חקלאים רבים שגידלו כותנה. אבל בשנות התשעים ירדה הרווחיות ורבים הפסיקו לגדלה. אלו היו שנים קשות, בהן רווחי הענף היו קטנים מאוד. אבל בשנתיים אחרונות מחיר הכותנה עלה. עתה חזרו חקלאים רבים לגדל אותה, כי יש כאן איזה שהוא אוצר".

"אנחנו בארץ מגדלים כותנה מאוד איכותית." אומר איתן "זוהי כותנה מיוחדת עם סיב ארוך". בארץ אין מטוויות להכנת חוטים מהכותנה, לכן היא מיוצאת לדרום מזרח אסיה. "הכותנה נסחרת בשוק העולמי" מסביר איתן "יש בורסה והמחירים נקבעים בבורסה. אולם כיוון שכמות הכותנה שלנו היא כאחוז בלבד מכמות הכותנה העולמית, אין לנו כל כך השפעה על השוק, אבל כשהמחיר טוב שווה לגדלה.

"השנה היו יבולים גבוהים במיוחד (של זן הפימה)." מספר איתן. "גם הטכנולוגיה בכותנה השתנתה ונוח מאוד לגדלה עכשיו. בעבר התהליך היה ארוך מאוד: היו קַטָּפוֹת קטנות שקטפו שנים עד ארבעה טורים. מהקטפת היו שופכים את הכותנה לסל ומהסל למהדק. אחר כך היה צריך להביא משאית מיוחדת שתיקח את הכותנה למנפטה. היום התהליך הרבה יותר מהיר ויעיל. יש קטפת אחת שעושה כמה פעולות: היא קוטפת בבת אחת שישה טורים, מהדקת את הכותנה, אורזת ומשאירה גליל בקצה השדה. את זה אפשר להעמיס על כל משאית, אין צורך במשאית מיוחדת, ולהעביר למנפטה".

חדשנות

איתן מספר על חדשנות בהשקיה. "היום אנחנו משלבים בין שיטות ההשקיה. אנחנו משתדלים שבכל חלקה של גידולי שדה יהיו לנו גם צינורות לטפטוף וגם קוונוע, וזאת כדי לאפשר את מגוון הגידולים בעונות השונות. "

חידוש חשוב מאוד בגידולי שדה הוא העיבוד המכוון. "פעם היה בכל קיבוץ אדם שנחשב כ' יודע לפתוח תלם' – הוא זה שנסע ראשון ופתח תלם ישר. אך כאשר התלם לא היה ישר, הזרעים היו לפעמים 'בורחים' ונוצר קושי לאסוף את הגידולים בשורות הלא ישרות. היום הכול אחיד בזכות הג'י פי אס שיש בטרקטורים. מכוונים אותו מנקודה מסוימת לנקודה שנייה, והטרקטור נוסע ישר. קל יותר לכוון את הזרעים לתלם, וקל יותר לאסוף את הירק בשורות הישרות. הכול מסודר, הכול אחיד".

סיורי חקלאות נוסטלגיים

בעקבות הקורונה עבר איתן שינוי אישי. "תמיד אהבתי לטייל ואני אוהב את הארץ" הוא מספר. "גם בימי המילואים הרבים סיירתי בכל פעם באזור אחר וצברתי ידע נוסף בהכרת הארץ. בזמן הקורונה התפנה לי זמן ומימשתי חלום: עברתי קורס מורי דרך". איתן הפך את התחביב למשהו מקצועי יותר. וכאן התחברו שתי אהבותיו: החקלאות והטיולים. "לאחר ההסמכה על-ידי משרד התיירות התחלתי להדריך, פתחתי עסק קטן בשם: 'בצעד איתן', במסגרתו פיתחתי כמה סיורים 'חקלאיים', בהם אני עורך למבוגרים וילדים היכרות עם ענפים שונים ותהליכי צמיחה. לדוגמא, בתקופת קטיף הגזר אנחנו מגיעים לשדה גזר, אני נותן הסבר על שיטת הגידול וצורת הקטיף; ובסוף אני מביא את הספר 'אליעזר והגזר' של לוין קיפניס. אנחנו קוראים בו, ובעקבות המסופר הילדים עומדים ומושכים בגזר, מצטלמים ומאושרים. בסיור בעת קטיף הכותנה אני מראה למסיירים סוגים שונים של כותנה: כותנת נוי, כותנה חומה וכותנה מסחרית. הם רואים את הקטפת בפעולה. אני מראה להם ערמות של כותנה, את הגלילים, ומספר על תהליך גידול הכותנה. כולם נהנים מאוד, במיוחד אלו שזוכרים בנוסטלגיה איך הם היו קופצים בילדותם על ערמות הכותנה כדי להדק אותה".

" סיור נוסף שפיתחתי" מוסיף איתן "הוא סיור במגפיים בבוץ, המיועד בעיקר למשפחות עם ילדים. היום לא כולם רגילים לבוסס בבוץ, כי יש שבילים מסודרים ברוב המקומות, והחוויה הפשוטה הזו מהווה אטרקציה עבור רבים. בחורף הקודם היתה היענות רבה לסיור מסוג זה. הלכנו בבוץ, סיפרנו סיפורים על הנוף שמסביב, שיחקנו וקינחנו בתה צמחים ומאפה מפנק. בעצם אני מחזיר את האנשים לחקלאות, לאדמה, להוויה הכפרית, בעיקר אנשים שחיו פעם בכפר וזה חסר להם".

החיים בעמק

המשפחה המורחבת של איתן אגוזי חיה במזרע, והיא שבט של ממש: לאיתן עוד שלושה אחים ואחות אחת, וכולם חיים בקיבוץ עם בני משפחותיהם, מה שמסב נחת לאם ירדנה אגוזי, בת כפר יחזקאל, שציינה כבר את יום הולדתה התשעים וארבע. אביו של איתן, משה אגוזי ז"ל, נפל לפני כמעט חמישים שנה במלחמת יום הכיפורים ברמת הגולן.

"הקיבוץ מופרט במובנים רבים" מציין איתן, "אבל למרות השינויים אנחנו מאוד שומרים על התחום החברתי-תרבותי המשותף. בשנה הבאה ימלאו לקיבוץ מאה שנים להיווסדו, וכבר עתה, בחנוכה, מתחילים את שנת המאה בפעילויות שונות. איתן עצמו מוביל מזה שלוש-עשרה שנים את מפעל טיול הקיבוץ. הוא מתקיים בחורף, ואז המסלול הוא בדרך כלל לנגב. כל אנשי הקיבוץ, ילדים ומבוגרים, נוסעים בחמישה או שישה אוטובוסים, לנים יחד ואוכלים במרוכז. הם מטיילים במסלולים שונים, מותאמי גיל, ומשתתפים בקבלת שבת משותפת ופעילות תרבותית מתוצרת עצמית.

"היחסים עם המושבים והקיבוצים בסביבה טובים מאוד" מציין איתן. " ככלל החקלאים עוזרים זה לזה. פעם כל מושב וכל קיבוץ היה סגורים לעצמם וכל אחד עשה רק לביתו. היום יש הרבה שיתופי פעולה. כל אחד תורם לאחרים במה שהוא חזק. קיבוץ שיש לו מערך מתאים לגידול עגבניות, שותל וקוטף עבור הקיבוץ השני. אחר מתמחה בגידול כותנה, אז הוא מחזיק בשטחו את כל הקטפות הגדולות ומוסך עם הציוד המתאים. גם בעיבודים אנחנו נעזרים זה בזה. בעונה בוערת בענף, כשצריך להספיק, יש עזרה בין המשקים".

לשאלה אם יש גידולים חדשים, עונה איתן: "הגד"ש מאוד שמרני. שום, בצל ואבטיח לא תמיד מבטיחים רווחים ואנחנו מאוד נזהרים. מגדלי השום, למשל, הם עתה במשבר גדול, כיוון שהשום הסיני המיובא נמכר בחצי המחיר. היום לא כדאי לגדל שום". וכמו חקלאים רבים בארץ מפנה איתן אצבע מאשימה לממשלה, שהורידה את מכסי הייבוא ומצמצמת עקב כך את כדאיות עבודת החקלאים. "בעת צרה כמו הקורונה, כאשר יהיו קשיים בייבוא מחו"ל, יהיה מחסור מזון בארץ; ואז חקלאים שהפסיקו לעבוד לא יחזרו לגדל. היום כבר קשה למצוא עובדים לחקלאות. כולם רוצים להיות בהייטק ולקבל משכורות ענק. אשמח אם אנשים צעירים יבואו לעבוד בחקלאות, אבל קשה מאוד להביא אותם. אידאולוגיה היא דבר יפה, אבל קשה לכלכל משפחה במשכורות נמוכות מאוד".

משהו מההיסטוריה – למען הנגב

שיתופי פעולה היו כבר בשנות החמישים, כאשר קיבוצים עלו על הקרקע בנגב, עזרו להם חקלאים מקיבוצי העמק הוותיקים, ביניהם מזרע. הם התבקשו להגיע לנגב ולהכשיר להם את השטחים. מספר איתן: "קבוצות של חקלאים היו יורדות לנגב למשך שלושה שבועות בסתיו, עם הטרקטורים ושאר הכלים. הם חרשו וזרעו את תבואות החורף; ובאביב היו שוב מגיעים לשם, הפעם כדי לקצור. זו היתה ממש משימה ציונית לאומית." והוא מוסיף: "תמיכה בחקלאות בישראל ובמיוחד עיבוד הקרקע היא משימה ציונית לאומית ראשונה במעלה".