בר חפץ, בן 44, מחייך כששואלים אותו להגדרת תפקידו הוא אומר: "רוצה לכתוב מנהל ענף האבוקדו בנירים? בבקשה," אבל אל תתנו לצניעותו ונועם הליכותיו להטעות אתכם: חפץ מנהל בהצלחה רבה מטע אבוקדו של קרוב ל-1,000 דונמים, בהם מטע וותיק וייחודי בן 53 שנה. אביו, אגב, עומד מאחורי פיתוח זן מקומי, הגדל באחת החלקות הוותיקות.
ענף האבוקדו בנגב נמצא בפריחה אדירה: "אם עד לפני חמש שנים היו מעט מטעים, כיום מדובר על פי 10 שטחי גידול, שבאו על חשבון תפוחי אדמה, גזר או פרדסים – האבוקדו הגיע על חשבון הגד"שים. ברמות המחירים הנוכחיות קשה להפסיד עם האבוקדו וזו הסיבה שחלק מהנטיעות נעשו במקומות שלא מתאימים. מי שלא נטע במקום נכון, עלול להיות בבעיה ומדובר בגידול שהוא לטווח ארוך, עתיר מים.
"הימים האלה יפים לאבוקדו הישראלי, הזוכה להערכה בכל העולם. 40% מהתוצרת של נירים הולכת לשוק המקומי והשאר- לייצוא. הקיבוץ מייצר כ-1,000 טון לשנה ומתכנן להכפיל את הכמות תוך חמש שנים."
לא לשבת במשרד
האבוקדו של נירים יפה, עם חיי מדף ארוכים, מבוקש בשל טעמו ומרקמו, גדל לאורך רוב עונות השנה. בנירים גם אורזים, משווקים ומשנעים את הפרי. בר הוא דור שלישי לחברי הקיבוץ: סבו ממקימי הקיבוץ, אביו ממובילי ענף האבוקדו.
מתי התחלת לעבוד במטע האבוקדו ואיך הגעת לענף החקלאות?
"במטע האבוקדו התחלתי לעבוד בגיל 15, מאחר וכילדים בקיבוץ היינו צריכים לעבוד יום בשבוע. אחרי הצבא רציתי ללמוד באוניברסיטה משהו שיאפשר לי לא לשבת במשרד. חשבתי על גיאוגרפיה, נרשמתי ללימודים בתל אביב ושלושה שבועות לפני תחילת הלימודים פגש אותי רכז הצעירים בקיבוץ, והביא לי ברושור על לימודי חקלאות. אז זו הייתה תוכנית חדשה ותמורת התחייבות לעבוד בחקלאות במשך חמש שנים, קיבלנו מלגת לימודים."
כך הוא מצא עצמו מנהל בתחום האבוקדו. קודם משך כשבע שנים בקיבוץ מעברות ואחרי זה בנירים. בתקופת הלימודים התגורר עם זוגתו במרכז. הוא עסק בחקלאות ברומניה, בגינון ובאבוקדו של קיבוץ מעברות. במעברות למד הרבה מחיים ארדיטי, שחיזק אצלו את האהבה לאבוקדו.
בר חזר לקיבוץ בשנת 2010, הוא עבד בחוות הפלפלים ד.ע.ר בעמיעוז וב-2012 חזר למטעי האבוקדו, שכל כך מוכרים לו. בנירים מתייחסים ברצינות לחקלאות, רואים בה ערך ופועלים לקדם אותה בענף רווחי.
מרוץ למרחקים ארוכים
קיבוץ נירים שוכן ממש סמוך לעוטף עזה. בנוסף לאתגרי החקלאות הישראלית, שמתמודדת עם פערי התיווך הבלתי אפשריים, עם המחסור בידיים עובדות ובמכסות מים שלא תמיד מספיקות, בנירים ובשאר הקיבוצים, המושבים והיישובים באיזור מתמודדים עם האתגר הבטחוני: לא רק רקטות – אלא גם הצתות, אשר השנה, בעקבות משבר הקורונה, פחתו באופן ניכר.
המצב הביטחוני אינו מצליח לשבש את העשייה החקלאית. בנירים ממוצע הגילאים של העוסקים בחקלאות הינו סביב הארבעים, בין היתר כי הקיבוץ מעודד את העבודה החקלאית, מאמין בה מאוד.
בר מעודד מהפריחה העולמית בצריכת אבוקדו. הוא ממש נושם את העשייה ויודע איך להניב יבול טוב. גידול האבוקדו הוא בבחינת מרוץ למרחקים ארוכים ומי שנכנס לתחום חייב לקחת זאת בחשבון. בנירים, הן המטע הוותיק והן החדשים מניבים פירות טובים, למרות האתגרים הרבים בפניהן עומדים המגדלים – פעם מתחיות ביטחונית, פעם מחסור בעובדים מכל מיני סיבות. בר נותן מענה לכלל הבעיות, כדי להגיע לתוצאה הטובה ביותר.
מה לגבי מזיקים?
"אנחנו לא מרססים. יש המון מחקר בתחום האבוקדו, המלחמה מול המזיקים הינה על ידי אויבים טבעיים. האבוקדו הוא עץ נורא מפונק, נורא רגיש, כאן הוא גדל בקצה הגבול של מקומו הטבעי, מתמודד עם נושא המים, עם חמסין, עם קרה. המים כאן הם מי שפד"ן, המאפשרים לקיים גידול עתיר מים."
בנירים מגדלים בין היתר את זן הנגב, זן פטנטי שאביו נמרוד פיתח: "מדובר בזן מאוחר, צורתו מוארכת, הוא מבשביל יחסית מאוחר ויש לנו כאן כמה דונמים שלו. אבי טיפח אותו, אחרי שנתקל בו באיזו חלקה. הוא זן יפה".
בשנים האחרונות מחירי האבוקדו עלו בצורה ניכרת…
"היו שתי קפיצות מחירים, האחת ב-2006 והשניה ב-2012. המחירים בשש השנים האחרונות ממש בשמיים וזו אולי הסיבה שכולם רוצים לגדל אבוקדו. האבוקדו מניב טון לדונם, כאשר מטע מבוגר מסוגל להניב 2 טון לדונם. ישראל יצואנית של אבוקדו, למדינות דרום אמריקה ולאירופה."
