אצל עילי קפה, קהילה וערבות משפחתית

הוא לא מדבר אבל חברותי מאוד, כישרוני מאוד וקונדיטור מעולה תמר פלד עמיעד ביקרה במושב חוגלה ב"בית קפה של עילי" – בית קפה של צעיר על הרצף האוטיסטי וסיפור משפחתי מופלא של ערבות הדדית

"אצל עילי" – בית הקפה של עילי במושב חוגלה הוא אינו עוד סיפור בנלי של הקמת בית קפה במושב. זהו מודל חדש של מי שמפעיל אותו ודרך חדשה בה פוסעת משפחת רגב. עילי הוא בחור המאובחן על הספקטרום האוטיסטי. בית הקפה הזה ממוקם במושב חוגלה שבעמק חפר. הגעתי לראות את בית הקפה של עילי ופגשתי משפחה יוצאת דופן.  שולמית, אם המשפחה, מובילה ומובלת בעקבות עילי. מתקיים כאן ריקוד הדדי, אותו רוקדים שולמית, יוני ועילי.

יוני ועילי הינם תאומים, שמקיימים ביניהם קשר שמתקיים רק בין אחים תאומים, קודים פנימיים של הבנה ללא מילים, אכפתיות וקשר שרק מי שנולד עם אח תאום מבין במה דברים אמורים. דורון, אביהם של יוני ועילי ובעלה של שולמית, נפטר לפני מספר שנים ממחלה. מכאן אני פונה לשולמית שתספר על עצמה, על דורון, ילדותם, בגרותם וחייהם.

שולמית: "גדלתי במושב נבטים להורים ממוצא קוצ'יני. אנחנו משפחה בת שלוש עשרה ילדים. הוריי מאד עודדו את כולנו לפנות ללימודים גבוהים. הוריי עלו לארץ כשהיו כבר עם שלושה ילדים. בארץ ילדו עוד עשרה ילדים. היינו משפחה מאד מלוכדת, הייתה אווירה של יחד מאד גדולה. את לימודיי התיכון למדתי בפנימיה של מחוננים בירושלים. שירתתי בצבא בחיל אוויר ואחרי הצבא נסעתי לארצות הברית. עבדתי ולמדתי באוניברסיטת ברקלי, תואר ראשון במנהל עסקים, את דורון בעלי הכרתי בארצות הברית. דורון הוא בן קבוץ שמיר שהגיע לארצות הברית, למד קולנוע וחלם לעשות קולנוע. כשהייתי בת שלושים, ילדתי את התאומים. עילי ויוני נולדו פגים. דיברנו עם הילדים עברית, הייתה לנו עוזרת שדיברה עם הילדים ספרדית, ובגן דיברו אנגלית. התבססנו כלכלית, קנינו בית בברקלי."

היו סימנים שמשהו בהתפתחותו של עילי בעייתית?

שולמית: "היו סימנים. מצד שני היו דברים שעילי השיג את יוני בהתפתחות, לכן זה לא היה מובהק. עילי הלך הרבה לפני יוני, לדוגמא. כן, מרגע היוולדם, עילי היה בוכה במשך שעות. לילה אחרי לילה ויוני היה תינוק רגוע ושליו. כשהילדים היו בני שנתיים ותשעה חודשים פנינו למכון אבחון ושם אבחנו את עילי – גילו שהוא נמצא על הספקטרום האוטיסטי.

"החלטנו לחזור לארץ. ביני ובין דורון, התקיימה תמיד ערבות הדדית. דורון היה גבר משקיען באופיו ומאד מכיל. בחרנו לחזור ולגור באליכין שבעמק חפר. היינו צריכים להמציא את עצמנו מחדש. התרכזנו  בתוכנית פעולה של עילי, כיצד נקדם אותו. הכנסנו את הילדים לגנים בקבוץ גבעת חיים. האינטואיציה שלי אמרה שעילי צריך להיות ולהתחנך במסגרת רגילה. במסגרות הרגילות הוא יוכל להתקדם ולהשתלב יותר טוב. לכל אורך הדרך, מרגע לידתם של יוני ועילי מתקיים ביניהם קשר קרוב במיוחד והדדי. יוני דואג לעילי ועילי ליוני."

מסע חיים משותף

יוני מצטרף לשיחה  ומספר: "לי ולעילי יש מסע חיים משותף. מסע אחים משותף. עילי אינו מדבר ועל אף זאת, אנו מבינים אחד את השני בכל הניואנסים. בעבורי, עילי הוא אח שמוביל בדרכו את דרכי."

שולמית: "אנשים שמאובחנים על הספקטרום האוטיסטי הם חידה גדולה, כל אחד הינו דמות מיוחדת במינה, בכל המובנים. הן ביכולות והן בקשיים. עם גדילתם של הילדים – עילי למד בבית הספר הדמוקרטי בחדרה עד גיל עשרים ואחת, יוני למד בבית הספר בעין החורש, התגייס לצבא, שירת כלוחם בצנחנים.

"כשהיינו בארצות הברית והילדים היו קטנים, עילי לא נרדם ובכה במשך שעות. דורון היה לוקח אותו, שם אותו באוטו, עולה על האוטוסטרדה וכך היה מרדים את עילי. כשהגענו לארץ, המשיך  כמו בארצות הברית, רק שכאן חזר מזועזע ממה שקורה על הכבישים ופתח מיזם שנקרא 'תנועה נט' – מיזם בו נהגים על הכביש מדווחים על נהגים שנוסעים ומסוכנים בנהיגתם. כך נולד מיזם ראשון, בשל הדרך והמהמורות שהיו לנו בדרכנו. אחד המוטיבים של דורון היה הרצון לעשות טוב בעולם.

"נוכחתי לדעת לכל אורך הדרך שכאשר אנו קשובים לרצונות האמיתיים של עילי ועצמנו הדברים מסתדרים ומצליחים. כשאני נותנת לעילי את הבמה ומאפשרת לו לעשות את מה שהוא אוהב אנחנו על הדרך הנכונה. זוהי דרך המלך שלנו"

אני פונה שוב ליוני שמאז שהשתחרר נמצא בבית הקפה ושותף מלא ביצירה מופלאה זו, "הקפה של עילי". יוני: "לעילי יש דרכי ביטוי ויכולות ראייה והבנה של הדברים והחיים כאלו, שאני מייחל שלי היו כאלו יכולות ודרכי התייחסות. יש בעילי יכולת לראות בני אדם  במושגים שלנו קשה לתפוס. עילי רואה בשנייה את הקרביים הפנימיים של האנשים אותם הוא פוגש. עילי רואה מה האדם איתו הוא בא במגע מרגיש. מה הצרכים שלו…

"כשאבא נפטר, לפני חמש שנים, עילי אמר משפט בן שתי מילים. אמר כך: 'יוני דולה'. אני מפרש זאת ככה. מכיוון שמותו של אבא הביא אותנו להבנה שאנו בתקופה חדשה ואחרת ואנחנו צריכים להמציא את עצמנו מחדש, עילי הבין וראה את היכולות והכוחות שלי בתהליך. האמירה הזו של עילי היא מאד משמעותית, כאילו נתן לי את השרביט להובלה של לידת עצמנו מחדש. אני אומר במפורש, הקשר שלי ושל עילי הפך אותי לאדם טוב יותר ועם תחושה של משמעות בחיי, בחייו ובחיי כולנו – הכל הרבה יותר משמעותי."

שולמית ספרי לי על עילי, איך הגעת לרעיון בית הקפה?

שולמית: "עילי הוא החברותי ביותר מבינינו. הוא אוהב אנשים, הוא זקוק לקשר אנושי יומיומי. עילי סקרן מאד, מצייר מגיל צעיר, אהב לבשל ולאפות מגיל מאד צעיר. כשהיה צעיר יותר היה בא איתי לקנות עוגות בקונדיטוריה באזור, בכל ביקור שלנו בקונדיטוריה ישר היה נכנס למטבח. עם הזמן התחיל לעבוד בקונדיטוריה הזאת – בהתחלה בהדבקת המדבקות, אחר כך באריזות וכמובן השלב הבא היה באפייה.

"עם הזמן בעלי הקונדיטוריה ראו שעילי הוא בעל פוטנציאל נפלא. הוא היה אז ילד בן עשר, דבר כשלעצמו יוצא דופן. ילד בן עשר שעובד בהתמדה, שבוע אחרי שבוע, תורם, חרוץ ומועיל. עם הזמן עילי הופך להיות חלק מהצוות. המוטו שלי היה לכל אורך הדרך לא לתת לעילי תרופות, שיקלו אבל ימנעו מהפוטנציאל שלו להתממש. וכך בכל שלב בגדילתו של עילי הייתי צריכה למצוא פתרונות שיובילו אותו קדימה.

"המדהים בכל התהליך הזה, שהוא מוביל אותי לכל אורך הדרך. אני, מפענחת את החידה, קשובה לאיכויות והרצונות שלו, ומתקיים מסע משותף. לכל אורך הדרך, המוטו שלי, שבכל שלב אני מקבלת בכתב החידה את התשובה. ברור לי  לחלוטין, יש תשובות. אני דבקה בהחלטה לא לתת לעילי תרופות, שאולי יקלו בטווח הקצר אבל ימנעו מעילי מימוש יכולות בטווח הארוך. אנחנו תמיד בתשומת לב."

התשובה: בית קפה

שולמית מספרת בחיוך: "כשהילדים היו קטנים, עילי היה רואה סרטים של וולט דיסני, היה ממוקד, מרוכז ורואה סרטים  במשך שעה וחצי ואילו יוני היה מאבד את הריכוז אחרי עשר דקות. אני הייתי בטוחה שיוני עם בעייתיות עם קשב וריכוז. הנה דוגמה של אז, לעניין מי הוא בעל היכולות המיוחדות. האני מאמין שלי הוא לכל אחד ובכל אחד היכולות המיוחדות שלו, כשאנו בערבות הדדית – אנחנו מעצימים אחד את השני ומאפשרים לכל אחד לעשות את דרכו. אני ויוני מחוייבים לגילוי  של החידה ששמה עילי. פתרון החידה יוצר לנו דרך של השראה. לאחרים החידה אומרת, מצאו את כתב החידה שלכם ותפתרו אותה.

ספרי לי על קפה עילי, איך הגעת לרעיון, ספרי על דרכך?

שולמית: "כשעילי סיים את לימודיו בבית הספר הדמוקרטי, חשבתי קדימה, מהם תכונותיו, מה הכי מתאים לו. כיוון שהוא אופה ומבשל, כיוון שהוא מצייר ואהבת אדם היא בבסיס תכונותיו – חשבתי שבית קפה תהיה התשובה. התפנה מקום בחוגלה, הגעתי למקום והתאהבתי במקום. בנינו מודל של בית הקפה, מודל  שעילי הוא המקבל את האנשים – על אף שאינו מדבר – עילי, ניגש לכל מבקר, מחבק, נותן תשומת לב ונותן לאנשים הרגשה של בית. עילי הוא הפנים של המקום. אנשים מגיעים למקום בשל האישיות של עילי."

יוני: "במהלך כל השרות הצבאי בחופשות מהצבא הייתי בא, עובד ועוזר בבית הקפה של עילי. היום עם השחרור מהצבא, אני עובד מלא במקום. המקום שוקק חיים, מלא מבקרים ואורחים ,כל מה שעילי נוגע בו מביא סביבו אנשים ושוקק חיים."

אתם בטח שואלים איך עילי מסתדר בבית הקפה, מרות שאינו מדבר. ובכן, כל אורח שמגיע לבית הקפה זוכה ללחיצת יד וחיבוק מעילי ובחורה עוזרת לו לקחת את ההזמנות. הוא אינו מדבר אך מבין את כל השאלות ומשתדל לעזור: "הוא אוהב אנשים ורוצה לפגוש אנשים חדשים," מוסיפה שולמית. "אנשים מקבלים את החיבוק שלו ומיד מתמסרים ואוהבים את זה. ברגע שנוצר הקשר בעזרת החיבוק אנשים מרשים לעצמם להסיר הגנות, מרפים וחושפים בפנינו את צפונות ליבם ומגיעים לשיחה מלב אל לב. אני מגלה שמה שמיוחד אצל עילי הוא שהוא מאפשר לאנשים להיות רכים ואמפאתיים והלב נפתח".

מה הביא אותך לחשוב שהמיזם הזה יצליח?

שולמית: "נוכחתי לדעת לכל אורך הדרך שכאשר אנו קשובים לרצונות האמיתיים של עילי ועצמנו הדברים מסתדרים ומצליחים. כשאני נותנת לעילי את הבמה ומאפשרת לו לעשות את מה שהוא אוהב אנחנו על הדרך הנכונה. זוהי דרך המלך שלנו."

בשל ימי הקורונה, המקום עדיין לא מקבל מבקרים. עילי יושב ומצייר. שולמית ויוני דיברו וסיפרו על היותו צייר יוצא דופן. תוך כדי הראיון אני אוכלת עוגיות שעילי אפה, טעמם מופלא. אני ניגשת לראות את עילי וציוריו, אני בתדהמה. ציורים מופלאים, צבעוניות ויופי, מדהימים. שולמית ויוני בחיוך אומרים לי: "מסתבר שיש דמיון רב בין הציורים של יוני לבין הציורים של האבורגינים באוסטרליה. המאפיין את הציורים של האבורגינים שהם כמו פסיפס של צבעים וצורות עם תדר אנרגטי."

הקפה של עילי, מקום של יחד, מקום של ערבות הדדית, מקום של ערך של כל אדם באשר הוא. מודל  שכל אדם יכול לקחת ולהפנות כלפיי עצמו כאינדיבידואל. ואני רק התחלתי את הרומן שלי עם המקום הזה, כשראיתי את עילי כשהוא מצייר, את ציוריו, אכלתי את העוגות שלו. חותמת, אחזור למקום הזה שוב.