יבול שיא
הרפת והחלב
דליה גרוסמן עובדת על ריצפת פסיפס

דליה גרוסמן, אמנית פסיפס, שממנפת את האומנות שבה למיזמים חברתיים

5 דק' קריאה

שיתוף:

בגינוסר הובילה עם מירוות עיסא, אמנית פסיפס בינלאומית, פרויקט משותף לסטודנטים ערבים ויהודים. בבית הגפן בחיפה יצרה קבוצת נשים יהודיות וערביות פסיפס מרהיב על העיר חיפה וב-2019 הובילה פרויקט של נשים ובני נוער מכעבייה ומאלון הגליל בנחל ציפורי

דליה גרוסמן אמנית פסיפס

דליה גרוסמן הינה אמנית פסיפס. העבודות של דליה משקפות כשרון ענק. גרוסמן, אישה בתחילת שנות החמישים, גרה עם בעלה זיו וארבעת ילדיה באלון הגליל שבעמק יזרעאל.

אלון הגליל החל את דרכו כמושב ובהמשך הפך לישוב קהילתי, בו ישנם חקלאים ומשקים חקלאיים ורוב התושבים  בחרו לגור בישוב בשל האיכויות שבו. שמות ילדיה של דליה אף הם יוצאי דופן: סלע בן 24, גליל בן 21, אדום בן 19 ובת הזקונים, תמה בת 14.5, שנולדה אחריי שלושת הבנים.

נשים יוצרות פסיפס בבית הגפן בחיפה
נשים יוצרות פסיפס בבית הגפן בחיפה

דליה נולדה וגדלה בישוב נוף ים כאשר עדיין נחשב לישוב כפרי. כשדליה ובן זוגה הכירו, הם החליטו שאת ביתם יבנו בעמק יזרעאל. הבחירה באלון הגליל היתה לאחר שדליה עשתה סיבוב מקיף בכל הישובים הקהילתיים בעמק.  

"כשהגעתי לאלון הגליל מייד ידעתי שכאן נבנה את ביתנו," אומרת דליה, שמעידה על עצמה שמילדות אהבה לצייר, אך תמיד חשבה שהיא לא מספיק טובה והסתירה את ציוריה: "עם השחרור שלי מהצבא נסעתי לארצות הברית, שם התפרנסתי והתחלתי ללמוד בקורסים שונים: לאמנות, ציור, רישום וגם למדתי היסטוריה של האמנות. אחת המורות שלי המליצה עלי למלגה וקיבלתי את המלגה, אבל הייתי שוהה בלתי חוקית ולכן לא מימשתי את המלגה וחזרתי לארץ.

כיכר השלום בטורעאן עבודת פסיפס של דליה גרוסמן
כיכר השלום בטורעאן עבודת פסיפס של דליה גרוסמן

"התלבטתי מאד מה ללמוד ואבי הנחה אותי לבחור במסלול לימודים שיהיה פרקטי. כך קרה שלמדתי עיצוב פנים ואת הציור הנחתי בינתיים בצד. במשך עשרים שנה עבדתי כמעצבת פנים, אבל תוך כדי עסקתי באמנות – ציירתי ועסקתי גם בצביעה אמנותית של רהיטים. אחד הקורסים אותם לקחתי היה עבודת פסיפס והתאהבתי – התאהבתי בעבודות הפסיפס. קניתי כלים, ספרים, וחומרים והתחלתי להתנסות בפסיפס. הפסיפס תפס אותי. במשך חמש עשרה שנים הייתי מעצבת פנים ובמקביל עשיתי עבודות פסיפס." 

פרויקט קהילתי בגינוסר 

"בשנת 2010 פנו אליי מבית יגאל אלון שבגינוסר וביקשו שאשתתף ושאוביל פרויקט קהילתי. הייתה זו התנסות ראשונה שהובילה לדרך חדשה. יגאל אלון בחייו היה מקיים מפגשיי אביב – היה מזמין את מנהיגי החברה הערבית בגליל וקיים בחורשת הפלמ"ח שליד המוזיאון מפגשים אלו. מנהלי המוזיאון על שם יגאל אלון, החליטו לחדש מפגשים אלו, ברוח של התקופה הנוכחית.  

"הפרויקט אליו הוזמנתי להשתתף ולהוביל היה בניית קיר פסיפס במוזיאון. את הפרויקט הזה הנחינו מירוות עיסא, אמנית ערבייה ברמה בינלאומית ואני. מירוות עיסא, הינה אמנית מגוש חלב, בת גילי, היא אמנית רב תחומית שהעבודה עימה היתה מפעימה, מרגשת ושיקפה את הצורך ביצירת חיבורים ושיתופיי פעולה על מנת ליצור מציאות שונה בתוכנו. מירוות ואני הובלנו את הפרויקט הזה עם סטודנטים ממכללות בגליל, ערבים ויהודים.

"שיתוף הפעולה שנוצר ביני ובין מירוות ושיתוף הפעולה בין הסטודנטים הערבים והיהודים, היה תחילתה של דרך חדשה בעבורי. שלוש שנים עם בוא האביב הנחינו את הפרויקט הזה. בהתחלה הגיעו סטודנטים מתחום האמנות, אחר כך הגיעו אלינו סטודנטים מכל התחומים.  

"כל שנה הוחלט על נושא הפרויקט. בשנה הראשונה – הנושא היה אדמה; אחר כך מים ושמים. התחלנו את המפגשים בסיעור מוחות. חילקנו את הסטודנטים לקבוצות – הם הכינו סקיצות והגיעו להסכמות, ואז חולקו לקבוצות עבודה. שמרנו על רצף בין הקבוצות על מנת שהתוצאה הסופית תהיה מוצלחת. ההכנה והעבודה המשותפת יצרו דינמיקה ודיונים על חיבורים על גבולות וזרימה. נוצר שיח, נוצרו קשרים המאפיינים עבודה משותפת. היו כמובן קשיים בדרך. העבודה המשותפת שיקפה מראות פנימיים. הסטודנטים ישנו  באוהלים על הדשא. הפרויקט הזה חיבר אותי למהות האנושית והצורך בחיבורים אנושיים." 

הפרויקט בבית הגפן בחיפה 

"הפרויקט הקהילתי השני היה בבית הגפן שבחיפה. היה זה פרויקט בו נכחו נשים בלבד – נשים ערביות ונשים יהודיות. פרויקט עצמו יצא לפועל בשנת 2013, בחג של החגים (פסטיבל ייחודי לחיפה, המדגיש את היותה עיר מעורבת ת.פ.ע). נגה כרמל, שהיא אדריכלית נוף במקצועה, פנתה אליי להצטרף ולהוביל עימה את הפרויקט. נגה מאמינה, יוזמת ופועלת לחיבור בין יהודים וערבים. בנינו פסיפס על קיר של אחד המבנים בבית הגפן, כאשר הנושא היה 'בין לבין', ויצרנו גפן מטפסת בפסיפס.

"יצרנו חמש תמונות של העיר חיפה מפסיפס בחמישה נושאים: בין טבע לבנוי; חיפה בין הר לים; חיפה בין אנשים; חיפה בין ישן לחדש ו-חיפה בין הטיפות.

חמש יצירות הפסיפס בבית הגפן
חמש יצירות הפסיפס בבית הגפן

"הנשים שלקחו חלק בפרויקט היו נשים מכל הגילאים – מגיל 18 ועד שמונים. כל הנשים בפרויקט הגיעו דרך פרסומים שעשה בית הגפן. בית הגפן בחיפה הוא מרכז יהודי-ערבי, יש שם מרכז תרבותי והיה ניוד בין הנשים. עבודת הפסיפס מצריכה הרבה מיומנויות ומהר מאוד נוכחתי שהיתה הרמוניה בעבודת הצוות של הנשים. כל אחת מהנשים הביאה עימה את התכונות, היכולות והכישרונות שלה – וכך קרה שנוצרה עבודת צוות נפלאה. מישהי שהדיוק הוא מהתכונות המובילות שלה עבדה במקומות שהיה צורך בדיוק. יש צורך בעבודה מרחבית, צריך יכולת פיסית לחתוך, נחוצה סבלנות על מנת להדביק מדויק וכן הלאה. כל אחת מנשים אלו תרמה במעשים את מה שהיא טובה בו וכך נוצר שיתוף פעולה נפלא. 

"לקח לנו ארבעה חודשים להשלים את הפרויקט, במפגשים שבועיים. הפרויקט בבית הגפן שינה את דרך עבודתי בפרויקטים קהילתיים – עובדים יחד ומנצלים את היכולות של כל אחד! בכל הפרויקטים, אותם אני מנחה, אני דורשת מקצועיות מהאנשים הכי לא מקצועיים. פרויקטים אלו מוצגים במקומות ציבוריים ומבחינתי אני מחויבת להציג אמנות ברמה הגבוהה ביותר. זו הסיבה שאני לא מלמדת חוגיי פסיפס – אני אמנית שמחויבת לאמנות  במיטבה." 

כיכר השלום בטורעאן 

דליה: "משנת 2010 פניתי לפרויקטים קהילתיים. ודרך זה לפרויקטים ציבוריים. פנו אלי מכפר טורעאן, ישוב ערבי בגליל התחתון, וביקשו שאעשה עבודת פסיפס בכיכר שנקראת כיכר השלום. על הכיפה בניתי פסיפס של יונים עם סמלים של הנצרות היהדות והאסלאם. הסמלים היו צלב, מגן דוד וסהר. את הפרויקט הזה עשיתי בימי הקיץ החמים והלוהטים – בתנאי חום קשים. היתה זו עבודה קשה אבל מאד חווייתית.

"אנשי טורעאן קיבלו אותי מאד יפה. העבודה היתה בגובה רב ואני עם פחד גבהים. הייתי מגיעה לפנות בוקר כדי לא לעבוד בשעות החום הגדול. אנשים שגרו בסביבה סידרו לי יחידת אירוח עם שתייה ואוכל. הנשים בטורעאן צועדות השכם בבוקר. באחד הימים הן פנו אליי והודו לי על כך שאני מייפה להם את הישוב. היתה לי שם התמודדות לא פשוטה – הפיגומים שעליהם טיפסתי ועבדתי היו רעועים. באחד הימים נפלתי ונחבלתי קשות. הפרויקט בטורעאן היה ב-2012 – הפרויקטים האלו הפכו אותי לאשה מאד פעילה בנושא הערבי והיהודי."  

פרויקט נשים בנחל ציפורי

"בשנת 2019 השתתפתי והובלתי פרויקט נשים בנחל ציפורי. שני מגזרים השתתפו בפרויקט – נשים ובני נוער. הנשים היו נשים ערביות ויהודיות מכעבייה ומאלון הגליל. בחניון של נחל ציפורי עשינו פרוייקט פסיפס. הנושא היה: 'מהו הנחל בעבורנו'."

"יצרנו יחד ציור של הנחל, עם רוכבי האופניים וספסלים. עשרים נשים השתתפו בפרויקט – עשר נשים מכל מגזר. הנשים היו בגילאי חמישים עד שבעים. פרסמנו את דבר הפרויקט המשותף בשני הישובים וההתגייסות היתה גדולה. העבודה בבית הגפן הראתה והבהירה לי שאמנות ויצירת אמנות בקבוצה, זהו דבק וחיבור מעולה בין אנשים. אצל קבוצת הנשים החיבור היה מאד מהיר, חיבור של חיבוקים."

"לגבי בני הנוער שהשתתפו בפרויקט, בשל הקושי של רבים מבני הנוער הערבי לדבר עברית, כולם החליטו שידברו ביניהם אנגלית. מאד קיוויתי שיהיה המשך לפרויקט הזה, אך זה לא קרה. העשייה המשותפת יוצרת אכפתיות וחיבורים נוספים לשיתופי פעולה. בתוך כל קבוצת אנשים מתקיימים קונפליקטים, אבל כשפונים אל המשותף והמאחד ועושים דברים המיטיבים עימנו – הרוח המתקיימת היא תמיד בחיובי ובמשותף." 

דליה מספרת על הדוד שלה, אנצו סירני, שהיה סופר, מחזאי ומשורר, פעיל ציוני ובין הצנחנים היהודים שצנחו באירופה במלחמת העולם השניה. הוא נתפש והוצא להורג ביריה ע"י הנאצים.

אנצו סירני אמר: "אנחנו חיים כאן יחד, וצריכים להסתדר יחד." 

"לא תמיד קל לי להתמודד עם האמיתות שמביע האדם מולי, וגם לא קל לי עם האמיתות שעולות בתוכי," אומרת דליה במחשבה עמוקה. "בחרתי בדרך של חיבור אנושי והריאקציות המתרחשות בינינו – זהו סוג של שלום. שלום עם עצמי ושלום עם האחר. אני רואה עצמי כנציגה של יצירת חבורים וקשר אנושי. בראיה שלי כולנו בני אדם ורב המשותף לנו כבני אדם על השונה." 

דרך נוספת באמצעותה מנכיחה דליה את אמנותה היא ביצירת פסיפסים קבוצתיים בפרויקטים קהילתיים. מספר ישובים פנו אליה על מנת שתוביל, תנחה ותלמד ביצירות פסיפס משותפות בקהילה. כיום בתקופת הקורונה שהקפיאה הרבה מאד פרויקטים ועשיות, דליה ממשיכה לעבוד כאמנית בסטודיו שלה וכן, מלמדת ומנחה במועדון נכים את אמנות פסיפס.  

דליה: "העבודה עם הנכים מחייבת אותי לצאת ממשבצת התנאים שאני שמה לי ולאחרים בעבודת הפסיפס. אני לומדת לשחרר את האובססיביות לפרפקציוניזם שבי. זו עבודה של הנחייה והרבה למידה אישית שלי על השוני שלנו והמגבלות שלנו."  

העשייה החברתית למען חיבורים בין אנשים הובילו את דליה להשתתף ולהביל פורום של עצמאים בישוב אלון הגליל ובמועצה האזורית עמק יזרעאל.   

דליה: "באלון הגליל יש למעלה משישים עצמאים. הקמנו פורום עצמאים בישוב ואנחנו עורכים מפגשים ברציפות, בהם אנשים מביאים תוכן. המטרה היא להגיע לשיתופיי פעולה, חיבורים וכמובן עזרה הדדית. מועצה אזורית יזרעאל הקימה אשכולות. אנו שייכים לאשכול הצפוני, שבו יש אחד עשר ישובים. אני נציגה של הפורום היישובי בפורום הנרחב של המועצה."

"בתקופה זו של הקורונה – פורום זה מאד משמעותי ומסייע ליזמויות חדשות, ושיתופיי פעולה. הצוות  שעימו אני עובדת משקיע עבודה רבה בהפיכת יוזמות אישיות לקולקטיביות. אני מסופקת מאד מעשייה זו ונוכחת שוב ושוב שהמרקם האנושי החובר במכנים משותפים, מגדילים מרחיבים ויוצרים עשיות מבורכות – כי כולנו, כולנו רקמה אנושית אחת חיה."

דליה גרוסמן אמנית פסיפס | תמונות: אלבום פרטי

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

*תמונה ראשית: מאיר יפרח, מזכיר ארגון מגדלי ירקות כל יום אני נדהם מחדש מהרעיונות ההזויים של המשרד. הבעיה היא לא שינוי שם כזה או אחר, הבעיה היא מה עושים עם משרד שאיבד את דרכו
הנהלת האגודה אישרה את מינויו של טל יפת (44), מקיבוץ רגבים לתפקיד מנכ"ל "החקלאית".  טל נכנס לתפקידו באופן רשמי ב-17 במרץ. בתפקידו האחרון ניהל טל את הפעילות העסקית של המושב השיתופי מי עמי. בחזקתו
< 1 דק' קריאה
משרד החקלאות יגיש בימים הקרובים הצעת מחליטים לאישור הממשלה לגיבוש תכנית לאומית לביטחון מזון שתכלול גיבוש יעדים לאספקת המזון לכלל האוכלוסייה שר החקלאות, ח"כ אבי דיכטר: "מדובר במהלך חסר תקדים, אנחנו, במשרד החקלאות, מובילים תהליך
< 1 דק' קריאה
הגברת גליה: " אז הם נכנסו למקלטים, התעצבנו ממה שראו, פנו אליך בטענות ואז הנושא היה צף. כשנגמר הבלגן הביטחוני הנושא שוב נעלם מתחת לשטיח – אין לאנשים זמן, אין להם כוח, כן ביום
ב-7.10 יצאה יעל ופתחה את כל המקלטים במושב נהלל, בדקה מה מצבם והובילה לטיפול, שיהיו כשירים ומוכנים במידה ויהיה צורך לשהות בהם * יעל אלון שפירא היא ד"ר לרפואה סינית ונציגת "מעברים בעמק" בנהלל,
9 דק' קריאה
הזמרת שולה חן, ילידת נהלל, הופתעה לגלות שהשיר שלה "בוא הביתה" מופץ כמביע תחינה לשחרור החטופים מעזה * בראיון לעדינה בר-אל היא מעלה זיכרונות מילדותה ונעוריה בנהלל ומן השירות בלהקת הנח"ל ומספרת על הקריירה
9 דק' קריאה

הרשמו לניוזלטר

השאירו את הפרטים והישארו מעודכנים!

דילוג לתוכן