העיקר הוא הצבע

החיים הצבעוניים של טל ברכה ממושב ציפורי מורכבים מיצירות אמנות, גידול חמישה ילדים וגם התנדבות * בראיון לעדינה בר-אל היא מספרת על משפחתה המיוחדת, על חייה הצבעוניים ואיך הגיעה לעיסוק מיוחד שלה: ציור על בטן של נשים הרות

* קרדיט לצילום התמונה הראשית: לימור דוד סמוביץ – סטודיו אפונים

ילדותה ונעוריה של טל ברכה לבית ויינטראוב עברו עליה בכפר ורדים,  שם נולדה בשנת 1979. "תמיד התעסקתי באמנות," היא מעידה על עצמה, "אהבתי לעסוק בכל מה שקשור לאמנות ולאסתטיקה."  בנוסף לציור וליצירה בחומרים שונים, היא אוהבת לאפר. אחד העיסוקים המרכזיים שלה עתה הוא ציורי גוף, תוך התמקדות בנושא מעניין במיוחד: ציור על בטן הריונית של נשים.  

היא למדה בבית ספר יסודי "קשת" בכפר ורדים, ובבית ספר תיכון ב"אורט מעלות", שם למדה כמובן במגמת אמנות. על התחלת העיסוק המיוחד שלה מספרת טל: "בכיתה יא' השתתפתי בתערוכה במוזיאון תל-אביב לאמנות, והיתה שם הופעה של אמנים ציירי גוף, בהשראת ריט הרינג. אני אפילו דגמנתי שם. ואז החלטתי שזה בדיוק מה שאני רוצה לעשות בעתיד. וכשהייתי בכיתה יב' למדתי בקורס של 'מולה סנטר' ציורי גוף. פרויקט הגמר שלי בסוף השנה היה מורכב הן בציור והן באיפור גוף על חברה." 

הציור היה רטלין עבורי 

"בנוסף לאיפור תמיד ציירתי," היא מספרת, "על קירות, על עצים, על יריעות קנבס, הכנתי הרבה תפאורות." לשאלה מהו הסגנון שלה היא עונה: "מצד אחד הוא מאוד ריאליסטי. אני מסוגלת להעתיק כל מה שיביאו לי. מצד שני, אני מציירת גם 'מהראש' דברים סוריאליסטיים. אני אוהבת צבעים. אני משתמשת בהרבה מאוד צבעים. לציור אני מעדיפה מים ואקריליק,  אלא אם כן זה לקירות או לפלסטיק.  

"אני אוהבת ממש להרגיש את החומרים. מבחינתי העיקר הוא חיים בצבע. אני ממש חיה את הצבעים כל היום. אני קמה בבוקר וחושבת מה אלבש וזה משתנה. לפעמים אני מתכננת ערב קודם יום כחול, אבל  למחרת בבוקר אני שמה לב שכל מה שאני מוציאה מהארון הוא סגול, כי זה מה שבא לי. הרעיונות שלי והמחשבות בראש – הכול אצלי בצבעים." 

מאיפה זה בא? 

"אבא שלי הוא במקצועו קבלן של חשמל בניין. אבל באופן כללי הוא איש בעל ידי זהב, עושה המון בכל מיני חומרים. גם אימא שלי מאוד יצירתית, אבל בכל מה שקשור לכתיבה ושירה. חשוב לי לציין שהם הורים מאוד מאפשרים, הבית בכפר ורדים בו גדלתי מצויר כולו – כשנגמר המקום על הקירות עברתי לתקרה.  

"עוד דוגמא, בכל שיעור בבית הספר הייתי מציירת. כל המחברות שלי היו מצוירות, עם קשקושים ודיוקנאות. המורים העירו על זה, כמובן. פעם אמר אחד המורים לאימא שלי באספת הורים: 'אין כזה דבר, אני רוצה עיניים אלי' ואמי ענתה לו: 'אם העיניים יהיו אליך, טל לא תוכל להקשיב לך. היא צריכה לצייר כדי להתרכז'.  

"גם היום זה כך," מוסיפה טל, "כשאני יושבת ומציירת, האוזניים נפתחות לי ואני שומעת את כל ההתרחשויות מסביב, בבית ובסביבה. אימא שלי אמרה לי לפני שבוע: 'עכשיו אני קולטת שהציור שלך היה הרטלין שלך בבית הספר'." 

מוביילים ופסלונים 

דווקא התקופה בצבא היתה רגועה ולכן פורייה ביותר עבור היצירתיות של טל.  

"הגעתי לחטיבת שריון ברמת הגולן לתפקיד משרדי," היא מספרת. "זה היה בבסיס סגור בקצה העולם. מדי פעם הייתי מסיירת בבסיס, מוצאת בחוץ כל מיני ברגים ובמוסך כל מיני חלקים של טנקים. הייתי אוספת אותם ועושה מהם מוביילים עבור כל מי שרצה, אפילו כל מ"פ, המג"דים והמח"ט. נוסף לכך אבא שלי היה מביא לי לבסיס לבני איטונג ואני פיסלתי מהם באמצעות איזמל. שם גם פיסלתי ב… סבון. חיילים היו מזמינים אצלי פסלי סבון כמתנות עבור החברות שלהם, אפילו עם שמותיהן. עד היום אני מכינה פסלונים כאלו כמתנות לימי הולדת של חברותיי."  

אדריכלות בשילוב אמנות 

בבסיס הצבאי הכירה טל את בעלה לעתיד קובי ברכה. "אחרי הצבא נסענו לטיול בדרום אמריקה. כשחזרנו התחלתי ללמוד במכללה בתל חי אדריכלות ועיצוב פנים. סיימתי בהצטיינות יתרה. בשנה שנייה שלי במכללה כבר לימדתי את הסטודנטים של שנה ראשונה. גילית את מקצוע האדריכלות ופשוט 'עפתי' על זה, כי אני מאוד טכנית. בפרויקט גמר תכננתי ספרייה שהיא משחקייה בכפר ורדים." 

בשנת 2003, לאחר הנישואין, התגוררו טל וקובי בקריית שמונה. אחר כך עברו לטבעון, שם פתחה טל עסק קטן למכירת דברי אמנות ומתנות מיוחדות. אבל השילוב של רצון להשתכר כראוי ואמנות לא כל כך התאים לה. "כסף לא הולך עם אמנות," היא אומרת.  

היא לא התרגלה לייצר שוב ושוב אותם דברים. חסרה היתה לה היצירתיות הספונטנית. לכן החליטה למצוא עבודה במקצועה שלמדה – האדריכלות: "למזלי הגעתי למשרד מאוד מיוחד, שעסק בתכנון מבנים וגם בתחום התקשורת הסלולרית. אני עובדת בתכנון אתרי בנייה של אנטנות, מבנים, תרנים. אמנם אין כאן אמנות בכלל. זה כאילו מנוגד.  אבל אני מוצאת בזה עניין רב, האנשים שאני עובדת אתם נעימים מאוד. ובכלל התנאים טובים."  

במקביל לעבודת האדריכלות טל ממשיכה, כמובן, בפרויקטים של אמנות: הכנת תפאורות להצגות וטקסים, ציורי קיר לצימרים, לאנשים פרטיים, וכן היא מייעצת בעיצוב פנים. 

תחושת בטן 

טל מצליחה לשלב את העבודה באדריכלות, היצירה האמנותית עם גידול חמישה ילדים. שמות הילדים של קובי וטל מקוריים מאוד: תבל בן 16, ארץ בת 13, גשם בת 11, עברי בן 10 ולב בת ה-7.  

העבודה המיוחדת שלה החלה עם לידת הבן הבכור תבל – ציור על בטנן של נשים בהריון. "בהריון הראשון ציירתי על הבטן שלי, תוך כדי הסתכלות במראה עם עזרה של האחיות שלי. זה היה עדיין ציור בצבעי מים, לא צבעי גוף. בהתאם לשם שבחרנו – תבל – ציירנו גלובוס על הבטן. לאחר הלידה הראינו את הציור, ואנשים היו צריכים לנחש מהו שם התינוק. אגב, בהריון האחרון שלי עם לב, לא רצינו לדעת מראש את מין העובר, אז הכנתי כמה ציורים, אופציה לבן ואופציה לבת." 

ההצלחה ושביעות הרצון של נשים הרות מציורי הבטן של טל עברו מפה לאוזן. "אני מציירת מהר בדרך כלל. הנשים ההרות מגיעות אלי, יושבות לפני, ואני מסיימת ציור בארבעים עד חמישים דקות. אחר-כך הן מצטלמות, כך שהן מבלות אצלי כשעה וחצי."  

ואכן השהות אצל טל גורמת להן הנאה. זה הזמן שהן מקדישות לעצמן ולעובר בבטנן. פעמים רבות, בחופשות הלידה שלה, היתה טל מציירת כאשר התינוק שלה היה מונח עליה במנשא, או יונק באמצע. "כיוון שאני אם לחמישה ויש לי ניסיון בלידה ובהנקה," אומרת טל, "אני גם מייעצת להן עצות ומשוחחת אתן רבות. לפעמים הן מתקשרות לשאול ולהתייעץ גם לאחר הלידה. כך שיש להן אצלי בזמן הכנת הציור על הבטן גם תרפיה וגם הכנה ללידה. בעיקר אני אוהבת 'ערבי הריונות', בהם משתתפת קבוצת נשים לקראת סוף ההריון. באותו ערב יש כיבוד וצלם מקצועי ואני מאפרת את כולן. נוצרת חוויה מאוד מיוחדת ומזכרת מקסימה."  

לשאלתי מי מחליטה על נושא הציור, עונה טל: "לפני הפגישה אני שואלת אם יש להן כיוון כלשהו וגם שולחת להן רעיונות ודוגמאות. לרוב זה רעיון שלהן, ואולי של בני זוגן. לעתים זו בדיחה משפחתית, כדוגמא הכינוי שהם נותנים לעובר:  שזיפי, כרובי, תותית… לעתים זה קשור למקצועות. ציירתי ציור עבור טייסת וציירתי מנדלה מיוחדת עבור מישהי שעוסקת ברפואה משלימה."  

הצילומים מלווים את המשפחות בהמשך, באירועים שונים, כמו למשל בימי הולדת של הילד.  

התנדבות מכל הלב 

ממש מפליא כיצד עם כל המשימות הללו יש לטל זמן ומרץ להתנדב למען הכלל בשלוש מסגרות שונות.  

טל עובדת עם "אור למשפחות", עמותה של משפחות שכולות: "לפני כמה שנים הכנתי פינת הנצחה עבור החייל גל בסון ז"ל. מאז אני ממשיכה עם העמותה," מספרת טל.  

"אני מגיעה למשפחות, מחליטה אתם איך להנציח את יקירם. לעתים מחליטה משפחה לעבור דירה, ואז יש התלבטויות כיצד להנציח אותו בתוך הבית החדש, כך שיתאפשרו לשאר ילדי המשפחה חיים רגילים, עם זיכרון אבל גם עם שמחה. כשהרעיון הוא שילוב ההנצחה בחיי המשפחה." 

"אני גם מתנדבת בפנימייה עם נערת בסיכון," היא מספרת. "פעם בחודש אני מגיעה לפנימייה יחד עם שלוש מחברותיי. אנחנו עורכות להן פעילות מושקעת בכל פעם על נושא מסוים עם ערכים, עם משחקים, וכמובן שאנחנו מביאות להן כיבוד.  

"פעילות נוספת שעשיתי בעצמי: נערות יוצאות פנימייה שהגיעו למכינה מיוחדת, ולצורך מגורים הוקצה להן מבנה באחד הקיבוצים בגליל. זה היה בית ישן ומוזנח, שהיה בעבר בית ילדים. אני יעצתי להן איך לעצב את הבית ויחד איתן שיפצנו את הבית שלב אחרי שלב. לימדתי אותן התאמת צבעים, בחרנו את הצבעים והסברתי להן את הרעיון המרכזי שלי. יחד הכנו תכנית עבודה והן ביצעו אותה בהדרכתי. אמרתי להן: 'אתן גם הלקוחות וגם המבצעות'. הן למדו איך מתכנון יוצאים לפעולה. זה היה פרויקט מוצלח ביותר והבית יצא מדהים."  

מסגרת התנדבותית נוספת שטל חושפת בפנינו היא "אימהות עם מהות", שהסמל שלהן הוא שלושה לבבות שלובים MWM – Mothers with Meaning)): "זהו ארגון מיוחד. הוא התחיל כקבוצת אימהות ישראליות שליוו מסעות 'תגלית' של אימהות מכל העולם, שמגיעות לישראל למסע של מפגש עם ישראל, ערכים וקשר לקהילה.  

"המגמה היא שהן תעודדנה את בניהן ובנותיהן להגיע ארצה. אותן נשים חוזרות לארצותיהן ושם הן ממשיכות להיפגש זו עם זו. נשים ישראליות מלוות אותן כאן בארץ, והן, הישראליות, התאגדו ב'אימהות עם מהות'." 

הקהילה הזו מתנדבת בארץ במסגרות שונות, ארגונים ועמותות. טל מאוד פעילה בקרב קהילה זו ומזמינה נשים שירצו להצטרף לפעילות של שבט אחיות סביב פעילויות ערכיות, מעגל השנה, התנדבויות בקהילה והעצמה. אני חושבת," מוסיפה טל, "שהנתינה נובעת מהאדרנלין של החיים. זה מתחיל מלהגיד 'שלום' בבוקר למאבטח בכניסה או להתייחס למנקה במקום העבודה, לחפש התנדבויות בבית תמחוי או במועדון קשישים ומשלוחי מנות למשפחות נזקקות."  

אבל לא רק טל מתנדבת. בן זוגה קובי ברכה הקים עמותה בשם "המגדלור". הסיפור מתחיל כאשר משפחת ברכה הגיעה לציפורי:  

"רצינו לעשות משהו מעבר לפגישות עם שיחות על ילדים וכביסה," מספרת טל. ואז התחיל קובי להזמין למושב מרצים ואמנים, כמו אברי גלעד, סיוון רהב מאיר, ג'קי לוי ואחרים." כך התחיל במושב שלהם מרכז תרבות והם קראו לו "המגדלור", שסיסמתו: "המקום להאיר את עצמך". 

"התחילו להגיע אנשים מכל הסביבה. היתה התעניינות רבה," משחזרת טל. "ואז קובי הגביל את עבודתו בעסק הפרטי שלו, שהיה סוכנות נסיעות, הקים עמותה ופתח מרכזים במושבים וביישובים קטנים, בכל מיני מקומות שלא היתה בהם פעילות תרבותית רבה. זה קיים עכשיו בכל רחבי הגליל, בין היתר בדן, מחניים, חדרה, קציר, תמרת, טבעון, תל-יוסף. בכל מקום הוא מינה רכז. קובי מפעיל את הרכזים, מגייס כספים, מביא מרצים ומופעים ויוזם פרויקטים תרבותיים-חברתיים, כגון: ציורי קיר, הכנת חנוכיות ועוד. ב'המגדלור' עוסקים בנושאים של ערכים, זוגיות, הורות, הכול ברוח היהדות והישראליות."  

בבית ובמושב 

בני המשפחה מאוד אוהבים את החיים בציפורי. אין להם משק, אבל הם הקימו פינת חי קטנה עם סוסה, עיזים, ארנבות, תרנגולות. אנשים מבקרים שם, כשילדי המשפחה מנהלים את "פינת הליטוף".  

"החיים שלנו פשוטים," מספרת טל. "אין לנו טלוויזיה בבית. יש מחשבים וגם הזמן שלהם מוגבל, וכל ילד מקבל טלפון נייד החל מכיתה ו'. כך שהעולם פתוח בפני הילדים."  

ומה עושים במשפחת ברכה במקום צפייה במסכים? ברור שאצל זוג מסוג זה גם חינוך הילדים וההתנהלות בבית בחיי יום יום הם ברוח היצירתיות: "על השולחן שלנו, בנוסף לסכו"ם יש תמיד צבעים מסוגים שונים – טושים, פנדות וחומרי יצירה אחרים. חברים שבאים אל הילדים שותפים ביצירתיות ולפעמים מבקשים ממני איפור וציורי גוף. הילדים קוראים ספרים ואנחנו ממציאים משחקים שמשתלבים במשימות הבית, למשל לאחר ארוחה מוריד כל אחד מן השולחן את מספר הכלים לפי גילו. מי שבן שלוש מוריד שלושה כלים, ומי שבן שמונה – שמונה כלים… כך יש לנו גם משחקי תליית כביסה וכדומה."  

טל סיפרה על הפעילויות האלו לחברתה טל מזור, שעוסקת בהכנת משחקים (משחקולוגית), והשתיים הוציאו לאור חוברת בשם "משחקי הבית". יש בה 85 רעיונות יפים ומקוריים. נוסף לכך הן הוציאו לאור מניפה בשם "שעמומניק", שנותנת תשובה למשפט שנשמע פעמים רבות בפי ילדים בבתים רבים: "משעמם לי."  

מסכמת טל: "זה חלק מהחיים שלנו. אנחנו מכניסים לבית את הצבע ואת היצירתיות."