צביקה ביקל, כפר מל"ל, נפצע בצורה אנושה קשה במלחמת יום הכיפורים. תהליך השיקום נמשך זמן רב מלווה כאבים צער ועוד. צביקה הוא חקלאי ואיש אדמה, מורה, שר במקהלה ומשחק בתיאטרון, משורר שהוציא אינספור ספרי שירה – אבל בעיקר הוא המתנדב הנצחי שמתנדב למען הקשישים, המשפחות השכולות, משפחות נזקקות ולמען ילדים במצוקה
מה גורם לאדם להתנדב ולהעניק מזמנו ומרצו מכל הלב? ומה תורם למתנדב עצמו מעשה ההתנדבות? מענה לשאלות אלו ואחרות אנו מקבלים מפי צביקה ביקל, חבר כפר מל"ל – מתנדב בלתי נלאה.
צביקה, יליד כפר מל"ל, הוא חקלאי ואיש אדמה, מורה, מתנדב, משורר ושר במקהלה ומשחק בתיאטרון. הוא אוהב אדם וטבע, והוא משורר של החיים, של אהבת החיים ושמחת החיים. שיריו הם גם יומן חייו, התרשמויותיו וחוויותיו. הוא מרבה לחייך אל העולם, והעולם מחייך אליו בחזרה. הוא אוהב בני אדם ומביט בהם באהבה, לפעמים בחמלה.
מתי ובאיזה גיל, ניצוץ ההתנדבות צץ בך והחל לבעור אור?
"לראשונה, בגיל 18 כאשר התנדבתי לצנחנים בגדוד 890. אני זוכר היה זה בתאונת אימונים, התנדבתי וסחבתי חיל פצוע על גבי. הפצוע היה הרבה יותר גדול וכבד ממני. כמעט התעלפתי, ורק כוח הרצון וההתמדה נתנו לי כוח סבל וסיבולת להמשיך."
"ושוב בצבא, במלחמת יום הכיפורים התנדבתי לפנות מוקשים, כדי לפנות דרך לנגמ"ש שלנו שנתקע בשדה המוקשים. וזה היה כך: היינו בנגמ"ש הפיקוד והמפקד אמר: 'אני צריך שני מתנדבים לפנות את המוקשים ולפלס דרך לנגמ"ש. מוקשים הבולטים בשטח בתלולית תוציא, תפנה ותזרוק הצידה. אל תפחד, כי רק כובד הרכב מפעיל את המוקשים האלה'.
"התנדבתי וצעדתי, פחדתי פחד מוות ופיניתי מוקשים אחדים. לפתע, ממרחק של כמאה מטר, ממארב סורי, נפתחה עלי אש, מלמעלה למטה צלפו לעברי כך נפצעתי מכדור ברגלי. נפגעתי ונפלתי אפים ארצה, שכבתי פצוע ונאנק מכאבים."
"ואז אני שומע את מפקד הנגמ"ש אומר לחיילים: 'תרדו ותפנו אותו'. אף אחד לא ירד, החילים פחדו… ואז המפקד: 'אני יורד בעצמי'. רק אז הצטרפו אליו כמה חיילים אשר פינו אותי באלונקה."
"בעוד החיילים הנושאים אותי חושבים כי אני שרוי ללא הכרה, אני שומע את המפקד אומר להם: 'אני מכיר, זוכר מקרה כזה ממלחמת ששת הימים, צביקה הפצוע שלנו לא יחזיק מעמד', אבל אני החזקתי מעמד, למרות הפציעה הקשה, מאוד רציתי לחיות והשתדלתי כל כך, גם כדי להוכיח."
צביקה ביקל איזה מקרה מיוחד דחף אותך להעניק מזמנך, מעצמך?
"אני זוכר, היה זה המקרה עם הילדה נעמי א. ילדה כבת חמש עשרה. נעמי שיחקה בחצר המשק שלי עם חברתה. ואני נמצא במחסן האריזה שלנו ושומע את נעמי אומרת לחברתה: 'די, אבא שלך כבר לא רוצה אותי אצלכם, אני הולכת לישון על שפת הים'."
"בקיצור, שמעתי ונדלקתי. יצאתי מן המחסן ואמרתי לנעמי: 'את לא הולכת לישון על שפת הים, זה מסוכן'. ואז נתתי לה מקום לישון אצלנו בבית. במשך הזמן הבנתי שהיא ברחה מבית הרוס, אימא שלה זונה ואבא שלה מכור לסמים. במשך תקופה ארוכה נעמי מצאה לה פינה חמה בבית שלי. הן יש האומרים: 'המציל נפש אחת כאילו הציל עולם ומלואו'. ליבי מלא."
תאר אירוע שדחף אותך להמשיך להתנדב, כדי לעזור לזולת?
"זהו המקרה עם ילד בשם אדיר. נעניתי למודעה שפורסמה מטעם אגף הרווחה בהוד השרון: 'דרושים מתנדבים לטפל בילד נזקק'. הגעתי אל הכתובת בשיכון גיורא ולעיני נגלה עוני הזועק לשמים."
"הורים לא מתפקדים, בעצם אבא בכלל לא היה שם, רק אימא פרימיטיבית וחסרת אונים. התחלתי ללוות ילד בשם אדיר ולתמוך בו, ליוויתי ולימדתי אותו."
"לפעמים הוא ישן בביתי. באתי לבית מט, הוצאתי את אדיר משם, לקחתי אותו למקומות מעניינים וגם מאתגרים והיו לשנינו ימים וחוויות משותפות מהנות ומתגמלות."
"ולאחר שנים רבות זכיתי לקבל מאדיר משוב מרומם לב: 'צביקה איש האדמה / איש של אהבה ותמיכה… הראית לי איך להית בן אדם טוב יותר / עם דוגמה אישית למופת'."
ציין, באילו תחומים או עמותות אתה פועל כמתנדב?
"יש ועמותות מתמגנטות אלי, או שאני ממגנט אותן והן: 1. עמותת רעים. 2. מתנדבי משרד הביטחון – אגף משפחות שכולות. 3. ביטוח לאומי אגף יעוץ לקשישים ועוד…"
מה תורמת לך ההתנדבות?
"יש לי סיפוק ביצירת קשרים ותקשורת עם אנשים. זאת עשייה מפרה כאשר רואים תוצאות, תמורה מאמירה ומתגמלת. זה מקנה משמעות ותחושת סיפוק, מימוש צרכים ומשאלות של אחרים ושלי."
"למשל, אני כתב במערכת 'כיוון חדש' במועצת דרום השרון. כעשר שנים שימשתי יו"ר ורכז של מערכת העיתון, תפקיד מעניין, מאתגר וגם מתגמל. בנוסף אני משתתף בכמה מקהלות, בחוגי תיאטרון חובבים. סיפוק רב, והיד עוד נטויה…"
לסיום תובנה מעודדת של צביקה ביקל: "אנחנו מחזקים את אושרנו כאשר אנחנו עוסקים בפעילות חברתית, המספקת לנו משמעות, הנאה וסיפוק ועוזרת לאנשים אחרים"*.
