קעקועים במקום דוקטורט

דנה פרץ-מרקו, ציירת ומעצבת בתים ומוצרים, מהנדסת בעלת תואר שני מן הטכניון, בחרה מקצוע נוסף מרתק – קעקועים. היא מספרת לעדינה בר-אל על שורשי משפחתה, על אהבתה ללימודים – הן האקדמיים והן האמנותיים, וכיצד נשבתה למקצוע הקעקוע

הסמל המסחרי של דנה פרץ-מרקו, תושבת גילון – ציירת ומעצבת פנים ומוצר – הוא צבע ורוד כהה. זה שולט במראה שלה – בשפתיים וציפורניים ורודות, ובלוגו שלה P.INK.  

פגשתי את דנה בתערוכה של יצירות אמנות שנערכה בגוש משגב. אישה צעירה מתולתלת, נמרצת, לבבית וחייכנית, מתולתלת, בשפתון ורוד לוהט, הציגה כרטיסי ברכה וציורים עדינים, אשר – כך הסתבר בשיחה עמה – משמשים גם כדוגמאות לקעקועים. עוד עלה מתוך השיחה שהיא בכלל ציירת. "אני מציירת כל חיי, כל הזמן," היא אומרת.  

שורשים 

כאשר היא נשאלת על משפחת המוצא שלה, היא צוחקת ואומרת: "כאשר כתבתי עבודת שורשים לפני שלושים שנה כשהייתי בכיתה ז', העבודה שלי היתה המעניינת ביותר בבית הספר," ואכן מעניין לשמוע על המשפחה, שכל אחד מענפיה הגיע מגלות אחרת.  

"סבי מצד אמי, ששון צמח ז"ל הגיע מעיראק. הוא היה משורר וסופר. על סיפור העלייה של סבי מעיראק כתבו בספר 'עד עמוד התלייה' (מאת יהודה אטלס, על עלילות המחתרת בעיראק). כאשר היה כבן 18, הוא ניסה לעלות ארצה לבדו דרך סוריה. הוא נתפס והוכנס לכלא. הוא עבר שם עינויים, ומאותה תקופה נותרו על גבו צלקות של שוט. למזלו הצליח אביו, סבא רבא שלי, (שהיה המוהל הראשי של בגדד), לשחד את הסוהרים ולשחרר אותו."  

אבל ששון צדק לא נכנע. הוא ניסה שוב: "הוא התחפש לחייל סורי והצליח לעלות לארץ," מספרת דנה. "תקופת מה המשפחה בעיראק לא שמעה עליו דבר וחשבה שהוא נפטר. אבל הוא, שהיה כאמור משורר, הצליח לעלות לשידור ברדיו בישראל. דודתי שמעה זאת וכך ידעה המשפחה שהוא חי. בארץ הוא שירת בפלמ"ח ולימים היה ראש המועצה הראשון של מעלות."  

מיוחד גם הסיפור של רעייתו שרה ז"ל, סבתה של דנה מצד אימה. משפחתה, משפחת צ'רונה היתה מיהודי סן-ניקנדרו – הכפר בדרום איטליה, תושביו הנוצרים התגיירו דווקא בעת שליטתם של הנאצים. (ראו את הכתבה "בחרו להיות יהודים", "קו למושב" 1279, 20.4.2023)). "סבתי הגיעה ארצה במסגרת עליית הנוער, ולאחר סיום המלחמה הגיעו גם בני משפחתה ארצה. סבתי היתה ב'הגנה'." אימה של דנה, דליה צמח, נולדה בארץ. 

אביה של דנה, עמרם פרץ ז"ל יליד מרוקו, עלה ארצה עם משפחתו בשנת 1956, כאשר היה בן עשר. 

הם היו משפחה יחסית אמידה מקזבלנקה, ועלו ארצה באופן פרטי. בתחילה התיישבו ביישוב בוסתן הגליל. "אבל סבתא שלי ז"ל אמרה שלא מתאים לה לגור בכפר והיא רוצה עיר, ולכן הם עברו לעיר הגדולה עכו," צוחקת דנה.   

וכאן ניתן לגלות ממי ירשה דנה את כישרונה האמנותי: "אבי וכל בני משפחתו הרבו לצייר. אבי צייר ציורי שמן מופשטים, בעיקר של נופים. כל אחד מבני המשפחה בחר בסוג אחר של ציור. אחיו הבכור, לדוגמא, יצר רישומים." דנה מספרת על רגעים קסומים בילדותה בהם ישבה עם אביה כשצייר: "בשבתות בבוקר, אם לא היינו בים, הייתי יושבת ליד אבא שלי, כשהוא פתח את צבעי השמן, פרש את כל אביזרי הציור וצייר. זה היה התחביב שלו."

ציירת ומהנדסת 

"אני מציירת מגיל צעיר מאוד. אני מציירת כל חיי, כל הזמן," אומרת דנה, הממשיכה להשתלם ולחפש תחומים חדשים גם היום. "אני לומדת בקורס לציור פורטרטים ריאליסטיים, אצל מתן בן כנען מרמת ישי, שהוא צייר מפורסם, מלמד ב'בצלאל' ומציג עבודות בגלריות בכל העולם."  

מסתבר שלציור מסוג זה יש צורך להצטייד בסבלנות רבה, כי התהליך הוא ארוך, לעתים מספר חודשים לפורטרט אחד: "בתחילה מביימים ומתכננים צילום של תמונה, ואחר-כך מציירים בצבעי שמן את הפורטרט על פי התמונה המצולמת. עבורי זה תרגיל בסבלנות," היא צוחקת. (בכלל, דנה מרבה לצחוק ולהשרות אווירה נעימה בשיחה). "זה לא כל כך מתאים לטמפרמנט הטבעי שלי, אבל זה מה שאני רוצה לעשות עכשיו – פורטרטים ריאליסטיים."  

למרות נטייתה האמנותית, בבית הספר התיכון בעכו היא למדה במגמה ביולוגית-כימית, כי היתה טובה במקצועות הריאליסטיים, וזה על פי עצתה של מנהלת בית הספר: "באותו זמן נפתחה בבית הספר מגמת גרפיקה והתקבלתי אליה. אבל המנהלת קראה לי לשיחה ואמרה שהיא מעדיפה שאני אלמד 'כמו שצריך', כפי שהיא הגדירה את זה, ואחר-כך במסגרת הלימודים הגבוהים, אלמד מה שאני רוצה. לימים הסתבר שהיא צדקה."  

בצבא היא שירתה בתפקיד סמלת מבצעים חי"ר במוצב ברמת הגולן. אחרי הצבא שוב ביתה התלבטות מה ללמוד. ושוב שכנעו אותה, הפעם ההורים, שהיא צריכה ללמוד "מקצוע". לכן היא למדה הנדסת תוכנה במשך ארבע שנים במכללת "אורט בראודה" בכרמיאל. "בסיום הלימודים הבאתי את התעודה לאימא היקרה שלי ואמרתי לה: 'זה עבורך. אני מהנדסת'. אבל לא עבדתי כמהנדסת אפילו יום אחד בחיי."  

נישואין, רילוקיישן ולימודים 

ב"אורט בראודה" פגשה דנה את גיל מרקו, שלמד שם הנדסת אלקטרוניקה. בני הזוג סיימו את לימודיהם ונישאו בשנת 2005. גיל נשלח מטעם חברת "מוטורולה" לשמש כמהנדס מערכת בניגריה, והשניים עברו לחיות במשך שנתיים באפריקה. "זו היתה חוויה מדהימה," מציינת דנה. "שם  נתתי שיעורים פרטיים באנגלית לילדים ישראליים, כהכנה לקליטתם בבית הספר הבינלאומי שם. אבל חלמתי על היום שאחזור לארץ ואשוב ללימודים. כי נוסף על כך שאני מציירת כל חיי, כל הזמן, אני גם אוהבת מאוד ללמוד. 

"כשחזרנו נרשמתי ללימודי עיצוב פנים בטכניון. למדתי זאת בשנים 2008 – 2010. במקביל עבדתי בחברה ביו-טכנולוגית בכרמיאל. אחרי 3 שנים השלמתי את חלום ההסבה והתקבלתי בשנת 2011 לתואר שני בטכניון לעיצוב תעשייתי."  

והיא מדגישה: "מאוד נהניתי מהלימודים. מאוד, מאוד מאוד. גם מהפן של עיצוב תעשייתי שהוא מקצוע טכנולוגי, וגם מהפן היצירתי. הכול התאים לכישוריי ו'דיבר' אלי, עד כי החלטתי להמשיך ללמוד לדוקטורט."  

אבל אז פרצה הקורונה והתוכנית הזו השתבשה.

ואז הגיעו הקעקועים 

במרוצת הזמן נולדו לדנה ולגיל שתי בנות ובן, ודנה עבדה בעיצוב פנים. יחד עם זאת: "תמיד ציירתי ויצרתי. הכנתי לחברות הזמנות לחתונות, ציירתי תמונות, ציירתי על קירות. בנוסף לכך עסקתי בעיצוב בתים פרטיים ודירות. תמיד רציתי גם לקעקע, אבל זה לא מקצוע אקדמאי והיתה לזה תווית שלילית מסוימת." מה שעוד הרתיע את דנה היתה העובדה, שבעבר התאמנו בקעקוע על עורות של חזירים או על בני-אדם: "גם פחדתי לקחת אחריות. בכל זאת, את מציירת על מישהו לנצח נצחים – זו אחריות." 

מה שהשפיע עליה להיכנס לתחום היה מפגש שהיה לפני כמה שנים בכנס אמנים במשגב. בכנס זה דנה הרצתה על עיצוב פנים, ושם פגשה מישהי שהדגימה קעקוע על יריעת סיליקון. "מסתבר שאותה אישה, בעלת ניסיון של 20 שנה בקעקועים,  עברה מתל-אביב להתגורר עם משפחתה בגילון, היישוב שלי. היא סיפרה לי שלא מתאמנים היום על עורות של חזירים. מיד הבעתי בפניה רצון ללמוד ממנה." לא בקלות הסכימה המקעקעת המקצועית נועה מאור לקבל את דנה ללימודים. "הייתי צריכה להוכיח לה שאני רצינית בכוונתי זו, ולאחר ש'חיזרתי' אחריה זמן רב, היא הזמינה אותי עם תיק עבודות הציור שלי. בריאיון הקבלה שלי היא הסבירה לי עד כמה עבודה זו קשה ואחראית ויש שיעורי בית רבים. אבל אני התעקשתי ולשמחתי התחלתי ללמוד אצלה."  

נועה התגלתה כמנטורית רצינית ביותר, למרות שלימודי הקעקוע הם אישיים, לא בקבוצה. תהליך הלימוד אצל מקעקע נקרא: Apprenticeship, בו לומדים מקצועות שונים, מלווים ומתבוננים בעבודתו של המקעקע הוותיק: "הגישה המקצועית שלה מאוד מצאה חן בעיניי, כי אני אוהבת ללמוד באופן מעמיק, ולא רציתי להשתתף בקורסים קצרים ושטחיים, שנפוצים היום בארץ לצערנו. ואכן היה זה קורס רציני ומסודר. למדתי דרמטולוגיה, את המכניקה של מכונת הקעקוע, תכנון וציור של דוגמא, ומובן שהיתה כרוכה בזה התנסות רבה, בתחילה על יריעת סיליקון, כאמור, ואחר כך על אנשים."  

בגלל האחריות העצומה במקצוע זה, המורה "שחררה" את דנה רק כשהיתה בטוחה שהיא יכולה לצאת לדרך עצמאית כמקעקעת: "הקעקוע הראשון היה על עצמי," היא מספרת, "אחר כך על מתנדבים." ושוב היא מדגישה את עניין האחריות של המקעקע.  "יש אנשים שאסור להם לעבור תהליך זה בגלל בעיות רפואיות ורגישויות. יש כל מיני סוגי עור. צריך לעשות זאת כמו שצריך, כדי שלא ייגרם נזק וכדי שזה יהיה אסתטי." 

למה מקעקעים?  

יש סוגי וסגנונות שונים קעקועים שונים: ציורים ריאליסטיים, סמלים, טקסטים: משפטים, שמות או אותיות. 

לשאלה מדוע אנשים עושים קעקוע עונה דנה: "יש לכך סיבות שונות. האחת – למטרות זיכרון, של מישהו שנפטר, זיכרון של רגע או מאורע בחיים, זיכרון של אהבה. יש שעושים זאת כדי לבטא  משהו רוחני-סימבולי, משמעותי להם, כגון הצהרה על גישה לחיים, על הישג מסוים. ויש שעושים קעקועים בקטע קישוטי, אסתטי. בלי משמעות עמוקה נלווית."  

כאשר היא נשאלת על אלו שמרבים לקעקע כמעט כל שטח פנוי בעורם, היא אומרת: "ראשית, יש תמיד מי שרוצה להיראות יוצא דופן ולבלוט במראהו. ושנית, אולי חלק מאנשים אלו התמכרו לכאב."  והיא מפרטת: "עד לפני כעשר שנים היו משתמשים לצורך הקעקוע במכונות קוייל ((COIL, שגרמו לכאב רב. יש כאלו שחוו את הכאב הזה כטקס מזכך, היתה להם חוויה ממכרת. אבל היום," היא מרגיעה, "המכונות החדשות כואבות פחות במידה רבה. ניתן לומר שאפילו טיפול לייזר כואב יותר."

איך זה התחיל?   

בעולם העתיק היה הקעקוע קשור, כנראה, לסימול מעמד שבטי או פולחן. לכן חל איסור ביהדות על קעקועי גוף. האיסור החמור מנוסח בספר ויקרא, פרק יט' פסוק 28: "וכתובת קעקע לא תתנו בכם. אני ה'." המחמירים מבין היהודים טוענים שאין לקעקע בכלל, לא במקום גלוי בגוף ולא במקום סמוי. והמקלים טוענים שיש אפשרות לקעקע לצורך איפור, כדי להסתיר צלקת, למשל, או לעבות גבות. וכן יש הטוענים שמותר לקעקע באופן שהקעקוע לא יישאר לנצח, אלא ידהה עם הזמן. אומרת דנה: "אני מחשיבה את עצמי שומרת מסורת ועדיין אני מקעקעת."   

בעולם המודרני זה התחיל עם יורדי הים. הם היו מגיעים לכל מיני נמלים והיו מתקעקעים שם, מין אמצעי לשַמֵּר זיכרונות מהמקומות הרבים בהם ביקרו, וסיפור על המקומות הרבים בהם ביקרו. "זה היה כמו לאסוף בולים ממדינות שהיו בהן," אומרת דנה.

מהו תהליך הקעקוע?  

"התהליך מתחיל בשיחה טלפונית או פגישת ייעוץ בסטודיו שלי עם האדם שמעוניין לעשות קעקוע בגופו. לעתים אני מראה לו דוגמאות של ציוריי, ולעתים הלקוח בא עם רעיון, מספר לי אותו, אני מכינה סקיצה והוא מאשר אותו.  כל אחד מקבל יצירה ייחודית וחד פעמית." מדגישה דנה.  

"כל ציור שלי אני מקעקעת פעם אחת בלבד," ממשיכה דנה לתאר את התהליך, "ביום הקעקוע אני מעבירה את הסקיצה המודפסת שנקראת 'סטנסיל' לעורו באמצעות חומר שנקרא 'סטנסיל טרנספר', כמו חותמת שילדים מדביקים לעצמם. כך בעצם קיבלתי סקיצה, על פיה אני מקעקעת על עורו. הקעקוע נעשה בעזרת מכונת קעקועים. המכשיר הזה מנקב חורים בעור, עולה ויורד בקצב שאני מכתיבה לו, (כמו מחט של מכונת תפירה); ומחדיר לעור את הדיו שאני הכנסתי לתוכו על ידי טבילה בכוסית דיו. (כמו מילוי של עט נובע)." 

לשאלה אם יש סכנה בצבע, עונה דנה: "הקעקועים נעשים שנים רבות, אך לא נעשו מחקרים מעמיקים על מידת הנזק שלהם. בזמן האחרון יש יותר בדיקות בנושא זה. ידוע לנו שהצבע השחור אינו מזיק, כי הוא מבוסס על פחם. הצבעים האחרים מבוססים על כל מיני תחמוצות, כמו חלודות של מתכות. יש התקדמות רבה בתחום זה של אספקת צבעים בטוחים לשימוש. אני משתדלת לקנות בחו"ל צבעים בטוחים לשימוש אצל יצרנים בטוחים ומורשים."  

עוד מדגישה דנה שהעבודה נעשית עם כפפות. המחטים חד פעמיות, ובכלל כל התהליך נעשה בתנאים סטריליים לחלוטין, כדי למנוע זיהומים. כל מי שמגיע אלי צריך למלא שאלון רפואי, ובעת הצורך גם להביא אישור מרופא." 

מי מגיע להתקעקע? מסתבר שכ-70% מן המתקעקעים הן נשים. מבחינת הגיל – הרוב הם צעירים בגילאי שלושים-ארבעים, למרות שהיום ניתן לראות מתקעקעים בגילים שונים, החל מצעירים בגיל 18 ועד קשישים פנסיונרים.   

מהם המקומות הנפוצים בגוף לקעקוע? 

"בעניין זה יש טרנדים. בשנות התשעים של המאה ה-20 היה נהוג לעשות זאת על הכתף או על הקרסול, במקומות שאפשר להסתיר. היום יש רנסנס בתחום זה. הוא נפוץ מאוד. גדולים וקטנים מתקעקעים במקומות יותר גלויים: מאחורי האוזן, בפרק כף היד, על הצוואר, על בית החזה." עוד היא מציינת היכן כואב פחות והיכן יותר: "פחות כואב בידיים וברגליים, וכואב יותר בצלעות, בחלקי הגוף הפנימיים יותר. אם אין בעיה רפואית, אני 'זורמת' עם בקשתו של הלקוח."

ביישוב גילון 

דנה וגיל התגוררו בכרמיאל כמה שנים לאחר שובם מאפריקה. לפני עשר שנים הם עברו ליישוב  גילון, ששייך למועצה האזורית משגב. הם מרוצים מהסביבה הכפרית, מהעובדה שיש ביישוב בית ספר יסודי, ומהקרבה היחסית לעכו, שם בית הוריה.  

לבני הזוג שלושה ילדים: ליה בת 16, תלמידת כיתה י'. הבת גיא בכיתה ז'. והבן יָעֵל כיתה ד'. אופי עבודתו של גיל כרוך בנסיעות תכופות לחו"ל. למרות זאת, דנה מצליחה במקביל לטיפול בילדים גם לעבוד – היא מרצה לעיצוב פנים במכללת הגליל המערבי – וממשיכה לעסוק בתחביביה הרבים: ציור  וקעקוע.  

לשאלה מה תוכניותיה לעתיד היא עונה: "להמשיך לפתח את העסק והמותג P.INK, לשלב בו גם מוצרים נלווים נוספים מלבד פרינטים וכרטיסי ברכה, להמשיך ללמוד וכמובן להשתלב באקדמיה."   

בקיצור, אשת חיל.