שוקה של גבינות ושגריר זיכרון

שוקה (יהושע) כרמלי הוא אחד מבעלי "השוקיה", מחלבה בנורדיה הנקראת על שמו * אחרי שנים בהן שימש בתפקידים ציבוריים, אחרי גיל 60, החליט שוקה להקים מחלבה * חני סולומון פגשה את כרמלי, שמתכונן במרץ לפעילויות שבועות במחלבה ומחוצה לה * כרמלי, בן לניצולי שואה, משמש גם "כשגריר זיכרון בגוף ראשון" ורואה בכך שליחות חשובה 

חג שבועות, הנקרא גם "חג החלב", הינו הזדמנות טובה לעשרות מחלבות משקיות, במושבים ובקיבוצים לחשוף את מיטב תוצרתן. כל מחלבה עם הייחוד וההתמחות שלה, ועם מגוון חומרי הגלם מהם מפיקים את כל השפע הקולינרי שהן מציעות. שנאמר: "דבש וחלב תחת לשונך" (שיר השירים). הפעם נכיר גבן רב פעלים ושליחויות ציבוריות, איש שלא נח לרגע ויש לו עוד המון חלומות להגשים. כזה הוא שוקה כרמלי (70), דור שני במושב נורדיה שליד נתניה. 

כיצד ולמה הקמת את העסק "השוקיה"? 

"שנים רבות עבדתי בתפקידים ציבוריים וכלכליים מכול הסוגים. לאחר שסיימתי את תפקידי האחרון במגזר הציבורי, ב-2013, החלטתי לחזור לנושא יזמות בתי אבות. במסגרת זו יצאתי ללמוד תואר שני ב'מנהל מערכות בריאות' מגמת גריאטריה, במכללת רמת גן. קורס שמקביל לקורס מנהלי בתי אבות. 

"הייתה התובנה 'שאם אדם רוצה להיכנס לזקנה בצורה טובה, בגיל 60 עליו לשנות את אורחות חייו. לקום בבוקר כדברי השיר 'עם שיר חדש בלב', ללא בעל בית שלוחץ עליך, ועושה רק מה שכיף לו. האדם בעצם מתנהג כמו טיל מונחה, אם אין לו מטרות וכיוון – מנגנון השמדה גורם לו להשמדה עצמית. לכן בחרתי בתחום חדש לי – הגבנות. יצאתי ללמוד להכין גבינות ונשאבתי לנושא באופן רציני".  

כרמלי משתף שהצטרף לקבוצת גבנים המשתלמים ולומדים להכין גבינות בחו"ל. וכך הקבוצה נסעה לארצות הידועות במוצרי החלב המעולים שלהן, כאיטליה, צרפת, אנגליה וספרד. במקומות אלו שוכרים מחלבות, לומדים תיאוריה וכמובן לימודים מעשיים, תוך התנסויות במחלבות בשטח, כל פעם במדינה אחרת.  

שוקה חזר לארץ והתחיל לייצר גבינות בוטיק מחלב כבשים, מהעדר הקיים במושב: "העסק שלי הוא שילוב של תחביב ועיסוק בפנסיה. אני מייצר כ-80 סוגי גבינות, יוגורט, גבינות רכות כמו: צפתיות עם תבלינים, גבינות קשות בסגנון: גאודה, פיקורינו, תום, מנצגו, פרמזן, וגבינות עם עובש כמו: קממבר ורוקפור.  

כרמלי: "בנוסף לייצור מוצרי חלב הכבשים, אני גם עורך סדנאות ללימוד עולם הגבינות לסוגיו, ומארח קבוצות לטעימות ממגוון תוצרת המשק, באווירה כפרית נעימה. אני אוהב להרצות בתחום במקומות שונים, היכן שמתעניינים ומזמינים אותי, ולהדגים גם בחברות היי-טק, במועדונים וכן במוסדות החינוך בהם לומדים נכדיי. מדי פעם אני משתתף כגבן של 'יקב שורק', בית ספר ליין במקום. בסביבות פעם בחודש, היקב פותח שעריו למפגש יקבים נוספים ולאוהבי יין. אני מרגיש אחריות לחשיבות שילוב טעימות היין, עם גבינות. כך שהמשתתפים יעטפו את קיבתם בגבינה, למנוע שיכרות, כדי שיחזרו הביתה בשלום." 

השוקיה 

השוקיה ממוקמת בחצר הבית, בתוך גן פורח ומטופח המוקף בצמחיה ססגונית. קשה להאמין אך שוקה הוא המייצר והמשווק הבלעדי כל הממלכה שיצר: "התמחיתי בהכנת גבינות צאן מחלב כבשים של העדר הגדל במושב שלנו. זה אומר שאני קונה את החלב מדיר הכבשים, הנחשב כאחד העדרים הגדולים בארץ ומניב כמיליון ליטר חלב בשנה. כיום מיוצרים בגבנייה שלי כ-80 סוגי גבינות – גבינות רכות, כמו: צפתית, צ'רקסית, בולגרית; גבינות חצי קשות – ארבולינו, מרזולינו, קפרינו ואחרות וגבינות קשות – בסגנון: פיקורינו, תום, אדם, מנצ'גו, גאודה ,גרוייר, פרמז'ן. ואי אפשר בלי גבינות עובש בסגנון קממבר, רוקפור, וגם קינוח מבוקש ביותר, של מלבי מחלב כבשים בעל טעם ייחודי וכמובן יוגורט."  

בתקופה זו שוקה מטפל בהעברת הגבנייה לשטח במבני המשק במושב, במטרה לשלב את הגבנייה עם מרכז מבקרים. בחג שבועות הוא מכין סדנאות לכל דורש, החל מחברות ומפעלי הייטק וארגונים אחרים, דרך מרכזי יום לגיל השלישי ועד בתי ספר ומוסדות חינוך, גם גני ילדים. "מאד חשוב לי להציג את התוצרת באופן אסתטי ויפה, ולא רק טעים," הוא מסביר. "לכן, כשאני מביא את מוצרי החלב והפלטות עם מגוון הגבינות המיוצרות בגבנייה שלי, אפשר לראות את המגשים מקושטים בפרחי הגינה הצבעוניים. בנוסף המזמינים ישמעו גם הרצאה על עולם הגבינות ובמקביל המשתתפים מכינים גבינה צפתית, המקבלים את הגבינה שהכינו לביתם." 

ספר על משפחתך במושב נורדיה… 

"נולדתי במושב השיתופי נורדיה להורי: צילה לבית וישינקר, ודב לבית קראסקופף. לאחר נישואיהם ב-1948 הוריי עיברתו את שם משפחתם לכרמלי. הוריי נמנים על מייסדי המושב, לאחר שעברו את תלאות תקופת השואה. כל אחד מהם נשא על ליבו וגבו סיפור חיים מטלטל, סיפורים אישיים המסמלים את האימרה המוכרת 'משואה לתקומה', אליהם התוודעתי כבר מהילדות. הם היו מההורים שסיפרו ושיתפו. כידוע באותה תקופה היו הורים וניצולים רבים שחסכו ממשפחתם לשתף בזוועות שעברו.  

"הורי עלו לארץ כבר בשנת 1946, כל אחד מהם בנפרד. והכירו ב'מחנה שוני', שהיה באותן השנים הבסיס המרכזי של האצ"ל. במחנה הם גם הכירו חברים חדשים. התגבש גרעין צעירים הנקרא 'מרגולין' ע"ש גנרל מרגולין (מפקד הגדוד העברי השני במלחמת העולם ה-I. ח.ס) חלומם האידאולוגי שהפך למציאות היה להקים יישוב ציוני בישראל. חברי הגרעין התיישב בתחילה בפרדסי כפר יונה. הסוכנות העמידה להם שטחים על חירבת בית ליד. לאחר השהות בפרדסים הם הצטרפו לגרעינים נוספים ולאחר שהתגבשו, עלו לשטח שהוקצה להם והקימו  את נורדיה ע"ש הציוני מקס נורדאו, שהיה איש הציונות המעשית וקרא ודחף ליישב את הארץ. הם עלו לקרקע ב-2 לנובמבר 1948. אנשי גרעין ווגווד נפלו לשבי הסורי (בקרב על משמר הירדן ח.ס) ובשנת 1949 כשהשתחררו, הצטרפו לגרעין מרגולין, שכבר ישב ביישוב הצעיר ומשתייך לתנועת מושבי בית"ר במועצה האזורית לב השרון. 

"כאמור הורי התחתנו ב-1948 ולאחר החתונה הקימו משפחה והיו פעילים בישוב. נולדו להם שני בנים: יצחק כרמלי, אחי הבכור שנולד ב-1949 ואנוכי יהושע (שוקה) יליד 1952. אבי דב כרמלי ז"ל עבד בענף הוורדים. לצערנו הוא חלה ונפטר צעיר ב-1957. אימי צילה כרמלי ז"ל עבדה בתחילה בענפי המשק השונים, ובשלב מאוחר יותר שימשה כעוזרת גננת. היא נפטרה בשנת 2012 בגיל 84 שנים.  

"הוריי חינכו אותנו הבנים לערכים טובים ומעורבות בקהילה. ללימודים בביה"ס היסודי בבית יצחק הסיעו אותנו. לאחר לימודיי בתיכון אזורי רופין שבעמק חפר, ב-1971 התגייסתי לצה"ל ושירתי בשריון-חרמש. סיימתי קורס קצינים לפני מלחמת יום כיפור, לחמתי במסגרת החטיבה שהגנה על מעברי הג'ידי והמתלה מול הארמיה השלישית. לאחר מלחמת יום הכיפורים המשכתי שנה נוספת בצבא קבע ועזרתי להחזיר לכשרות את היחידה שלי. השתחררתי בשנת 1975 בדרגת סרן.  

"את רעייתי עליזה מנתניה הכרתי בשרות הצבאי. בשנת 1976 התחתנו, ובמשך השנים נולדו לנו 3 ילדים: מעין, הילה וניצן. עליזה למדה הנהלת חשבונות. בתחילה עבדה בהנהלת החשבונות של המושב ובשלב מאוחר יותר עבדה במפעלי 'גרנות' כמנהלת חשבונות ראשית. לצערנו, עליזה, אם המשפחה המסורה, נפטרה מסרטן בהיותה בת 49 שנים בלבד באפריל 2014. עד יומה האחרון עבדה מהבית ודאגה להגיש את המאזן של מפעלי 'גרנות' בזמן. רק לאחר אישור המאזן הלכה לעולמה. היום אני בזוגיות עם חברתי רותי ונהנה מהמשפחה שהקמתי, מילדיי וחמשת נכדיי המתגוררים במושב." 

לשוקה שלושה ילדים: מעין יערי (45), הבת הבכורה, נשואה ואם לשלושה ילדים: יותם, איתמר ודניאלה. מעין מתגוררת עם המשפחה במושב ועובדת ב"מגדלי הים התיכון נורדיה". הבת האמצעית, הילה דנמרק (41), נשואה ואם לשתי בנות: אלי ודור. הילה מתגוררת עדיין בקרוואן, באתר הקרוואנים ומתכננת לבנות בית בהרחבה. הילה למדה בבצלאל ופתחה בבית סטודיו לעיצוב גרפי. הבן הצעיר ניצן (35), מתגורר בתל אביב, עובד ב"מאקו" ומתכנן לחזור למושב ולגור בהרחבה. 

אחיו הבכור של שוקה, יצחק כרמלי (73), מתגורר עם רעייתו ליאורה, ארבעת ילדיהם ו-13 נכדיהם במושב. יצחק עבד בלול ובמפעל הקפיצים ובמשך שנים שימש כמזכיר פנים של נורדיה, ויו"ר ועד מקומי. 

שוקה, מה היו תפקידך הציבוריים במשך השנים? 

"לאחר השירות הצבאי, כולל השירות בקבע, הגיעה תקופת השחרור שלי, בה חזרתי למושב. התחלתי לעבוד בחקלאות במשתלה ובפרדס. לאחר תקופה נשלחתי לקורס מרכזי משק ברופין וב-1980 נבחרתי למרכז המשק, הייתי הראשון בתפקיד האחראי הזה מדור הבנים. אלו היו שנים שטכנולוגית המחשבים נכנסה בחברות ומערכות רבות במדינה. גם אנחנו הכנסנו את המחשב הראשון למושב, לאחר קשיים ושכנועים רבים מול דור המייסדים.  

"ב-1990 נבחרתי כגזבר המושב והוספתי לתפקיד את נושא היזמות. זאת הייתה תקופה מאתגרת של נפילת ארגוני הקניות ובעיית צבירת חובות משמעותית. הבנקים החלו ללחוץ עלינו למצוא פתרונות מעשיים בשטח. אחד הפתרונות המעודדים הוצע דווקא מטעמם – דובר על פיתוח מיזמים חדשים, כשהכוונה הייתה שהם יתנו את החמצן להמשיך הלאה. כך יזמנו את הרחבת 'נאות נורדיה', שכללה 270 צמודי קרקע וכן, ייזום ותכנון הקמת כפר גימלאים בשם 'מגדלי הים התיכון נורדיה', הכוללים 240 חדרים, המיועדים לוותיקי המושב, מושבי המועצה וגמלאים אחרים. יש לציין שבאותה בתקופה הגיעו עולים חדשים רבים לארץ. והממשלה עודדה להקים ולפתח אתרים לשיכון עולים ברחבי הארץ. כך קמה היוזמה להקמת אתר של 100 קרוואנים, עם מרכז קליטה צמוד. החברות שלנו סייעו בקליטה מהירה ולימדו שם עברית. לאחר פינוי העולים מהאתר, יזמנו פרצלציה על השטח ל-150 מגרשים, לבני המושב.  

"באותה תקופה יצחק (שייע) ישועה ז"ל ששימש כראש המועצה האזורית, ביקש ממני להקים את החברה הכלכלית. ב-1993 הקמתי את 'החברה הכלכלית לפיתוח' לב השרון, בה שימשתי כמנכ"ל עד לשנת 2009. חברה שיזמה והקימה מיזמים חשובים: פיתוח אזורי תעשיה בתנובות ובקדימה צורן, הרחבת יישובים קהילתיים בגנות הדר, מרכז יעף ועין שריד והקמת 'מרכז סיעודי' ו'בית אבות' באזור התעשיה לב השרון קדימה.  

"לאחר ששייע ז"ל סיים את תפקידו החלטתי שמיציתי את תפקידי בלב השרון ועברתי לתפקיד מנכ"ל החברה הכלכלית של מגדל העמק, עד שנת 2012. חזרתי למושב ונבחרתי למרכז פנים-מנהל הקהילה. בתפקיד זה המשכתי לטפל בפיתוח השכונה לצעירים, על שטח הקרוואנים ולשמחתנו, בשנת 2015, נכנסו ראשוני הבנים לשכונה החדשה של הצעירים." 

שוקה ממשיך לפרט את תפקידיו הציבוריים. ומציין שב-2017 הממונה מטעם "רשם האגודות" מינה אותו לנהל את פיתוח הנדל"ן והיזמויות של נורדיה. הם טיפלו בנושא הפקעות שטחי המושב לעיר הסמוכה נתניה והקמת שכונה של 3,500 יחידות על ידי רמ"י. כאשר קיבלו 20% מהשטח ליזמות וחברת "שיכון ובינוי" זכתה במכרז שהוכן, הוכנה תוכנית למטמנה גדולה לפינוי פסולת בנין, בתמיכת המשרד ל'איכות הסביבה וחיבור הדרך למטמנה לכביש 4, במחלף פרדסיה, כולל שידרוג תחנת הדלק על כביש 4.  

שוקה: "הכנו תוכנית עתידית לתוספת ליחידות דיור קטנות במקום אתר הקרוואנים, שיהיה מאוכלס על ידי הבנים. בהגיעי לגיל 60 החלטתי לשנות כיוון, חזרתי הביתה. יצאתי ללמוד תואר שני ב'מנהל מערכות בריאות' במגמת גריאטריה. במטרה לחזור וליזום בתי אבות. כעת אני חבר בוועד המקומי של נורדיה וכוחי במותני. אני מאמין שאדם צריך להרגיש ולדעת שיש לו בשביל מה? ומי? ולאיזה מטרה יש לו לקום בבוקר? בזמני החופשי אני מופיע בפרסומות, סדרות טלוויזיה וסרטים כשחקן וניצב." 

מושב שיתופי נורדיה 

מושב נורדיה נוסד ב-1948, על ידי שני גרעינים: מרגולין ווג'ווד, שכללו את משוחררי הבריגדה היהודית, משוחררי השבי הסורי לאחר שמשמר הירדן נפלה, ובוגרי האצ"ל והלח"י.   

כרמלי: "כחברי הזרם הרביזיוניסטי לא היה למייסדים קל מול הסוכנות, ותנועות המושבים של מפא"י: מבחינת הקצעת השטחים, אמצעי ייצור ותמיכה תקציבית. למרות הקשיים (ואולי בגללם) הצליחו המייסדים להקים יישוב לתפארת, המבוסס על מגוון רחב של ענפי ייצור שנתנו גיבוי כלכלי לאורך שנים בתחומים מגוונים: רפת, דיר צאן, לול רביה כבדה, מדגרה גדולה, משתלה מצליחה, מטעי סובטרופיים, פרדס גדול, וכן גם תחנת דלק ומרכז תחבורה." 

החברים השכילו להקים את "מפעל קפיצי נורדיה" לתעשיית הרכב, האלקטרוניקה והחשמל והוא הענף המרכזי שעליו נשען המוש. ונחשב מהגדולים מסוגו במזרח התיכון. בשנים האחרונות חלו שינויים, תקופה ארוכה ניהל את המושב ממונה מטעם רשם האגודות. במושב התגלו חילוקי דעות בין דור הביניים לדור הצעיר, לגבי כיוון ההתפתחות של המושב, נושא השיוך, הפנסיה לוותיקים והדיור לצעירים. כיום נבחרה הנהלה חדשה, רובה מצעירי המקום, המנסים לקדם שינויים בנושא השיוך וההפרטה.  

במושב שיתופי כמו בקיבוץ המערכת הכלכלית משותפת ומרכז המשק קובע היכן ישובצו החברים בהתאם לצורך: "את ההרחבה הראשונה יזמנו על שטח פרטי ב-1992," מסביר שוקה, "מדובר על 270 יחידות דו משפחתיות. הקמנו חברת בניה משלנו ושיווקנו בכוחות עצמנו את היחידות לצעירים באזור, לרוב מנתניה. הקמנו ועד מקומי משותף. בתחילה לצערנו היו חיכוכים ומריבות ובמשך השנים למדנו לחיות ביחד ולנצל את גודל הישוב לטובת הילדים. ההרחבה השנייה נבנתה על אתר הקרוואנים כ-150 יחידות דו משפחתיות, רק לבני המושב. 80 יחידות כבר מאוכלסות והיתר בתכנון מתקדם. נורדיה היא מושב שיתופי של יזמויות מגוונות, ומקום שכייף לחיות בו." 

"השליחות החשובה בחיי" 

"אני גאה להיות חלק מהמיזם החשוב ומשמעותי 'שגרירי זיכרון בגוף ראשון', המתנהל במשך כל השנה ולא רק ביום השואה," אומר לי שוקה בגאווה רבה. "הצטרפתי למיזם רק בשנים האחרונות, למרות שסיפורי ההיסטוריה של הורי, תמיד סיקרנו אותי. כדור שני לשואה, תמיד עניין אותי מה עלה בגורל משפחתנו שנספתה בשואה? ערכתי מסעי שורשים למקומות בהם נולדו הורי ברומניה ובפולין, יחד עם אחי יצחק וילדינו.  

אספר בקצרה את סיפור משפחתם האישי, כמייצג רבים מבני דורם, אך אתמקד בסיפורה של אמי צילה וישינקר ילידת רדאוץ שברומניה, שהייתה בת 12 כשהתחילו פרעות ביהודי רומניה. ב-1941 נשלחו יהודי רדאוץ בצפון מזרח רומניה לצעדת המוות. הם צעדו כ-200 ק"מ, מכיוון אזור בוקובינה לכוון טרנסיסטריה. זהו חבל ארץ ממזרח לדנייפר שהיהודים הגיעו אליו. זאת לאחר שסוכם בין הגרמנים לרומנים, שבמקום זה ירוכזו כל יהודי רומניה ויומתו ברעב וממחלות. הם עברו סבל רב של צעדה בקור, בשלג. רבים מהזקנים והחלשים הומתו ונזרקו בצידי הדרכים, והיו לטרף בידי הזאבים והכלבים ביערות. המעטים ששרדו, שהו בדירי חזירים ללא תנאים מינימליים. זה אומר ללא אוכל ומים, בעצם הפקירו אותם והשאירו אותם לגסוס. בשארית כוחותיהם הגיעו לעיירה בשם ברשאד ושם בגטו, סבי שהיה אופה הכין לחמים שאימי ואחותה מכרו בשוק. לאחר המלחמה ב-1946, עלתה אימי עלתה לישראל באוניה 'מקס נורדאו'. התלאות המשיכו כשהבריטים תפסו אותה והעבירוה למחנה המעפילים בעתלית. כאמור, משם עברה לשוני, שהיה בסיס האמונים הראשי של האצ"ל, שם הכירה בן זוגה דב ויחד חברו לבסוף לחברי הגרעינים שהקימו את נורדיה.   

"אבי דב (קראסקופף) כרמלי, יליד לודז' שבפולין, היה בן 12 כשהגרמנים פלשו לפולין. הוריו ושלושת ילדיהם, כולל שני אחיו של אבי הועברו לגטו לודז'. ב-1939 אמו נחטפה ברחוב ונעלמה ומאז גדלו יתומים ללא אם." האב ושלושת האחים שהו בגטו ונשלחו לאושוויץ באוגוסט 1944. רק דב, אביהם של האחים יצחק ויהושע (שוקה), שרד את השואה. דב עלה לארץ ב-1946, התנדב לאצ"ל וגויס לצה"ל. ההיכרות עם החברה צילה בשוני, הובילה אותם להקמת נורדיה וליצירת משפחה ענפה ומופלאה הממשיכה להתגורר ביישוב.  

מהו ניצחון על טרגדיית השואה, אם לא הקמת המשפחה המורחבת של שני האחים בנורדיה. לדבריו זהו הניצחון שלהם, והזכות הגדולה להנצחתם: "לפני כשנתיים נתקלתי בפרסום במועצה שלנו, שישנה עמותה המדריכה 'שגרירי זיכרון בגוף ראשון', שתפקידה להנציח את סיפורי שורדי השואה, והמיוחד שהסיפור מסופר בגוף ראשון. כאילו שהשורד עומד ומספר את מה שעבר בשואה, כדי שלא נשכח את מה שעבר על עמנו. הצטרפתי לקורס שמנהל אותו דודי רונן, מייסד 'עמותת דור שני'. אני מופיע בבתי הספר ומציג את עדותה של אימי צילה, בגוף ראשון (בלשון נקבה) בגוף ראשון – לשבוע הזיכרון לשואה ולגבורה, אך גם בהזדמנויות אחרות בהם אני מוזמן. כל פעם מחדש כשאני מספר את סיפורה של אימי, אני מתרגש ומרגיש שזאת השליחות החשובה של חיי." 

מה התוכניות והרעיונות לעתיד? 

"התחלתי בהליך ליזום הקמת 'מרכז מבקרים' באזור דיר הכבשים שלנו במושב, מרכז שיכלול: מצגת על ענף הכבשים, פעילות מורחבת לילדים ונוער, פינת חי וליטוף, מחלבה לייצור גבינות בוטיק עם הידע שצברתי. ומקום המיועד להרצאות הדגמה וטעימות, וכן עריכת סדנאות ללימוד הכנת גבינות, בית קפה למבקרים וחנות למכירת תוצרת חקלאית. התוכנית נמצאת על שולחן הנהלת נורדיה, לאחר שעברה אישור עקרוני של הועדה לתכנון ובניה לב השרון. אני מחכה בקוצר רוח לחנוך את המקום והגשמת החלום שלי. תוכנית נוספת להמשיך לנסוע לחו"ל ללמוד ולהשתלם בתחום, שאף פעם אין לו סוף ושובע." 

האח הבכור יצחק מחמיא לאחיו שוקה: "ראשית אני שמח שאנחנו שני האחים דור שני לשואה, הקמנו בית ומשפחה מורחבת במושב שהורינו נמנו בין מייסדיו. הצטרפותו של שוקה למיזם 'שגריר זיכרון בגוף ראשון' היא הנצחה חשובה לדור הורינו ולדורות הבאים. הוא המליץ גם לי להצטרף ולהשתלם במיזם חשוב זה ולייצג את סיפורו של אבינו דב קראסקופף ז"ל מתקופת שהייתו בגטו לודז' ואושוויץ. בנוסף עלי לציין לזכותו של אחי שוקה, על כך שהוא תמיד מצטיין בלראות את הדברים קדימה – יוזם ודואג שהרעיונות התגשמו ויגיעו לביצועם."