אסף חן, עורך דין במקצועו, תושב כפר מישר, מצא באמצע החיים תחום חדש – כתיבה יוצרת ושירה בפני קהל * בריאיון לעדינה בר-אל הוא מספר על אירועים וחוויות שהשפיעו על חייו, מנסה להסביר את הפריחה האמנותית ואיך הפך פתאום, אחרי גיל 40, לסופר, משורר ואמן מבצע
"הזיכרון הרצוף הראשון שלי הוא יום הפינוי מפתחת רפיח שבסיני," אומר אסף חן. הוא נולד בשנת 1978 במושב שדות, שמונה ק"מ מהעיר ימית – ובעת הפינוי היה בן ארבע. "את יום הפינוי אני זוכר היטב לפרטי פרטיו. כילד לא הייתי מודע למה שקרה קודם, כי הוריי השתדלו לשמור על הנפש הרכה שלי ושל אחיי הגדולים מפני המאבקים והמתח שקדמו לפינוי. מבחינתי זה היה מעבר מהמשק בשדות אל כפר מישר, למשק החדש. יחד עם זאת, אני זוכר עצב ודאגה שהתלוו לאירועים באותו יום.
"האדם שאני מתגעגע אליו ביותר היא עָלִיָּה, עובדת משק הבית אצלנו ובין לבין היתה גם המטפלת שלי," מוסיף אסף. "עד היום כואב לי שלא נפרדנו כמו שצריך ומאז לא ראיתי אותה יותר. עברו כבר ארבעים ואחת שנים ואני לא שוכח אותה."
כאשר היה בן אחת עשרה חווה אסף, יחד עם משפחתו, אסון גדול: בן דודתו אמיר אופרבר נהרג בהיותו בן חמש-עשרה בהתהפכות טרקטור במושב קדרון. הטראומה הזו נצרבה, כמובן, בנפשו של אסף, ומאוחר יותר התבטאה בשירו "השיר של אמיר": "לו רק ידעתי לדבר/ הייתי אז ודאי אומר/ אל תרוץ כל כך מהר / עצור לרגע, הישמר / או מציע שנשחק / רק עוד סבב אחרון / בכל משחק שרק תרצה / אתן הכול, שלא תצא".
מסלול של מושבניק
להוריו של אסף יש רקע חקלאי מנעוריהם. אביו מוטי למד כנער במקווה ישראל ואחר כך למד לקראת תואר בפקולטה לחקלאות ברחובות. אימו שרונה למדה בתיכון החקלאי כפר סילבר, שליד אשקלון. בשדות טיפח מוטי משק חקלאי בו גידל עגבניות, היו לו משתלות הדרים ופרחי ורדים. אימו היתה בין מקימי בית הספר היסודי בימית וניהלה אותו שבע שנים עד הפינוי.
אחרי הפינוי גידל אביו במישר ליצ'י, פיג'ויה, קלמנטינות ותפוז סיני, אבל עיקר עיסוקו של האב היה ניהול החווה החקלאית במכון וולקני. בשלב מאוחר יותר עבר האב לחברת "הזרע", שם שימש כמנהל תמיכה אגרוטכנית. ב"הזרע" פיתחו זנים מוצלחים של עגבניות, פלפל וכותנה ובתוקף תפקידו נסע מוטי פעמים רבות לסין, לצורך הדרכה והטמעת הזנים השונים שפיתחה החברה. עתה, בתקופת הגמלאות, מטפח אביו כרם זיתים לשמן.
שרונה אימו המשיכה לאחר המעבר את דרכה בחינוך. בתחילה ניהלה את בית הספר היסודי איילון במועצה האזורית גזר, ואחר כך ניהלה את בית הספר היסודי בגדרות. היא המשיכה לתרום מכישוריה בתחום זה וניהלה את מחלקת החינוך של מועצת גדרות, וכן ניהלה את המרכז להשתלמויות מורים במכללת "אחווה".
אסף סיים את כיתה ח' בבית הספר היסודי בגדרות ועבר ללמוד בתיכון האזורי בבאר טוביה. לאחר הלימודים היה משחק כדור יד במסגרת החוג במועצה. בהמשך עבר למכבי רחובות, שם שיחק בקבוצת הבוגרים בליגת העל.
"בצבא התגייסתי לצנחנים, כמצופה מבן מושב," הוא מספר. "בהמשך השירות העבירו אותי למסלול 'ספורטאי פעיל' לטובת השתתפות נבחרת ישראל בכדור-יד באליפות אירופה ובאליפות העולם לנבחרות עתודה (עד גיל 21) בקטאר. כן, מסתבר שקדם למונדיאל משחק שלנו בקטאר," הוא מחייך. "גויסתי למשימה וחזרתי לשחק כדור יד."
לאחר השחרור אסף למד משפטים במכללה למנהל בראשון לציון. הוא התמחה במשפט אזרחי ועובד עתה בעיקר בתחום הנדל"ן במשרד משלו. 
הטראומות כמניע לכתיבה
על טראומה קשה שחווה, מספר אסף: "במלחמת לבנון השנייה הייתי בן 28, שירתי כלוחם בגדוד 134 כקשר בחפ"ק סמג"ד. בשישה באוגוסט 2006 נפלו עשרות טילי קטיושה ברכס רמים, בגזרה המרכזית. אחת מהן נפלה על קבוצת חיילים בכפר גלעדי, ושנים-עשר לוחמים נפלו חלל. היינו אז בהאמר וקיבלנו הודעה בקשר: 'קבלו נפילה במיושבת כפר גלעדי'. 'מיושבת" היה כינוי ליישוב בו אירע המקרה," הוא מסביר. "הגענו לזירה כמה דקות לאחר הנפילה, המראות שראינו שם היו קשים מנשוא – ואני יודע שרבים מהחיילים שלא נפגעו פיזית ונכחו באירוע מוגדרים הלומי קרב."
ברור שגם עבור המחלצים, ביניהם אסף, זה היה אירוע טראומתי. בעקבות האסון כתב אסף את השיר "יש מקום", בו נכללות השורות הללו: "יש מקום, אני יודע, / שם אף אחד לא רב. / ונפשי בהלם, רק מהיופי / כי לא שולחים ילדים לקרב".
"השירים והסיפורים שכתבתי," מציין אסף, "הם כנראה תיקון לטראומות שלא פתרתי, שכנראה לא התמודדתי אתן ישירות אף פעם. כמו אהבות נכזבות שלא נפתרו, גם כאן, הכול יצא בכתיבה," הוא אומר בחיוך מהול בעצב.
נקישות מצפון
אסף פרסם ספר פרוזה יחיד בשם "נקישות מצפון". זהו אוסף סיפורים שנכתבו במשך שנים למגרה. תת הכותרת שלו: "אוסף סיפורים קצרים שקרו באמת, בדמיונו של המחבר."
אסף מסביר: "ברוב הסיפורים יש איזה שהוא גרעין של אמת והשאר הוא פרי הדמיון שלי. שני סיפורים בספר עוסקים בטראומות שחוותי: 'חורבן' – על פינוי בית הספר בימית – ו'נפילה במיושבת' על האסון בכפר גלעדי."
יחד עמם יש סיפורים הומוריסטיים וספוגי אמפתיה על דמויות שונות, כגון הסיפור הנושא את שם הספר 'נקישות מצפון' – על רס"ר שלימד את לשונו לדבר בשפה גבוהה והוא משבש בבלי דעת ביטויים בעברית. כל זאת כדי להישמע 'משכיל' יותר בעיני גרושתו שעזבה אותו לטובת אחר…
"כתבתי מדי פעם סיפור אחד," מספר אסף. "בתחילה לא התכוונתי לפרסם אותם כספר, כתבתי לעצמי ולמגרה. בסופו של דבר החלטתי לאגד אותם לספר אחד. לאחר הדפסתו רציתי שהספר ימשיך לעשות טוב. לכן החלטתי להקדיש את הספרים לעמותת 'משאלת לב', אשר מגשימה משאלות לילדים שחולים במחלות מסכנות חיים. אני חש שקיבלתי זכות גדולה – סיפוריי מגשימים משאלות לילדים עם מחלות רשות מאוד ובליבם משאלה. מישהו פעם שאל אותי: 'ואם הספר יהפוך לרב-מכר לא תצטער על שאינך מרוויח ממנו?'. עניתי לו: 'להיפך, אם הספר יהיה רב מכר, אשמח שנגשים יותר משאלות."
לשאלה איך הגיע לעמותה זו דווקא, מספר אסף: "כשהייתי סטודנט עבדתי במושב קדרון כמד"ב (מדריך בוגר) מטעם תנועת בני המושבים. שם הנהגנו מסורת יפה: הילדים היו מכינים יצירות, אותן מכרנו ביריד להוריהם. הכסף שהתקבל הועבר ל'משאלת לב'. מי האמין אז שעשרים שנה לאחר מכן, אפרסם ספר, שיגשים משאלות לילדים של 'משאלת לב'." 
כתיבת שירים
לשאלה מתי ואיך התחיל לכתוב מילים ומנגינות לשירים, עונה אסף: "תמיד ניגנתי קצת בגיטרה וקצת בפסנתר. הייתי מנגן ושר בסתר כי התביישתי, לא הייתי בטוח שהקול שלי מספיק טוב. יום אחד, לפני כשנה וחצי, ניגנתי לעצמי בגיטרה והתחלתי לשמוע ממש מילים בתוך המנגינה הזו. זמזמתי את המילים, ולפתע נולד שיר, השיר הראשון שלי… והקלטתי אותו בסמארטפון. המשכתי לשמוע אותו מספר פעמים, והחלטתי שהוא דווקא נשמע לא רע.
"באמצעות חברת ילדות הגעתי אל איל מזיג, הבסיסט של שלמה ארצי בהופעותיו והבעלים של Ur. Music, אולפן הקלטות שהפיק אלבומי מופת של חנן בן ארי, שלמה גרוניך ורבים אחרים. השיר שלי מצא חן בעיניו. ביקשתי ממנו להקליט את השיר, אבל הוא אמר לי: 'אין טעם להקליט שיר אחד. תחזור אלי עם עשרה שירים.'
"חשבתי לעצמי: במשך ארבעים שנה חיברתי שיר אחד, מאין אביא לו עשרה שירים? רצה הגורל ובאותו יום נסעתי לבדי לסיני למשך שבוע," ממשיך אסף את סיפורו. "זה היה מחוץ לעונת התיירות ובתקופת פוסט קורונה. הגעתי לנואיבה אל בחור בשם מוסא. מוסא ניהל את 'מוסא קמפ' והיינו במחנה הזה רק שנינו – מוסא ואני. שם נבעו ממני שמונה שירים בזה אחר זה. הרגשתי שאני מין 'צינור' למוזה הזו ששרתה עלי. כמעט לא אכלתי ובקושי נכנסתי לים. רק ישבתי על החוף עם הגיטרה וכתבתי."
אסף מחבר גם את הלחנים לשיריו. לפעמים המנגינה מתחילה ממילה או משפט, כמו שקרה לו עם השיר "התרופה שלי זו את", שהוא הסינגל הראשון שלו. (ניתן לצפות ביוטיוב).
מוסיף אסף: "אגב, כל מי ששומע את השיר מפרש זאת אחרת. במילה 'אַתְּ' יש מי שרואה את הרעייה, את הבת ואפילו את קבוצת הכדורגל שלו… כי ככה זה באמנות. ברגע שאתה משחרר את היצירה שלך, היא כבר לא ברשותך וכל אדם מוצא בה את עצמו ולפעמים מרגיש שהשיר נכתב עליו…"
על אמנות והחיים
"בתחילה הופעתי עם הגיטרה בבמות פתוחות," הוא מספר. "ואז, אחרי שהתחלנו להקליט באולפן של איל את הסקיצות לקראת אלבום, בא לעזרתי מפיק בשם סתיו פרדו. הוא הסכים להפיק עבורי הופעה בפני קהל. הוא קישר ביני לבין מתופף ונגן כלי הקשה רון אבישי, פסנתרנית וזמרת ליווי ויויאן כהן ובנינו הרכב עמו אני מופיע כיום. המופע נקרא 'אסף חן וילדי הקסם'. הרעיון הוא להקליט סינגל ואחריו הופעה, וכך עוד סינגלים והופעות, עד שיושלם האלבום כולו."
איך הגעת לאמנות אחרי שבנית לעצמך קריירה בתחום המשפטי?
"זה תמיד היה שם, השירים, המוסיקה. כאשר אני מביט לאחור ושואל את עצמי מדוע לא בחרתי לשרת בלהקה צבאית או ללמוד בבית ספר רימון, אני חושב שהסיבה היא המסלול המצופה ב-'בן מושב'. במושבים ובקיבוצים יש הסללה. לדעתי, גם אם היא לא מתבטאת בדרישה מפורשת, גם אם ההורים לא מתכוונים, יש ציפייה באוויר, במשפחה ובחברה, שצריך לבחור שירות משמעותי ומקצוע 'רציני' – והאמנות במקרה הטוב היא תחביב.
"אבל אני כלל לא מתחרט על הדרך שעברתי," הוא מציין. "כנראה זו העת להתעסק באמנות. אני מאמין, שבמוקדם או מאוחר אתה תחזור למה שהנשמה שלך מבקשת ממך. אין מה להאיץ את התהליך ואין לעצור אותו," אסף ממשיך בעבודתו כעורך דין, אבל בחצי משרה, כדי שיוכל להתפנות יותר למוסיקה.
במושב
לאנָה רעייתו של אסף היא אחות בקופת חולים מאוחדת, שם היא מרכזת את הקורס העל-בסיסי לאחיות. בחלק מהזמן היא מלמדת במגמת רפואה בבתי ספר בבאר טוביה וברחובות. "היא עושה חיל, הילדים ואני גאים בה ובמקצוע שבחרה," אומר אסף. "לאחרונה השתתפה במשלחת מטעם בית חולים שיבא לאוקראינה, שם הם הקימו בית חולים שדה לסיוע לפליטי מלחמה."
לאנה ואסף הם הורים לשלושה בנים: עמית בן 12, עוז בן 10 ואביב בן 5. הם גרים במשק במישר ואסף עוזר לאביו בטיפוח כרם הזיתים "בין שיר לסיפור," הוא מחייך. גם שני האחים של אסף מתגוררים במושב: און ובני משפחתו בבאר טוביה, סלע ובני משפחתו בכפר מישר.
"אני מבין עכשיו שהרוב היה אצלי בראש, אותה סביבה – שכעת מאוד אוהבת ותומכת ביצירה שלי, במוסיקה, בכתיבה, מגיעה להופעות, קוראת הסיפורים, מפרגנת – היא הסביבה שכל כך חששתי להיחשף בפניה. אני מודה שהופתעתי לטובה. המסקנה שלי היא: מיותר ומתסכל להסתיר את מי שאנחנו באמת. הנשמה יודעת. היום אני יודע להקשיב לה קצת יותר."
הַתְּרוּפָה שֶׁלִּי זוֹ אַתְּ / אָסָף חֵן
נִסִּיתִי הַכֹּל. / גַּם כַּדּוּרִים וּקְצָת אַלְכּוֹהוֹל / תְּרוּפוֹת מִרְשָׁם / כִּי לִי אָמְרוּ שֶׁזֶּה לֹא סַם
וְסִפּוּרִים / שֶׁכָּתַבְתִּי לַמְּגֵרָה / וְגַם שִׁירִים / שֶׁלֹּא אַרְגִּישׁ כָּל כָּךְ נוֹרָא
וּפְסִיכוֹלוֹג / שֶׁאָמַר שֶׁזֶּה חָשׁוּב / שֶׁאֲדַבֵּר / וְלֹא אַרְגִּישׁ כָּל כָּךְ עָצוּב
וּכְבוֹד הָרַב / שֶׁפָּסַק: זֶה לֹא מֻרְכָּב / תַּתְחִיל תְּפִלּוֹת / תַּחֲזֹר לִישֹׁן שׁוּב בַּלֵּילוֹת.
רַק לִי לָקַח כָּל כָּךְ לְאַט / לְגַלּוֹת אֶת שֶׁיָּדַעְתָּ / וְהֵבַנְתִּי רַק עַכְשָׁו / הַתְּרוּפָה שֶׁלִּי זוֹ אַתְּ
נִסִּיתִי הַכֹּל / גַּם סַדְנָאוֹת הַעֲצָמָה / שֶׁלֹּא יָכְלוּ / לִסְתֹּם אֶת הַחוֹר בַּנְּשָׁמָה
וְאִישׁ מוּזָר / שֶׁפָּגַשְׁתִּי בַּמִּדְבָּר / אָמַר: נָכוֹן / אַתָּה סוֹבֵל מִדִּכָּאוֹן
וַחֲבֵרָה / שֶׁאָמְרָה בִּדְאָגָה / אַתָּה זָקוּק / רַק לְחֹם וְאַהֲבָה
וּמְכַשֵּׁפָה / שֶׁפָּתְחָה לִי בִּקְלָפִים / אָמְרָה: תִּשְׁמַע / אֲנִי רוֹאֶה יָמִים יָפִים.
רַק לִי לָקַח כָּל כָּךְ לְאַט / לְגַלּוֹת אֶת שֶׁיָּדַעְתָּ / וְהֵבַנְתִּי רַק עַכְשָׁו / הַתְּרוּפָה שֶׁלִּי זוֹ אַתְּ
יֵשׁ מָקוֹם / אָסָף חֵן
יֵשׁ מָקוֹם, אֲנִי יוֹדֵעַ
אֶפְשָׁר לָלֶכֶת, יְחֵפִים
יֵשׁ מָקוֹם, אֲנִי יוֹדֵעַ
שָׂם לֹא כּוֹאֵב, כְּשֶׁאוֹהֲבִים
זֶה מַחֲזִיק אוֹתִי, חַי
יֵשׁ מָקוֹם, אֲנִי יוֹדֵעַ
שָׁם הַגּוֹרָל כְּבָר לֹא צוֹחֵק
וְלֹא צָרִיךְ לְרַצּוֹת בְּכֹחַ
כִּי לֹא חָשׁוּב מִי הַצּוֹדֵק
זֶה מַחֲזִיק אוֹתִי, חַי
יֵשׁ מָקוֹם, אֲנִי יוֹדֵעַ
שָׂם אַף אֶחָד לְעוֹלָם לֹא רָב
וְנַפְשִׁי בְּהֶלֶם, רַק מֵהַיֹּפִי
כִּי לֹא שׁוֹלְחִים יְלָדִים לַקְּרָב
זֶה מַחֲזִיק אוֹתִי, חַי
יֵשׁ מָקוֹם אֲנִי יוֹדֵעַ
שָׁם אַתְּ שֶׁלִּי אֲנִי שֶׁלָּךְ
שָׁם לֹא עָצוּב לִי לְהַגִּיד לְךָ
כַּמָּה אֲנִי
אוֹהֵב אוֹתְךָ
