"מגיל  13 אני מחזיק מצלמה בידי," אומר נפתלי הילגר, שנולד בגרמניה ועלה ארצה בגיל 21. "רציתי להיות צלם. אבל אבי אמר לי שאי אפשר גם לעשות עלייה וגם לעסוק במקצוע, 'שהוא לא מקצוע אמיתי'. לכן למדתי באוניברסיטת בר-אילן לתואר ראשון ושני מנהל עסקים וכלכלה."  

"תמיד אהבתי לטייל, תמיד אהבתי לנסוע, תמיד אהבתי לצלם," הוא מוסיף. "עבדתי במשך שנים במחקר שווקים, אבל במקביל קידמתי את נושא הצילום בעיתונות הישראלית והזרה, התלוויתי כצלם אל כתבים זרים שהגיעו ארצה. כצלם מערכת של המגזין "מסע אחר" צילמתי בעולם והתחלתי להרצות. במרוצת הזמן הפסקתי לעבוד במחקרים הכלכליים והסקרים ועברתי לעיסוק מלא בצילום ובהרצאות."  

מתי היה המפנה בחייו, שגרם לו להגשים את חלומו מילדות ולהיות צלם מקצועי?

מתימן בחזרה לצילום 

"בשנת 1987, בשנה האחרונה של לימודי התואר השני, נסעתי לתימן מתוך סקרנות," הוא מספר. "בשנות השמונים של המאה העשרים לא היה מידע רב על יהודים בתימן. לא היו בטוחים כלל אם יש שם יהודים. הייתי בין הישראלים הראשונים שיצר קשר עם הקהילה הזאת. ניתן לומר שהנסיעה היתה בתנאי מחתרת. אסור היה למישהו שם לדעת שאני ישראלי ויהודי. מכיוון שיש לי אזרחות כפולה, השתמשתי לנסיעה זו בדרכון הזר שלי." 

"הגעתי לעיר סָעְדָה בצפון המדינה והסתובבתי במבוך הסמטאות הצרות בין בתי בוץ הגבוהים. באחת הסמטאות ראיתי בחור צעיר עם פאות מסולסלות והבנתי מיד שהוא יהודי. ניגשתי אליו ואמרתי לו שגם אני יהודי וביקשתי רשות לצלם אותו. הוא השתיק אותי מיד והבהיר לי, שאם יראו אותנו יחד זה מסוכן לשנינו. הוא הכניס אותי בבהילות לתוך ביתו. שם פגשתי במשפחתו." 

"היו אז כאלף יהודים בתימן," מוסיף נפתלי, "והסיכוי להוציא אותם נראה רחוק כשנות אור. השלטונות סגרו עליהם, לא אישרו להם ליצור קשר עם קרובי משפחתם בארץ או בכלל עם העולם החיצון ואסרו עליהם לצאת מתימן." 

משפחת צברי וכובאני קיבלו את פני האורח מישראל בהתלהבות ובלבביות. הסתבר שיש להם קרובי משפחה בארץ, והם ביקשו מנפתלי למצוא אותם וליצור ביניהם קשר. ואכן, בשובו ארצה הצליח נפתלי למצוא את בני המשפחה בארץ. השמועה בקרב יוצאי תימן בארץ התפשטה, שיש יהודי שהגיע לתימן והביא קשר מהמשפחות החצויות, וכך התחילה הדרך. 

הנסיעות הבאות כבר היו בתחושת שליחות. נפתלי נסע עוד שש פעמים לתימן וגם היה מעורב בפעילות החשאית לעליית יהודים מתימן ארצה. בני משפחת צברי היו בין הראשונים ששלטונות תימן אפשרו להם בתחילת שנות ה-90 לצאת מתימן. נפתלי נמצא בקשר אישי הדוק עם רבים מעולי תימן עד היום.    

המסעות והצילומים של נפתלי בתימן תועדו בספר "מסע לתימן ויהודיה", שראה אור בשיתוף עמותת "אעלה בתמר" – העמותה לשימור יהדות תימן ומסורת יהודי תימן.

צילום מקשר בין תרבויות 

"כשאני מחזיק מצלמה ביד, אני חווה נופים, אנשים ותרבויות בצורה הרבה יותר אינטנסיבית ומעמיקה," מתר נפתלי את דרך מחשבתו. "מרתק אותי במיוחד לחפש בכל מקום שבו אני מבקר, האם קיימת קהילה יהודית. מרגש אותי לראות כיצד היהודים חיים בכל כך הרבה מקומות בעולם, מושפעים מהרבה תרבויות שונות, ובכל זאת – בכל מקום שומרים על זהות משותפת. מפגשים עם קהילות יהודיות במקומות הכי מרוחקים ברחבי העולם תמיד גרמו לי להרגיש קצת בבית." 

נפתלי ביקר עם מצלמתו במדינות רבות. הוא ביקר כמובן באירופה, "אבל אירופה פחות מעניינת אותי. אני אוהב את המקומות הפחות מסודרים, פחות מתויירים, מקומות יותר מאתגרים. באירופה הכול נראה מטופח מדי, קצת משעמם, לטעמי." הוא מעיד.  

במיוחד מעניינות את נפתלי ארצות האסלם. דרכונו הזר משמש  לו כרטיס כניסה גם לארצות בהן אין כניסה לישראלים: "הייתי באיראן, עיראק, סעודיה, תימן, לבנון לוב, דובאי, סוריה, אפגניסטן ופקיסטן. בעצם קל יותר לציין באילו ארצות ערביות לא הייתי," הוא אומר בחיוך. "עדיין לא ביקרתי בקטאר ובאלג'יריה." 

מטעם המגזין "מסע אחר" נסע נפתלי לארצות שונות במערב אפריקה. "מאוד אהבתי את מערב אפריקה, בעיקר את הנוף האנושי שיש בה, את מגוון התרבויות." הוא אומר. "הייתי בבורקינה פאסו, ניגריה, גאנה, בֶּנין. מרתק היה לראות כיצד התרבות המערב אפריקאית השפיעה על האמנות, המוסיקה והמחול המערבי מבלי שרובנו מודעים לכך."  

בחודש ספטמבר האחרון הוא ביקר באי מדגסקר בפעם הראשונה: "מאות אלפי בעלי חיים שקיימים אך ורק במדגסקר הופכים את האי בעיניי ליבשת השביעית. בדרך כלל אני לא צלם של חיות, אבל כאן התאהבתי בלָמוּרים ובזיקיות, ובפעם הראשונה בחיי התנסיתי בצילום מקצועי של בעלי חיים." 

נופים מרתקים מצא נפתלי בדרום אמריקה. "טורס דל פיינה, רכס ההרים הדרמטי בדרום צ'ילה, היה אולי בין הנופים המרהיבים אבל גם המאתגרים שאי פעם צילמתי. נאבקתי ברוחות בעוצמה של 140 קמ"ש שהקשו עלי לפתוח את דלת הרכב, ולעתים כמעט העיפו אותי ואת החצובה שלי לכל הרוחות," מחייך נפתלי.  

אבל לדבריו דרום אמריקה הוא לא רק נופים: "האירופאים כינו את יבשת אמריקה בהתנשאות אופיינית 'העולם החדש'. הם עשו מאמצים רבים לחסל את רוב התרבויות העתיקות והעשירות שקדמו להם ביבשת. בקיץ האחרון ביקרתי  בפרו, בוליביה ואקוודור. הנצרות  שהגיעה עם המיסיונרים האירופאיים מהווה היום קליפה מאוד דקה מסביב אמונות ותרבויות הרבה יותר עתיקות, שחזרו להיות  לגיטימיות בעיני מקומיים רבים. 

"במשך הזמן ההרצאות שלי הן פחות ופחות גיאוגרפיות ויותר מתעמקות בתרבויות. ברור שהן תמיד ויזואליות, כי אני בסופו של דבר צלם. בהרצאה החדשה שלי על דרום אמריקה, מלבד הצילומים של ערים ונופים יפים, אני מתמקד בנושאים שבאמת מעניינים אותי, ביניהם: מה נשאר מתרבות האינקה העתיקה וכיצד היא משפיעה על חיי היום יום? אני מתייחס גם לנושא הקיימות בדרום אמריקה, כיוון ששמירת או אי שמירת הטבע משפיעה על כולנו. כמו כן אני חוקר גם את המאבקים על הצדק החברתי והמאבק בעוני." 

נפתלי היה גם בצפון קוריאה, ולגביה הוא מעיר: "זה המקום הכי הזוי שאי פעם ביקרתי בו. אחת המדינות העניות והאכזריות בתבל. הצפון קוריאנים חיים כמו בחדר אטום, מנותקים לגמרי מהעולם החיצון. הם משוכנעים שאנחנו המערביים באים לבקר כדי להתרשם מאחת המדינות המתוקנות, המאושרות והעשירות בתבל… וכן, כדי לעשות כבוד למשפחת קים שמנהיגה את המדינה כבר בדור השלישי." 

הוא מספר על מה שאירע לו בהודו: "בפעם הראשונה שביקרתי בהודו חוויתי סוג של הלם תרבות: צילמתי את טקס הקוּמְבָּה מֶלָה, ההתכנסות האנושית הגדולה בתבל. פעם ב-12 שנה, בלילה אחד, 33 מיליון הינדים טובלים בנהר הגנגס על יד העיר אלהבאד כדי לטהר את נשמתם מחטאים, עד כמה שאפשר. בחיים עוד לא חוויתי צפיפות כזאת. ניסיתי לתעד את האירוע, אבל לפעמים הייתי תקוע במשך שעות באותו מקום בין מיליוני אדם  מבלי יכולת לזוז אפילו עשרה סנטימטרים. זאת הייתה אולי משימת הצילום המאתגרת אי פעם. אבל ללא ספק, חוויה בלתי נשכחת."

אחרי ה-7 באוקטובר 

בחצי השנה האחרונה חזר נפתלי להיות גם צלם עיתונות. "חזרתי לצלם די הרבה עבור העיתונות הזרה. מאוד חשוב לי להעביר את מה שקורה כאן לעולם כולו. אני מצלם ומסביר לכתבים הזרים את המצב, חשוב להראות מה קורה כאן לאמיתו של דבר ולהעביר את המסרים שלנו לעולם."

משפחה מטיילת  

נפתלי ורעייתו גליה מתגוררים עם חמשת ילדיהם ביישוב הקהילתי גן-נר שבגלבוע מזה שנים רבות. "כל בני המשפחה לא מפסיקים להתלהב מן הנוף שנשקף מביתנו ומצלמים אותו ללא הרף," הוא אומר. הם מטיילים רבות ברחבי הארץ, אליהם הם מצרפים גם את הוריה של גליה כבני השמונים.  

מובן שגם ילדיהם ירשו את חיידק הנסיעות בעולם ואת תחביב הצילום: "כולנו אוהבים טבע וכולנו אוהבים לטייל. המחמאה הכי גדולה שאני יכול לקבל כצלם," הוא מוסיף, "היא שהילדים שלנו מבקשים לתלות  תמונות מוגדלות שלי בחדריהם."

גליה עוזרת לנפתלי לתכנן את נסיעותיו "המקצועיות" בעולם. היא מתלווה אליו בעיקר לנסיעות פרטיות של כיף, ולא לסיורי הצילומים הארוכים, שלפעמים די מתישים.  

לשאלה מה מושך אותו דווקא לארצות האסלם, הוא עונה: "תמיד מעניין אותי לדעת מה קורה אצל השכנים שלנו ולהסתכל על עצמנו מהצד השני. אנחנו צריכים ללמוד על שכנינו." ומסתבר שבנושא זה הוא 'בראש אחד' עם רעייתו גליה, אשת חינוך שמקדמת תהליכים של בניית חברה משותפת יהודית וערבית (ראו הכתבה: "להצליח ליצור חברה משותפת", קו למושב, גיליון 1329, 11.4.2024).

מספרת גליה: "משהו בשיח שלנו על הנושא נראה לנו מובן מאליו, אבל במחשבה שניה זה מיוחד. שנינו נהנים מעניין משותף בחברה הערבית. נפתלי חוקר את ארצות האסלם במשך שנים. הוא מבין את עולם האסלם ואת המזרח התיכון. יש לו ראייה גלובלית רחבה. לפעמים הוא רואה את הדברים צעד אחד לפני כולם. לדוגמא, עוד לפני שדיברו על איראן באופן רציני, הוא כבר הבין את ההשפעות הסביבתיות שלה. פעמים רבות הוא עוזר לי להבין מורכבויות שקשורות לעולם הערבי ומראה לי את המציאות שלנו בדרך שתורמת לפעילות שלי בתחום."

קמצ'טקה – מסע של פעם בחיים 

נפתלי מרבה להרצות ברחבי הארץ על מסעותיו בעולם. ההרצאות המרתקות מלוות כמובן בצילומים מרהיבים של נופים, אנשים על תלבושותיהם הססגוניות וכן אירועים ומפגשים של תרבויות מגוונות.  

באחת ההרצאות המרתקות של נפתלי שמעה כותבת שורות אלו את סיפורו על סיור בקמצ'טקה במזרח הרחוק הרוסי. (אגב, כשהיינו ילדים המילה "קמצ'טקה" סימלה את סוף העולם – מקום רחוק, שקשה להגיע אליו.)  

נפתלי החל את סיפורו: "עורך המגזין 'מסע אחר' אמר לי, שהוא שולח אותי ככתב וכצלם ל'מסע של פעם בחיים' למשך שלושה שבועות. אז לא הבנתי את כוונתו, ורק בסופו של דבר הסתבר לי שזה היה באמת מסע של פעם בחיים, שכמעט ולא חזרתי ממנו. הצטרפתי לקבוצה של שלושה-עשר ישראלים בראשות המדריך שוּקָה רווק ז"ל, ושם הצטרף אלינו מדריך רוסי בשם ולדימיר.  

יצאנו לדרך בתחילת אוגוסט, וכבר בלילה הראשון תקפה אותנו סופת גשמים  עם רוחות עזות. קפאנו מקור, מובן שלא הצלחתי לישון באוהל שהקמתי ובבוקר יצאתי ממנו רטוב ועייף. ואז קיבל את פני ולדימיר בחיוך ואמר לי: 'בוקר טוב, נפתלי, ברוכים הבאים לקמצ'טקה. זה מה שמחכה לך במשך שלושה שבועות'.  

"ואכן כך היה," הוא ממשיך לספר. "רוב הזמן היינו בתוך ערפל ובקושי הצלחתי לצלם משהו. אחרי שלושה שבועות כאלו היינו די מותשים ועייפים. והנה הגיע הלילה האחרון בקמצ'טקה. כולנו התגעגענו למקלחת חמה ולשינה על מזרון נוח בפטרופבלובסק, היישוב ממנו יצאנו לדרך. ידענו שלמחרת נצטרך ללכת ברגל שלוש שעות עד למקום האיסוף, בו תחכה לנו משאית שצריכה להביא אותנו לפטרופבלובסק. 

"למחרת בבוקר התחלנו ללכת לכיוון נקודת האיסוף, והנה לאחר חצי שעה של הליכה, תקפה אותנו סופת שלגים עזה מלווה ברוחות חזקות! המשכתי ללכת אבל לא ראיתי דבר, אפילו לא את תרמיל הגב של מי שצעד לפני. ואז ולדימיר צעק לנו לעצור, כי יש כאן תהום ואנחנו עלולים ליפול לתוכה. עצרנו במקום ובלית בררה הקמנו שם את האוהלים שלנו בקושי רב. שוקה המדריך נכנס עמי אל האוהל, ואני הייתי אופטימי, כי ידעתי שהוא, שהיה אז בן 74, מנוסה במסעות." 

אבל זה היה מצב שגם שוקה לא חווה בעברו העשיר כמדריך. נפתלי הרגיש לפתע מחנק, ואז הסתבר שהשלג הצטבר לגובה והחל לאטום את פתחי האוורור של האוהל. לכן הם העבירו בצעקות מאוהל לאוהל את ההנחיה לפתוח מדי פעם את רוכסן האוהל, כדי להימנע מחנק.   

"היינו ללא מזון וללא אמצעי תקשורת, ולא יכולנו להודיע לאף אחד על מצבנו. אני אמרתי לעצמי, שכל כך חבל לסיים את חיי ככה, לאחר שחזרתי בשלום מתימן, מסוריה, מלבנון ומעוד מקומות מסוכנים. וכך עברו עלינו גם היום השני והלילה השני, כאשר הסופה לא נפסקת אלא מתגברת," סיפר נפתלי. "ורק בלילה השלישי ראינו בשמים ירח וכוכבים, ושוקה אמר: 'יופי. מחר נוכל להתחיל ללכת'. למחרת יצאתי מהאוהל ואז ראיתי את הזריחה היפה ביותר שראיתי מימי. כנראה חשבתי כך, משום שלא הייתי בטוח ששוב אזכה לראות את השמש…" 

לאחר מכן הסתבר, שכאשר הם לא הגיעו לנקודת האיסוף, נהג המשאית חזר לכפר והודיע שהישראלים לא הגיעו. איך שהוא הגיעה הידיעה לאתר אינטרנט חדשותי במוסקבה. מישהו תרגם את הידיעה לעברית והיא הגיעה גם ארצה. בארץ הדאגה לקבוצה גברה, והחלו שמועות על אובדן הקבוצה, ואפילו שחלק מהאנשים נהרגו או נפצעו. חבריו של נפתלי באו לביתו כדי לארגן חדר מצב ולצאת לחיפושים. הבעיה היתה העיתונאים שהחלו להטריד את המשפחה. אחד העיתונים התקשר למשפחה באחת בלילה וביקש לדעת איזה אדם היה נפתלי…  

נהג המשאית חזר לקחתם, ולאחר ששבו לפטרופבלובסק הוא לקח אותם לסניף דואר מרכזי שהיה בו רק מכשיר טלפון אחד: "התחלנו להתקשר למשפחות אחד אחרי השני," מספר נפתלי "אבל בכל פעם שאחד מאיתנו הרים את השפופרת כדי לחייג, היתה שיחה נכנסת של עיתונאי ישראלי מאוכזב ששאל 'מה פתאום אתם בחיים…?!'. עד היום אינני יודע מי היה אותו עיתונאי 'חרוץ' שהצליח למצוא אותנו בכפר נידח בקמצ'טקה'." מסיים נפתלי את סיפורו.

צילום גיאוגרפי – דרך חיים 

בסוף הרצאתו אומר נפתלי: "צילום גיאוגרפי עבורי אינו רק טיול, ואינו רק מקצוע ואיסוף חומרים להרצאות. צילום גיאוגרפי עבורי הוא דרך חיים. זוהי נדידה מתוך סקרנות ולמידה אין סופית. אני נחשף כל הזמן לתרבויות חדשות, לאנשים חדשים. אבל חשוב שתהיה מידה מסוימת של רגישות." הוא מוסיף.  

"צריך לדעת בשבריר של שנייה ללחוץ על כפתור המצלמה  כדי לתפוס את הרגע. כי אחרי שבריר השנייה זה כבר לא אותו רגע, אותה הבעה. אבל לפעמים צריך גם לדעת לא ללחוץ על הכפתור ולתת ל'רגע' פשוט להיות רגע. לא להתנפל עם המצלמה על אנשים. אני קודם כל מנסה לפתח קשר אישי  עם הסביבה ועם האנשים שאני רוצה לצלם." 

"ללא המצלמה לא הייתי פוגש אנשים מעניינים, כמו למשל המזכירה של אוסקר שינדלר, שבגיל 95 החליטה לעשות עלייה מארצות הברית והגיעה להרצליה. כמו כן, לא הייתי זוכה לשבת עם אנשים בבית קפה בבגדד ולשמוע מה מטריד אותם, ואיך הם רואים את החיים. הקשר האנושי הוא בעיני הדבר הכי מרתק במקצוע הזה."  

נפתלי הילגר – צלם וחוקר תרבויות 

נפתלי הילגר הוא מרצה, צלם גאוגרפי וחוקר תרבויות. צלם מערכת וכתב "מסע אחר". מצלם עבור סוכנות LAIF ומגזינים בארץ ובעולם. הילגר הוא חלוץ במסעות צילום בצפון קוריאה ובמדינות האסלאם, ביניהן איראן, סעודיה, לבנון, סוריה, לוב, דובאי, אפגניסטן, פקיסטן ואינדונזיה. 

הילגר הוא מומחה לתימן ויהדות תימן והיה בין הישראלים הראשונים שביקרו בתימן כבר בשנות ה-80 ואף סייע לעלייתם ארצה. 

תערוכות צילומים של נפתלי הילגר: מוזיאון ישראל ומוזיאון לאומנות האסלאם בירושלים (2011), סן פרנציסקו (2013), יוסטון/טקסס (2014), המוזיאון היהודי בפראג (2016), לויוויל/קנטקי (2017), מרכז מורשת יהדות תימן וקהילות ישראל רחובות (2017), ניו יורק (2018), מוזיאון ארץ ישראל ת"א (2018). צילומיו של נפתלי הילגר  זכו במקום הראשון בתחרות "השערים הנבחרים" ב-20 שנות המגזין "מסע אחר". 

הפוסט קשר אנושי בצילום גיאוגרפי ותרבותי הופיע לראשונה ב-.

סדר הפסח הוא הטקס הביתי-משפחתי החשוב ביותר בשנה. לאורך ההיסטוריה קיימו אותו בארץ ובגולה, גם בתנאים קשים ובלתי אפשריים כמעט. העיסוק המרכזי הוא קריאה בהגדה של פסח. במאות השלוש-עשרה והארבע-עשרה נכתבו ההגדות על מגילות קלף בכתב-יד, כמו שאר הטקסטים המקודשים.  

כתבי יד שניתן לראות היום בספריות ובמוזיאונים, היו מעוטרים באיורים עשירי צבעים, שעוסקים בנושאים הקשורים להגדה, ביניהם סיפור יציאת מצרים, מנהגי החג, עיטורים לטקסטים כמו "חג-גדיא" ועוד.  

ידועה מאוד "הגדת ראשי הציפורים" שנכתבה בגרמניה בסוף המאה השלוש-עשרה, בה לדמויות האנשים באיורים יש ראשי ציפורים, וזאת כדי לא לעבור על הדיבר השני: "לא תעשה לך פסל וכל תמונה". אבל במרוצת השנים קיבל הפסוק פירוש אחר: אסור לעשות פסל וכל תמונה כדי לעבוד אותם בעבודה זרה; אבל לשם ההנאה, כלומר האמנות, מותר לצייר ולפסל גם דמויות של אנשים ובעלי חיים.  

במשך השנים התגבש התוכן של ההגדה, והנוסח המסורתי מזה שנים רבות כולל: הנחיות להכנות לפסח ולפעולות בעת קריאת ההגדה, סיפור יציאת מצרים, טקסטים מן המדרש, תפילות וברכות, וכן מזמורים.   

הגדות של קיבוצים 

במשך כאלפיים שנה נשמר נוסח "הגדה של פסח" המסורתי אותו קראו היהודים בליל הסדר. והנה, עם ההתיישבות  החדשה בארץ בראשית המאה ה-20, מתוך כוונה לבנות תרבות עברית חדשה, חל שינוי במנהגי החגים בעיקר בקרב החילונים. ברוח הציונות שהדגישה את "היהודי החדש" שעובד את אדמתו ושומר עליה בגבורה, שמו פחות דגש על האספקטים הדתיים, וניתן דגש גדול יותר על האספקטים ברוח התקופה. בחג החנוכה, לדוגמא, הדגישו את גבורת המכבים ופחות את נס פח השמן. 

גם חג הפסח שינה את צביונו, במיוחד בהתיישבות העובדת. מתוך המגמה לעודד עבודת כפיים הודגש הפן החקלאי – המועד בו החלו בקציר השעורים, ככתוב "מהחל חרמש בקמה…"  כמו כן, כדי לקרב את האדם העברי אל הטבע, ציינו בחג הפסח את תחילתו של האביב, וכך החלה בקיבוצים מסורת של שירים וריקודים של קציר, ובהגדה שולבו שירי אביב, אותם שרו בחדר-האוכל הקיבוצי, במסגרת ה"משפחה" הגדולה של הקיבוץ. 

קיבוצים רבים הוציאו לאור הגדות פרטיות משלהם. בחלקם עם תוספות לנוסח המסורתי, ובחלקם בהשמטת קטעים מנוסח זה והוספות מענייני התקופה.  

הגדת תנועת המושבים 

ברור שלפני המצאת הדפוס, ההגדות שנכתבו בכתב יד לא היו נחלת הכלל, אלא רק מי שידו היתה משגת לרכוש אוצר כזה. לאחר המצאת הדפוס במאה החמש-עשרה ניתן היה להפיץ את ההגדות המעוטרות לאנשים רבים. בימינו יש בכל בית הגדות של פסח, ויש המתהדרים באוסף גדול ומגוון שלהם. יש הגדות מפוארות, בכריכות עור ובאיורים של ציירים ידועים, יש הגדות "פשוטות" בכריכה רכה, כמו  אלו שחולקו על ידי חברות מסחריות כפרסומת, או הגדה לילדים שהילד הביא מן הגן. 

באוסף הפרטי שלי מצאתי את "הגדת תנועת המושבים" שיצאה לאור באפריל 2008, תשס"ה, בעיצוב ועריכה של מיכל דותן-לוין. הטקסט עצמו הוא הנוסח המסורתי ללא כל שינוי והציורים כולם הם של אמנים, חברי עמותת "אמני המושב והכפר". רוב האיורים מתארים את האופייני לנופי הכפר, פירות, עופות וכדומה. 

ומה נוסף בהגדה זו? בתחתית העמודים יש פסקאות או משפטים, שמתאימים למושב.  

להלן כמה מהם: 

"חזון תנועת המושבים. הובלת ההתארגנות ליצירת מרחב כפרי ירוק ומעובד, בו מתנהל אורח חיים כפרי עם תשתיות, רמת חיים ואיכות חיים נאותים, בהם מתקיים הפוטנציאל להשגת הכנסה סבירה לבעלי הנחלות, תוך מתן דגש לצרכים הייחודיים של מושבי התנועה".  

"הבן הממשיך. מינוי הבן הממשיך הנו תולדה של הצורך להבטיח את המשך קיומו של המשק החקלאי בראייה רב דורית ולאפשר לבן הממשיך לבנות את ביתו בנחלת הוריו תוך סיוע בעיבודו וניהולו של המשק החקלאי".  

"תרומתו של המרחב הכפרי. תנועת המושבים והמרחב הכפרי הינם חלק מקווי ההגנה הנדרשים לשמירה על השטחים הפתוחים וחלק מהגופים העיקריים המופקדים על המדיניות של שמירת שטחים פתוחים וריאות ירוקות ומימושה הלכה למעשה".  

"מחוברים לקרקע. הקרקע היא הבסיס לקיומו של כל חקלאי ואיש התיישבות. מטרתנו המרכזית היא עיגון זכויות החקלאים בקרקע לחוזים ארוכי טווח ושמירה על קרקעות מעובדות".  

"ביטחון כלכלי. על מנת ליצור ביטחון כלכלי, חשוב לשמור על הבטחת הכנסה ראויה לחקלאים, מציאת תעסוקה חלופית בעלת אופי כפרי ופיתוח תשתיות שיבטיחו הכנסה מתאימה לבעלי הנחלות".  

וישנם גם ציטוטים של אישים: 

"התנאי הראשון שכל ציבור של בני אדם חייב לקיימו, אם הוא שואף להגיע למדרגה של אומה, הרי הוא – להיות בעל אדמה שעליה הוא יושב, ולספק לו את מחייתו בעצמו". (מכס נורדוי) 

"אם חקלאות כאן מולדת כאן". (משה סמילנסקי) 

"רק מי שקרוב אל האדמה והעבודה, קרוב אל מעיינות ההוויה האמיתית". (יעקב פיכמן) 

"צורך לאומי זה לברוא בעמנו מעמד של עובדי אדמה אינו פריהּ של 'דאגת הפרנסה' לפרטים מישראל בלבד, אלא פרי הצורך לברוא לאומה הישראלית כולה כלכלה לאומית". (יוסף קלויזנר).  

ההצהרות הללו מלפני שש-עשרה שנים מתאימים גם לימינו. במיוחד מסכם הקטע להלן:  

"חשיבותו של המרחב הכפרי. למרחב הכפרי מטרות רבות ומגוונות וביניהן: שמירה על גבולות וקרקעות המדינה, תרומה לאיכות הסביבה, פריסת האוכלוסייה, אספקת מזון מגוון, יצירת תרבות ומסורת כפרית".  

בשנים אחרונות, בעת הקורונה ובעת המלחמה שנמשכת עכשיו, אנחנו נוכחים לדעת שוב כמה תורמים תושבים ביישובים הכפריים ובעיקר החקלאים למטרות אלו: לאיכות הסביבה, שהיא בעיה עולמית; לשמירה על גבולות המדינה; וגם לאספקת מזון עצמית של המדינה.  

חג שמח!

הפוסט "והגדת לבנך" גם במושב הופיע לראשונה ב-.

גליה בזק הילגר מתגוררת ביישוב גן-נר עם בעלה הצלם נפתלי הילגר ועם חמשת ילדיהם. המשפחה נהנית בכל בוקר מן הנוף הנפלא הנשקף מן הגלבוע לעמק יזרעאל. הם אוהבים לטייל בארץ ובעולם וללמוד על תרבויות שונות. לגליה ונפתלי יש עניין משותף במיוחד בהכרה, קבלה וקיום משותף של תרבויות מגוונות.  

"אני נולדתי בארץ לזוג הורים שעלו ממרוקו כבני נוער. אמי מהעיר מַקְנֵס ואבי מהעיר מָרָקֵש. הם פילסו את דרכם בתוך החברה הישראלית בשתי ידיים ובמאמץ מאוד גדול," מתחילה גליה את סיפורה. "אבי, יעקב בזק, היה איש ציבור שנים רבות. הוא שימש כדובר עיריית חיפה וניהל את אגף יחסי הציבור וקשרי החוץ של עיריית חיפה. זאת החל מתקופתו של ראש העיר אבא חושי ועד יונה יהב. אמי היתה עובדת קהילתית עם מבוגרים. הבית שלנו היה תמיד בית פתוח, חם וצבעוני. חברים רבים התארחו סביב שולחן האוכל בבית הורי ונהנו מבישוליה המעולים של אמי." 

גליה נולדה בחיפה ושם עברו עליה ימי ילדותה ונעוריה. היא למדה בבית הספר היסודי "דוד ילין", בחטיבת הביניים "חוגים" בכרמל ובתיכון "ויצו חיפה" והמשיכה לשירות הצבאי בחיל הים בחיפה.  

בהמשך למדה והיא בעלת תואר ראשון במדעי הרוח והחברה ותואר שני במנהיגות חינוכית. לאחר סיום הלימודים גליה החלה את הקריירה כאשת חינוך, בתחילה כמחנכת ובתפקידים שונים בתוך המערכת הבית ספרית. שש שנים  היתה סגנית מנהלת. בשנת 2016 עזבה את משרד החינוך ועברה לנהל את מחלקת בתי הספר במועצה האזורית גלבוע.

פעילות משותפת בגלבוע 

"במשך שש שנים הייתי אחראית על שבעה-עשר בתי הספר במועצה האזורית גלבוע, בהם למדו כעשרת אלפים תלמידים," היא מספרת. "במועצה האזורית גלבוע יש 33 יישובים, מתוכם 5 כפרים ערבים. התושבים הערבים מהווים כ-40 אחוזים מן האוכלוסייה בגלבוע."  

"בעבודתי בגלבוע נפגשתי רבות עם החברה הערבית. נחשפתי לאתגרי החברה הערבית, לקשיים, לפערים, לחוסר השוויון ביחס לחברה היהודית, לתפיסה של מיעוט שחש קיפוח, וכן לקושי להשתלב בחברה היהודית שגורם לאבטלה גבוהה. נכנסתי לבתים על מנת לעזור ויכולתי לראות את מצוקות החיים של מבוגרים ושל ילדים, שלא תמיד מקבלים את המענה שהם זקוקים לו. 

"כמנהלת תחום בתי הספר בגלבוע הובלתי תוכניות חינוך רבות. שמנו דגש על תוכניות המקדמות ערכים הומניים, סובלנות וקבלת האחר. ביחד עם 17 מנהלי בתי הספר, חלקם יהודים וחלקם ערבים, יצרנו פורום חינוך אזורי במטרה לחזק תהליכים לחברה משותפת. השפעתו של הפורום ניכרה בתהליכי החינוך בבתי הספר ובקהילה. 

"אחת מתוכניות הדגל ברשות נקראה 'יחד בגלבוע'. במסגרת אותה תוכנית נפגשו ילדי גן חובה ותלמידי כיתות א'-ב'  לאורך השנה וקיימו קשר ומגע דרך אומנות, תנועה ומוסיקה. 'יום השיא' של תכנית זאת כלל כ-3,000 ילדים שנפגשים ללימוד ולפעילויות שונות, שרים בעברית וערבית ורוקדים. גם היום, לאחר ה-7 באוקטובר, אנו נוכחים לדעת שקשר ישיר, מגע עם בן החברה האחרת, מצליח לצמצם חשדנות, פחד וריחוק וכן לחזק רגשות ועמדות חיוביים כלפי האחר. 

"כחלק מעבודתי בגלבוע," מספרת גליה, "נפגשתי עם עמותת יוזמות אברהם. יצרנו שיתוף פעולה להובלת דגם 'לימוד משותף'. כל תלמידי כיתות ח' – יהודים וערבים – למדו אנגלית במפגשים משותפים, בהם נוצרו היכרות, קשר וקירבה בין התלמידים."

עמותת "יוזמות אברהם" 

"יוזמות אברהם" הוא ארגון משותף ליהודים וערבים, אשר הוקם בשנת 1989, במטרה לקדם שילוב ושוויון למען חברה משגשגת, בטוחה וצודקת בישראל. שליחות הארגון היא לקדם שוויון ולכידות חברתית יהודית-פלסטינית בישראל באמצעות עיצוב מדיניות, השפעה על דעת הקהל וכן פיתוח והדגמה הלכה למעשה של מיזמים ותוכניות. 

העמותה מפעילה מיזמים שונים לקידום חברה משותפת. לאור הצלחתם של המיזמים, מציעים אותם לקובעי המדיניות. זאת מתוך תפיסה, לפיה הממשלה והמדינה נושאות באחריות לקיום חברה מכלילה ושוויונית. בין השאר פועלת העמותה גם להעלאת מודעות לפשיעה בחברה הערבית ולצמצומה. מאז ה-7 באוקטובר הקימה "יוזמות אברהם" מטות בהם פועלים ערבים ויהודים בתוך הערים המעורבות לצמצום מתחים והעלאת שיתופי הפעולה.  

"המהות של 'יוזמות אברהם' היא שינוי מדיניות," מסבירה גליה. "אנחנו מגיעים לחברי ממשלה ולכנסת כדי לספר על הפעילויות שלנו, להדגים בפניהם מה ואיך צריך לעשות כדי לקדם שוויון של יהודים וערבים, לגרום לחקיקת חוקים או מניעתם והקצאת משאבים ותקציבים לנדרש." 

אחד התחומים להשגת מטרות אלו הוא תחום החינוך, אותו התבקשה גליה בזק הילגר לקחת על עצמה ביולי 2022. והיא אכן עשתה זאת: "בשנה הראשונה לעבודתי בארגון הצלחנו להטמיע את דגם ה'לימוד המשותף' במשרד החינוך. הכשרנו רפרנטים של 'המטה לחיים משותפים', כדי שיציגו וישלבו את התוכניות בבתי הספר, והכנו השתלמויות להכשרת מנהלים ומורים." 

אבל אז הגיעו האסון והזוועות ב-7 באוקטובר, וכל הקשור לתהליכי חינוך לחברה משותפת קרס. השבר הגדול יצר מתחים וחוסר אמון, והיה גם חשש לאלימות בין יהודים לערבים בארץ. "הבנו שהמצב מחייב פעולה." מספרת גליה, " נפגשנו עם מנהלים וצוותי חינוך, בדקנו מה קורה בחדרי המורים, ולאט לאט התווינו תכנית חינוכית מותאמת לתקופה זו."

אחרי ה-7 באוקטובר 

"לפי מחקר שערכנו במרץ 2024 בקרב 400 תלמידי תיכון ו-400 מורי תיכון – מחציתם יהודים ומחציתם ערבים – בנושא עמדות ויחס כלפי האחר, מסתבר שיש קיצוניות רבה יותר ביחס של היהודים לערבים, במיוחד אצל תלמידי תיכון. יש תחושה של שנאה וכעס וחוסר באמפטיה ואי יכולת להאמין בתהליכים לקיום משותף. גם מורים וגם תלמידים נעשו קיצוניים יותר," אומרת גליה.  

"גם אצל הערבים יש מצוקה רבה אחרי ה-7 באוקטובר," היא ממשיכה. "יש להם את הכעס על מה שקורה להם בתוך החברה הישראלית וגם לגבי מה שקורה בעזה. רובם מגדירים את עצמם כערבים פלסטינים, ולרובם יש משפחות שנפגעו ונפגעות בעזה. לעומת זאת החברה היהודית לא מכירה לעומק את  מה שקורה לתושבים בעזה, כי כמעט אין לכך ביטוי בתקשורת הישראלית. 

"מתוך הכאב, העצב והצער על מה שקרה ב-7 באוקטובר, אנחנו מבינים ביתר שאת שאין לנו בררה אלא לחזק את היכולת שלנו לחיות בארץ הזו ערבים ויהודים יחד," היא אומרת. "ואם חלילה לא נצליח,  החברה שלנו עלולה להתפרק מבפנים."  

התוכנית החדשה 

"בנינו תכנית חינוכית מותאמת לתקופה: אנו מבינים כי נכון עתה לפעול ביחד עם צוותי הניהול של בתי הספר ולעבוד בשלבים עם המורים בלבד, לא עם התלמידים. זאת ועוד, השלבים הראשונים של הפעילות צריכים להיות עכשיו בנפרד, חד לאומיים. כל חברה מתכנסת עתה פנימה בתוך הסיפור שלה, מתבוננת, לומדת ומתחזקת בתוך עצמה ומתוך כאביה. 

"התהליך דומה בשתי החברות והוא מורכב ממספר שלבים: זה מתחיל מה'אני' – התעסקות בחברה שלי, אחר כך – אני שומע על האחר, בשלב הבא אני שומע את האחר, ולבסוף מתקיים המפגש עם האחר."  

וכך מתקיים רצף של מפגשים בחדרי מורים. כל מפגש מתחיל בהרצאה מעוררת השראה ונוגעת במקומות הרגישים ובקונפליקטים. המרצים הם מומחים בתחום.  בתום כל הרצאה מתקיימות סדנאות בקבוצות קטנות, בהדרכת מנחה ערבייה ומנחה יהודייה. הסדנאות נועדו לעיבוד מה ששמעו בהרצאה, בחינה אישית ובניית מסוגלות וכלים להחזקת מורכבות וניהול שיח של קונפליקט רגיש באופן מקדם.

הפעילות בחדר המורים הערבי 

מתוך דיווחים של מנהלי בתי ספר ערביים, מסתבר שאחרי ה-7 באוקטובר – המורים נאלמו לגמרי, אפילו לא משוחחים על המצב ביניהם לבין עצמם בחדרי המורים, והם גם נעלמו מן הרשתות החברתיות. וזאת מתוך חשש שמשגיחים עליהם והם עלולים להיות מואשמים כמסיתים לטרור.  

"לפיכך אנחנו משתדלים לבנות שיח בחדר המורים," אומרת גליה. "אנחנו מעלים נושאים רלוונטיים, כגון: מה קרה לנו אחרי ה-7 באוקטובר; מה קורה בנרטיב הערבי; מדוע כל אחד מאיתנו חווה את זה בנפרד וקשה לו לחוות זאת כחלק מהחברה; מה מפחיד כל אחד מאיתנו; ומה צריך לעשות כדי להתמודד עם הרגשות שלנו. 

"המטרה שלנו," מציינת גליה, "היא לתת לאדם לדבר בתוך הקבוצה שלו, לתת לו רגע של ביטחון שהוא יכול להתבטא, וגם שיש לו את היכולת להתמודד עם המציאות הזו. יש לתת לכל אחד מהמורים הרגשה שהוא לא לבד, שהוא חלק מקבוצה, ובסופו של דבר לתת לו כלים להתנהל במורכבות הזו של החברה הערבית.  ואז, בעתיד, הוא יצליח לנהל שיח עם התלמידים על נושאים חברתיים רגישים.  

"בשלבים הראשונים בחדר המורים הערבי, על מנת לחזק אמון ויכולת לשיח כנה, אנו מקיימים הרצאות וסדנאות עם מובילים ערבים בשפה הערבית. ורק בשלבים שלאחר מכן אנו פותחים השיח על האחר ומפגישים את חדר מורים עם מרצים יהודים וסדנאות בהנחיית  ערבייה ויהודייה יחד. כל שלב במפגשים הוא חשוב לבניית התהליך. אנו רוצים להאמין שהמורים יצליחו בעתיד לקיים שיח בחדר מורים ובתוך הכיתה על הסכסוך היהודי-ערבי, על מורכבות הזהות בחברה הערבית ועל כל נושא חברתי רגיש." 

הפעילות בחדר המורים היהודי 

"בחדר המורים היהודי המצב קצת שונה. באופן כללי המורים אינם חוששים לדבר על המצב, להביע את דעותיהם או רגשותיהם. יחד עם זאת, שמענו ממנהלי בתי הספר שיש מורים שחוששים להביע דעתם בחדר מורים או לעורר שיח על נושאים טעונים, כי הם חושבים שדעתם היא דעת מיעוט והם מבקשים להימנע מלעורר שיח שעלול להיות נפיץ ולגרום למתחים נוספים."   

גליה מדגימה את התהליכים שעוברים המורים באמצעות פעילויות שנעשו לאחרונה בבית הספר "עמקים-תבור" במזרע, בו פועלים כ- 120 אנשי חינוך.  

למפגש הראשון הוזמן המרצה ערן זינגר, איש תקשורת שחוקר את החברה הערבית בשנים האחרונות. הוא סיפר על מה שקורה בחברה הערבית אחרי ה-7 באוקטובר.  

"ההרצאה שלו טלטלה את השומעים היהודים, שנמצאים כידוע במציאות קשה של מלחמה, של חטופים שלא הוחזרו, שעדיין לא מעכלים את האירועים של ה-7 באוקטובר. למעשה באמצעות ההרצאה אנו מאתגרים את המורים להיות חלק מחוויה מורכבת, שדורשת מהם הקשבה על האחר בתקופה כל כך רגישה." 

למפגש השני הגיעו שני מרצים – ערבי ויהודי. האחד הוא סמיר קעדאן, מרצה באוניברסיטת תל אביב במחלקה לסוציולוגיה ופסיכולוגיה וגם מנהל את המחלקה של חברה משותפת בבית ברל, והשני הוא ד"ר  רן קוטנר, מומחה ביישוב סכסוכים ושלום ומנהל המחלקה באוניברסיטת חיפה.  

סמיר קעדאן סיפר לנוכחים על תהליך התפתחות הזהות האישית שעבר בילדותו ונעוריו ביישוב באקה אל גרביה, תהליך של הבנת המורכבות  שלו כערבי בתוך מדינת ישראל. "כאשר שומעים את הסיפור האישי, לא ניתן להתווכח עם האדם על רגשותיו," אומרת גליה, "וזה 'מוריד את העוקץ' מהוויכוח ופותח את הלב להקשבה." 

בסדנאות שלאחר ההרצאות יש שתי מנחות, יהודייה וערבייה. בסדנה המורים בוחנים את עצמם, מה הרגישו, מה אִתגר אותם, מה חסם אותם, עם מה הסכימו ועם מה לא. בסדנאות מקיימים סימולציות שונות להתמודדות עם קונפליקטים ובחינה עצמית. לבסוף מוצעים הכלים למורה לפעילות בנושאים רגישים. 

בהמשך צפויים מפגשים נוספים באותו מודל – הרצאה וסדנאות. והשלב האחרון אליו שואפים – מפגש עם חדר מורים ערבי. 

להתחיל מחדש 

לסיום אומרת גליה: "אנחנו בהחלט מאמינים שהיכרות, מגע, קשר ישיר עם האחר, מצמצמים את החשש והחרדה, מרחיבים את הסובלנות והאמפתיה, ומקדמים את הערכים והרגשות שמאפשרים לנו לחיות פה ביחד.  

"ה-7 באוקטובר קטע תהליכים שהובילו לכך, טלטל את החברה הישראלית ויצר חוסר אמון קשה וריחוק בין החברה היהודית לערבית. אנחנו רואים את תפקידנו כשליחות להזכיר לכולם מה חשוב ועל מה אסור לנו לוותר. מתוך הניסיון הרב שהארגון 'יוזמות אברהם' צבר אנו משתדלים לחנך להקשבה, לרגישות, להבנה של המציאות המורכבת ולבניית חברה משותפת יהודית-ערבית."  

הפוסט להצליח ליצור חברה משותפת הופיע לראשונה ב-.