בראשית ברא אלוהים את השמיים והארץ, והארץ הייתה תוהו ובבוהו וחושך על פני תהום. ואחרי החושך ברא את החיות ואת האדם, הניח אדמה וים, נתן עצים עם פירות וירקות וחיטה ללחם. והאדם חרש את האדמה, הוציא לחם מן הארץ, גילה את האש, המציא את הגלגל, בנה עגלות, גידל חיות, למד כיצד לתקשר עם אחרים, גילה את החשמל, הבין את היכולות שלו, תכנן טלפונים ומחשבים, קידם את הרפואה ומצא את הדרך לעשות טוב לאחרים ולהאריך חיים.  

ואז צץ לו השטן, יש שיקראו לו יצר הרע. האדם למד מהו רשע, וכיצד לשכלל אותו: ממציא ומייעל שיטות רצח קטלניות. האדם זרע גם רוע ובידול בין אנשים כבש ואנס, רצח וירש. וכשפרצה המלחמה לא יכולתי לכתוב עוד. הרגשתי שאני לא מועילה כעיתונאית: כי את מי מעניין עכשיו סדנאות בוץ או 'דולות' שמאמינות בלידה באגם ברבורים, או בתקשור עם בלוטים באמצעות פעמונים?  

אז אחרי התמוטטת עצבים אחת שהובילה לעוד אחת ואפילו עוד אחת (בתוספת דמעות), החלטתי שאני חייבת לצאת מהבית: לעשות משהו בשביל האחר. להועיל. אולי בשביל העולם ומי שנברא בו, ואולי בכלל בשביל עצמי.  

אז התחלתי להתנדב בהצלת כלבים שנמצאו בעוטף עזה, להאכיל שימפנזים בגן החיות (למי שדואג: למרות הדמיון, לא נטמעתי בין חברי הלהקה) וכשהבנתי שמה שאני צריכה זה לחוש את האדמה, לעמוד על הרגליים, לזוז – גם כשמסביב הדף של פצצות – התחלתי לעבוד בחקלאות.  

וכך, ללא יותר מידי מחשבה, בחרתי לעבוד במשתלה. לאחר יקיצה מאד לא טבעית בחמש לפנות בוקר, התארגנות היסטרית שכללה ג'ינס שנקרע בעלייה המובילה אל המותן, אחרי לגימת קפה שחור מר מידי, ולוחמה כימית בשרוך נעל – התייצבתי במקום מוכנה ומזומנה לעבודה.  

כשהגעתי למשתלה, משהו התעורר בלב: צמחים, שתילים, ייחורים וגם אנשים שקטים ונחמדים שכנו במקום הנפלא הזה. לצלילי 'קול המוסיקה' שתלנו עשרות עציצים לשיווק, ולצלילי נביחות – אחת הגיעה מכלב אוסטרלי מעורב בדינגו שזירז אותי בנשיכה קטנה בעקב ("move faster you stupid COW!) שליווה אותנו בכל צעד. והיו שם גם תרנגולות שלא הפסיקו לקרקר  – מה שגרם לי להתגעגע לנשות משפחתי שלא ראיתי זמן רב.  

במשתלה מצאתי עצמי בחלום: עומדת לבדי מול נוף של הרי ירושלים, סביבי גבעות מוריקות, לצידי מתרוצצים שכלבים חמודים, קרקורי תרנגולות נשמעים ברקע, וידיי נוגעות בייחורי צמחים, גופי משוחרר, האצבעות מתחפרות באדמה. האנשים סביבי עובדים בשתיקה, ברדיו נשמעת מוזיקה נעימה והאוויר טהור, הכול שליו ונכון. אבל זה לא חלום. זאת מציאות חדשה בשבילי.  

סטירה בפנים 

לאחר שבועיים של עבודה במשתלה הצטרפתי לעבודה בכרם. העבודה הייתה פחות צבעונית מצלילי המוסיקה  ויותר בדגש על דיוק בחיתוך הזמורות והשארת כמה ניצנים על כל שריג לצמיחת ניצנים שיפרחו באביב ויספקו ענבים לייצור יין משובח. גם כאן היה  קשה – לקבל סטירה מהצד המעליב של הזמורה זה לא כיף –  אבל גם היה נעים, טבעי. היה מאתגר ומחזק, יעיל ומספק. הרגשתי שאני מבצעת מעין עבודה מדיטטיבית המאפשרת לעיתים הוצאת קיטור כשיש להוציא מהשורות שאריות זמורות בערמות. (חדר זעם, כרם מאחורייך).  

אז איך מוצאים עבודה בחקלאות? או התנדבות? 

כעיתונאית וכותבת תוכן שיווקי הנמצאת מול המחשב כמעט כול יום במשך 15 שנה, אני כבר יודעת שאם אומרים מספיק פעמים "אני רוצה לעבוד בחקלאות"  או רק חושבים על כך, האלגוריתם כבר יתפוס אותכם וישלח לכם מודעה או פרטים על מקום בו צריכים עובדים. בנוסף לכך, תוכלו לפנות אל לשכת התעסוקה ולקבל תשלום שעתי על העבודה, או לחפש בפייסבוק קבוצות העוסקות בהתנדבות בחקלאות, כמו: 'צו שמונה לחקלאות', 'התנדבות כחול לבן' וכדומה.  

האדמה חיה ונושמת 

"כמה כבר תכלי לכתוב על עבודה בחקלאות?" שאל אותי העורך כשהצעתי את הרעיון לטור(יה) הזה, ואני עניתי "נכון, אנחנו עובדים בשתיקה. אין הרבה מה לומר". ובכל זאת, אפשר רק לכתוב על סדר היום הפשוט, הזורם, היפה. אין הרבה מה לכתוב. אנחנו והאדמה שקטים אבל חיים, ורוח מלטפת אותנו ומידי פעם. 

העולם של אתמול 

כולנו יודעים שהמלחמה שינתה את המצב. מה שהיה לפני, כבר לא יחזור להיות. לא מבחינה חברתית ולא עסקית, לא צבאית ולא מדינית. אבל האדמה נושמת והיא חיה, אנחנו עובדים אותה כל הזמן. מנביטים זרעים, מייחרים צמחים, שותלים, זומרים, מעצבים, קוטפים וחורשים. האדמה חוזרת לאט לאט לעצמה, וכשתחזור – תהיה הרבה יותר חזקה.

הפוסט עם הטוריה והלפטופ הופיע לראשונה ב-.

מיכל בן צבי, ממושב נתיב העשרה היא רקדנית וכוריאוגרפית ישראלית שחיה בסביליה, ספרד כשש שנים. מיכל החליטה לחזור מספרד בהחלטה של רגע, אחרי שבתקופת הקורונה צעקה עליה אישה שהיא "מדביקה את כולם".

כעת, בישראל, מיכל יוצרת מופע שיעלה ב'פסטיבל ימי הפלמנקו 2024'. המופע "מסביליה באהבה" נוצר בהשראת העיר סיבליה בספרד, מתוך געגוע עמוק לצלילים, לריחות ולצבעים המיוחדים של הרחובות, ולפלמנקו שנמצא בהם בכל פינה. במסגרת המופע משתפת מיכל פעולה עם רקדן הפלמנקו איוון אורלאנה דומינגז (Iván Orellana Domínguez) ועם גיטריסט הפלמנקו הידוע אל פיטי דה טריאנה (El Fyty de Triana) – שני אמנים סביליאניים מוכרים בספרד ובעולם, שעבדו עם גדולי היוצרות/ים ולהקות הפלמנקו. את שירת הפלמנקו יבצעו יהודה 'שוקי' שוויקי, ויעל הורביץ. על בנג'ו ואקורדיון ינגן עידן טולדנו ועל כלי ההקשה ינגן מעיין דוארי. מיכל בן צבי היא הרקדנית והכוריאוגרפית במופע.

מיכל, שיצאה למסע עם בעלה בעקבות החלום לגור מספר שנים בספרד (מעוז הפלמנקו) – חזרה לארץ בזמן התפשטות מגיפת הקורנה. כעת היא יוצרת פלמנקו בארץ, אמנות שיש בה רגש עז ומאפשרת להביע כאב, צער, שמחה או געגוע.

"אני רוקדת מגיל צעיר, הפלמנקו תמיד משך אותי ומצאתי בו מקום שאני יכולה להביע את עצמי, לרגש, להוציא את הנשמה שלי החוצה," מסבירה מיכל. "בגיל 31, די מאוחר, אחרי שהתחתנתי, החלטתי עם בעלי לצאת למסע יחד בעקבות החלום שלי, עזבנו הכל ועברנו לסביליה בספרד, העיר שהיא מעוז הפלמנקו. לא ידענו מה יהיה, מתכנון של שנה זה הפך לשש שנים. בסביליה מצאתי את הסגנון שלי, התאהבתי בה. התמקצעתי, עבדתי והופעתי. במקביל הייתי מגיעה לארץ להעביר סדנאות ולהופיע. עד שפרצה הקורונה.

"השארנו כלים בכיור"

"החזרה לארץ לא הייתה מכוונת. כלומר לא קמנו והחלטנו שזהו, מיצינו, חוזרים. לא בחרנו בזה. הקורונה הגיעה בהפתעה וב'בום' אחד. בסגר הראשון הרגשנו שזה בלתי אפשרי להמשיך כך בבית קטן עם ילדה כמעט בת שנתיים, ללא מרפסת וללא יכולת לצאת החוצה, כי ספרד הייתה מאוד נוקשה בחוקים שלה, אנשים היו בלחץ.

"אחרי שבועיים של סגר היה לי אירוע חריג ומכונן: יצאתי עם הבת שלי בעגלה לנסות להרדים אותה, ושמתי לב שעוקבת אחרי אישה ברחוב, שפשוט התחילה לצעוק עלי שאסור לילדים להיות בחוץ ושאני מדביקה את כולם. לאחר מכן עוד אנשים התחילו לצעוק עלי, והיא התקשרה למשטרה כדי לדווח עלי ועקבה אחרי עד הבית שלי. נכנסתי הביתה מאוד נסערת ואמרתי לאלעד בעלי: 'זהו, טסים לארץ, עכשיו. אני ככה לא ממשיכה'. חשבנו שנעביר את הסגר אצל הוריי בנתיב העשרה, יש מרחבים שם, ואחרי חודשיים נחזור. מצאנו טיסה ותוך שעתיים ארזנו ויצאנו. עזבנו את הדירה בספרד כל כך מהר שהשארנו כלים בכיור, ברמה הזאת.

"הגענו לארץ והבנו שהמצב לא ייגמר בקרוב, מפה לשם עברו שנתיים, בזמן הזה נכנסתי להריון שני והתינוק השני שלנו הגיע. בזמן הזה הבת הגדולה שלנו כבר נקשרה למשפחה במושב, למסגרות, לחברים חדשים, לעברית. היה קשה להתנתק. עד עכשיו כל הדברים שלנו עוד שם שזה מטורף. לא הספקנו לנסוע לשם מאז.

"התחלתי לפתח קריירה בארץ, יצרתי מופעים שלי, הופעתי איתם, הקמתי סטודיו אינטימי אצלי במושב בנתיב העשרה, שם העברתי שיעורים ובניתי לי את הפינה שלי. בהמשך התחלתי ללמד בעוד מקומות, יצרתי שיתופי פעולה עם אמנים מהארץ ואמנים מספרד, נכנסתי לעמותת הכוראוגראפיים בישראל שזה מדהים, ואני בעיקר מודה ושמחה על כל דבר שאני עושה."

את חושבת שאי פעם תחזרי לגור בספרד?

החלום לחזור לספרד תמיד קיים, ואני יודעת שעוד אחזור לשם לרקוד, לסגור מעגל, לאסוף את הדברים. אני כבר שנתיים חולמת לעזוב הכל ולטוס לשם לבד כמתנת יום הולדת לעצמי, זה היה אמור לקרות בנובמבר 2023, אבל אז הגיע ה-7.10 וטרף את הכל. אבל זה עוד יקרה."

"עוד סבב מתחיל, הוא יעבור…"

"החיים בנתיב העשרה לפני ה-7.10 היו חיים טובים סך הכל, כי זה מקום מדהים," מספרת מיכל, "אבל חיינו כל הזמן עם ירי של טילים ברקע שהיו חלק מהשגרה, עד כמה שזה נשמע לא הגיוני. מאז שהגענו לארץ חווינו כמה סבבי ירי שהפכו למבצעים צבאיים. ברגע שהיה מתחיל מבצע כזה או אחר הפינוי שלנו מהבית היה פינוי עצמאי בחיפוש איפה לשהות. את אחד מהסבבים העברתי בחודש תשיעי ונדדנו בארץ בלי לדעת איפה תתפוס אותי הלידה.

"זה הזוי שכולם התייחסו לזה כאילו זה בקטנה, עוד סבב של טרור. אף אחד לא התרגש מזה בארץ. וזה לא משהו הגיוני לחיות איתו כחלק מהשגרה שלך. עוד פעם טילים בדרום, עוד סבב מתחיל, הוא יעבור והחיים ימשיכו כרגיל עד הסבב הבא. זה לא נורמאלי. מצד שני המושב שלי זה המקום הכי מדהים ומשפחתי שיש, עם קהילה מהממת. מושב עם המון עשייה של יחד, חגים ופעילויות, הילדים מאוד התחברו למקום והיה קשה לחשוב על לעזוב אותו. אבל הכתובת הייתה על הקיר וצעקנו אותה ככל שיכלנו. התרענו והתרענו רק אף אחד לא באמת עשה עם זה משהו. וזה נורא.

ב-7 באוקטובר למזלי הגדול לא היינו במושב. יש לנו באופן קבוע חופשה משפחתית מורחבת בחול המועד סוכות, כל שנה באותו מקום, כולל האחים שלי, האחיינים וההורים שלי. היחידה שלא הייתה איתנו הפעם זו אחותי שנשארה עם הבן זוג והילד שלהם במושב. היינו אמורים לחזור מהחופשה באותה שבת. אני עזבתי את החופשה יומיים קודם בחמישי כדי לעבוד.

"הייתה לי הופעה בשישי בבוקר ובמקביל עבדתי במכירת הפרחים מהמשק שלנו, אני היחידה שחזרתי לעבוד מכל המשפחה. הגעתי לנתיב העשרה בשישי ה-6.10 בערב, אחרי יום מאוד קשה וארוך, הסתובבתי במשק ובחממות בלילה לבד. ובגלל שהייתי מאוד עייפה, חשבתי להישאר במושב כי למחרת בבוקר כבר כולם מתקפלים וחוזרים. אבל המחשבה להשאיר את בעלי עם הילדים עוד יום לבד, ואמא שלי שהאיצה בי כי זה בכל זאת ערב חג, גרמה לי לא להישאר בסוף וניצלתי."

"מי מתלונן, היינו בחיים"

שבת בבוקר ה-7.10 הייתה כמובן שבת מאוד קשה, נוראית. משש וחצי בבוקר הטלפון שלי התחיל לרעוד במשך די הרבה זמן. התעוררנו והבנו שיש מטחים כבדים אבל לא משהו שגרתי, משהו שבחיים לא היה. למעשה תוך דקות אנחנו מקבלים תמונה מזעזעת של מה שקורה במושב, דרך קבוצת הוואטסאפ המושבית וההודעות של החמ"ל. במקביל ראינו בחדשות מה קורה בשדרות והבנו את חומרת המצב. ניסינו ליצור קשר עם אחותי והיה מאוד קשה כי לא הייתה קליטה וגם לא היה חשמל כך שלא הייתה לה סוללה לטלפון. היינו בחוסר ודאות מוחלט. לקרוא הודעות של זעקות לעזרה מתושבים/ חברים/ שכנים ולהבין שיש סיכוי שהם כבר לא בחיים ואין אפשרות לעשות כלום, זו תחושה נוראית של חוסר אונים, חרדה ודאגה. בהמשך התבשרנו על כל האבדות הקשות של החברים מהמושב, מושב שהוא כמו משפחה, אנשים שאני מכירה מהרגע שנולדתי.

"מרבית המושב התפנה כבר באותו הערב. אנחנו נשארנו בשדות ים עם מה שהיה לנו, שזה בערך כפכפים ובגד ים. היינו שם ארבעה חודשים באכסנייה, בתוך חדר של 15 מ' עם שני ילדים. אבל מי מתלונן, היינו בחיים."

מתי חזרת לעשייה? לריקוד?

"במשך חודש אחרי האירועים של ה7 לאוקטובר לא דיברתי. לא עניתי לטלפונים, בקושי להודעות, לא יכולתי לדבר עם אף אחד, בטח לא לשמוע או לחשוב על לרקוד. חודשיים אחר כך כבר התחלתי לעכל את המצב, אבל לא יכולתי אפילו לדמיין את עצמי רוקדת. ניסיתי. אמיתי. רק לדמיין. לא הצלחתי. כאילו שכחתי את התנועות. הכול היה זר לי, לא קשור, כמו עולם מקביל.

"הייתי בהלם שאחרי שבועיים אנשים חזרו לשגרה מסביבי, כמעט בכל הארץ, ואני רואה שסטודיואים לריקוד עובדים כרגיל והופעות. ואנחנו עקורים מביתנו לעוד הרבה הרבה זמן, בלי שגרה, בלי מסגרות לילדים, בלי יכולת לעבוד, איך? אני הרגע איבדתי כל כך הרבה דברים וכולם חוזרים לשגרה? זה היה נראה לי אטימות מוחלטת אז. ומצד שני הבנתי שאנשים לא יכולים לעצור את החיים שלהם, יש להם עבודה ומשפחה וחייבים להמשיך.

"אחרי שלושה וחצי חודשים הרגשתי שאני חייבת לחזור לעשייה כלשהי, בשביל עצמי. הייתי צריכה מטרה, יעד, משהו. הריקוד עבורי מאז ומתמיד היה תרפיה. כמו ריפוי. זה הדבר היחיד שמאפשר לי לחזור לנשום. ואז הגיעה האפשרות להעלות מופע ב'פסטיבל ימי הפלמנקו' של קרן עדי אגמון, ולקחתי את זה בשתי ידיים, מיד. וכן, הדיסונאנס הוא קיצוני, כי מצד אחד מי יכול להופיע ולרקוד עכשיו? כשיש עדיין חטופים בעזה, כשיש משפחות אבלות וחיילים נהרגים כל יום? ומצד שני ההכרח להמשיך בעשייה גם בשביל עצמי וגם בשביל הרבה אנשים שמחפשים לרגע לנשום קצת מהתחושות הכבדות היום יומיות."

פסטיבל ימי הפלמנקו יציג ריקוד שיבצעו תלמידות האולפן למחול שער הנגב יוקדש לזכרה של יעל לייבושור ז"ל, תצפיתנית במוצב נחל עוז ודור רביעי למשפחה שורשית ממושב גיאה, שבחוף אשקלון. יעל לייבושור נפלה במילוי תפקידה ב-7 באוקטובר והייתה רקדנית באולפן.

"את יעל לא הכרתי באופן אישי," אומרת מיכל. "אבל אני מכירה את הסיפור שלה דרך חברה, קולגה שלי, שהיתה המורה שלה לפלמנקו. אני יודעת שהיא רקדה מגיל צעיר מאוד והיא למעשה למדה באולפן למחול שאני גם התחלתי ממנו, בשער הנגב. אני משתתפת בצער המשפחה ומביעה את תנחומיי הרבים, זה אירוע קשה ועצוב מאוד."

איפה את גרה כיום?

"כרגע אנחנו גרים בגן יבנה, יחד עם עוד כמה משפחות מהמושב שעברו לכאן. העתיד כלפי תושבי נתיב העשרה מאוד לא ברור. מה שברור הוא שיש לנו כרגע אפס ביטחון כדי לחזור. אבל אני מגיעה לסטודיו שלי במושב כמעט מידי יום כדי להתאמן. עם כל המצב מסביב והבומים, בסוף שם אני מרגישה בבית, שם יש לי את המקום שלי והמרחב שלי, ואני לא צריכה לתת דין וחשבון לאף אחד."

כאמור, בין המופעים של פסטיבל ימי הפלמנקו 2024 יוצג המופע "מסביליה באהבה" בהובלתה של מיכל. זהו אחד מהמופעים המרכזיים בפסטיבל. המופע סוגר את כל אירועי הפסטיבל.

מיכל מספרת על המופע והגעגועים לסיבליה: "'מסביליה באהבה' הוא מופע געגועים לסביליה שאני כל כך מעריצה ואוהבת. היצירה שלו נבעה ממשהו אמיתי שבער בי, הצורך להביא משם לכאן את הזיכרונות שלי ואת סגנון הפלמנקו שיש בה שאני מאוד מחוברת אליו, להביא את הרחוב לבמה, את האוירה. התחושות שעולות בי רק מלדבר על זה הן של התרגשות, געגוע וכמיהה אין סופיים לחזור אליה, אז תדמייני מה אני מרגישה כשאני רוקדת. זה עבורי לבוא ולתת את כל האמת שלי על הבמה, בהכי פשוט שיש. להוציא את הרגש ולהנות. ולארח רקדן מדהים מספרד זה כמובן בונוס ענק לי ולצופים."

מתי כול זה קורה?

זה קורה במוצ"ש ה -30/3 , ממש עוד מעט, ואני קוראת לכל מי שרוצה קצת לנשום מטרדות היום יום לבוא לפסטיבל, ולשעה אחת להיות איתנו ביחד, ולהרגיש דברים אחרים. "

ימי הפלמנקו 2024

פסטיבל ימי הפלמנקו, מיסודה של קרן עדי לזכרה של החיילת עדי אגמון, יציין 30 שנים במשך שלושה ימים במרכז סוזן דלל בתל אביב. הפסטיבל תוכנן כחגיגה מרשימה של נקודת הציון המשמחת הזאת עבור הפלמנקו הישראלי, אך אירועי ה-7 באוקטובר הביאו את הקרן לחשיבתו מחדש, ברוח תפקידו עבור הקהילה וברוח מהות הפלמנקו כמרחב של נחמה ושותפות.

בוקר פלמנקו ישראלי – מציג מדי שנה את העשייה שמתקיימת בסטודיוס הרבים לפלמנקו בארץ, שבמסגרתם פועלות קבוצות במגוון גילאים ורמות לצד להקות ייצוגיות.

בפסטיבל יושם דגש על היצירה הישראלית בפלמנקו, ובניגוד לשנים קודמות בהם הוזמן מופע מרכזי מספרד, השנה ישולבו רקדנים ומוזיקאים ספרדיים ביצירות הישראליות. התכנית תכלול מופעים המשלבים את הפלמנקו עם סגנונות מוסיקליים שונים, כמו 'חפלמנקה' של אדוה ירמיהו וכמו 'מסביליה באהבה' של מיכל בן צבי.

עוד יוצגו: פרויקט יצירות מקור ובמהדורה מיוחדת, שבמסגרתה יוצגו 4 עבודות קצרות בבכורה, שנוצרו בהשראת חומרים מאוסף הקרן שהופקד בארכיון הישראלי למחול. לאורך הפסטיבל יתקיימו גם אירועים שנוצרו בעקבות המצב, ביניהם הפלאש-מוב (flash mob) "שובו לביתכם" – קהילת הפלמנקו בישראל למען השבת החטופים, ביוזמת הרקדנית והכוריאוגרפית יעל טוכפלד, שבוצע מחודש דצמבר במקומות שונים בארץ וגם בכיכר זכויות האדם בפריז.

פסטיבל ימי הפלמנקו, 28-30 במרץ, מרכז סוזן דלל, המופעים בתשלום, כניסה חופשית לאירועים ברחבת סוזן דלל.

הפוסט "לא יכולתי אפילו לדמיין את עצמי רוקדת" הופיע לראשונה ב-.

אי אפשר להתכחש לזה שהמדינה שלנו בטראומה. כולנו עדיין הלומים, כואבים ומנסים לחיות חיי שגרה לצד צל כבד שרובץ עלינו – גם ברמה האישית וגם ברמה הלאומית. אבל בכל החושך הזה, יש כמה נקודות אור שיכולות לעזור לנו לתפקד בחיי היום יום, מבלי לשכוח את החובות שלנו כלפי האנשים שנותרו מאחור או שמגנים עלינו בחזית ובעורף.  

כדי לקבל כמה דרכים וטיפים לחיות טוב יותר במצב הקשה הזה – פנינו לכמה אנשי מקצוע, חלקם מרפאים או יועצים אישיים, חלקם מדריכי כושר ואפילו יועצים ארגוניים שיעזרו לנו להפוך את חיי היום יום שלנו לקצת יותר מסודרים ורגועים כדי שננהל חיים נורמטיביים יותר לצד המלחמה.  

הנה העצות: 

"העזרו במה שיש מסביב" 

אודליה הופמן חרזי ממושב גבעת יערים, מגדירה עצמה כ"אישה, אמא ומטפלת" . אודליה ייסדה את קבוצת 'מאזנות את התריס'. בין היתר היא רפלקסולוגית‏ במרכז הרפואי האוניברסיטאי הדסה‏, מרצה לנטורופתיה, ומלמדת רפואה מערבית ואירידיולוגיה‏ במכללת רידמן.  

אודליה מספרת על ההתמודדות  שלה עם המלחמה ואירועי ה-‏7 לאוקטובר: "ביום של ה-7 לאוקטובר נאלמתי דום ונעלמתי. ממש השתבללתי. בעלי נקרא למילואים ונותרתי לטפל בשלושה ילדים קטנים וכלב. אבל עם הזמן ואחרי ההלם הראשוני, הבנתי שכמטפלת, כחברה, כאמא, כאדם הייתה לי קריאה חזקה לתת את האור שלי לעולם ולא לוותר!  

"ידעתי שצריכים אותי. אבל לא הצלחתי, שקעתי. בהתחלה הייתי על גל של עשייה: התנדבתי, תפקדתי לבד עם הילדים למרות תחושה של אימה מסביב, בישלתי סחבתי ארזתי מיינתי המון חבילות משחקים ובגדים לתרומה, אבל רתחתי מזעם. עם הזמן נעלם האדרנלין של התפקוד ונעטפתי לאט בסמיכות הכבדה של העצב. התפקוד עוד היה, אבל על מינימום: הייתי מטפלת ומרצה אבל ללא ההתלהבות שמלווה אותי תמיד, בלי הפאשן. 

לוקח זמן להבין שצריך לקבל עזרה, לוקח זמן להבין איך ואיזה סוג עזרה תתאים. לפעמים צריך לגשת לתהליך תיקון עם המשפחה  או חיבור מחדש עם החברות והכי חשוב ללכת לטיפול – כל מה שיכול להתאים לכם, ולא חסרים טיפולים – החל מטיפול פיזי איפה שכואב, עד טיפול נפשי קצר או ארוך מועד. חשוב לאכול טוב – כי הכול מתחיל בתזונה ובמה שאנחנו מכניסים לגוף שלנו. כנטורופטית אני תמיד ממליצה להימנע מג'אנק פוד ואוכל שיש בו סוכר ברמה גבוהה או חומרים משמרים שגורמים לדיכאון. כדאי לבצע התאמה של ויטמינים שנכונים לכם ולהתחיל לתכנן עם נטורופתית או יועצת תזונה תפריט מאוזן יותר." 

רבים האנשים הנתקפים בחרדה או אימה במהלך היום או השבוע, מה שעוצר הכול ומשבש את התפקוד. איך אפשר להתמודד עם זה? 

"כשיש מצב של חרדה, או קיפאון, או הרגשה שאי אפשר לנשום סדיר ואנחנו נתקפים פחד, יש להתרכז קודם כל בנשימה. הנשימה זמינה לנו תמיד. האטת קצב הנשימה מאט את קצב דפיקות הלב שפועם בקצב מהיר בעת חרדה. כשיש מתח, גם מערכת העיכול סובלת. אנחנו סובלים מעצירות או כאבי בטן. לכן חשוב לעזור למערכת העיכול לתפקד. אז טיפ נחמד הוא להרטיב את השפתיים, לקחת שלוקים קטנים של מים ואפילו ללקק שפתיים או לבלוע רוק. כול אלה יעשו אפקט של הרגעה.  

"כדאי להיות בתנועה. במצב חרדה נאגר לנו אדרנלין בגוף, לכן חשוב להתנועע – לבצע כמה מתיחות כדי לפרוק את מתח השרירים שמצטבר בגוף. מי שגר ליד טבע או יכול לצאת לטבע, יוכל להנות מהטבע שהוא כל כך מרפא. העזרו במה שיש מסביב ומרגיע אתכם. מומלץ להיחשף פעם ביום לשמש, לאור הירח בערב וכך להסדיר את ההורמונים ואת המערכת ההורמונלית שמשתבשת במצב חרדה. הרמת העיניים לשמיים תעזור לנו להרגיש טוב יותר ותפחית מחשבות טורדניות. בטבע אפשר לבכות, לפרוק לצעוק, האדמה מקבלת הכול באהבה. אבל הדבר החשוב ביותר הוא מגע להתמודדות עם לחץ. כדאי ללטף כלב או חתול, להתחבק עם חבר או חברה, לשוחח עם חברים, להיפגש עם המשפחה – כל קשר מטיב יפריש אוקסיטוצין ואדרנלין שטוב לגוף. תעשו לפחות אחד מהדברים, ואני מבטיחה שתרגישו טוב יותר," היא מסכמת.

ריפוי בריקוד 

דוד נהרי, מורה לזומבה ופילטיס, מטפל רב תחומי ברפואה משלימה ואימון ריגשי,  מתגורר ובעל קליניקה במושב עמינדב, מספר על הדרך להתמודד עם טראומה, על השיטות להתאזן ועל דרכים להרגיש טוב יותר באמצעות תנועה וטיפולי גוף נפש. 

"אל עולם הריפוי הגעתי לפני יותר מעשרים שנה, אחרי משבר אישי שחוויתי," מספר דוד. "אמא שלי נפטרה בפתאומיות והייתי במקום מאד אבוד עם עצמי. הייתי במשבר גדול לתקופה ארוכה. קצת אחרי שאימי נפטרה, יצאתי ליום הולדת של חבר והגענו לפאבים שהיו במגרש הרוסים בירושלים.  

"נכנסנו למקום שרקדו בו סלסה ופתאום נחשפתי לריקוד הזה. ריקוד זוגות שאחד משלים את השני. הסתכלתי וממש התאהבתי בדבר הזה. במקרה היו שם שתי חברות שלי שהסבירו לי על הריקוד ולימדו אותי מספר צעדים. ישר קלטתי את הצעדים ורקדתי. ההרמוניה של לרקוד עם אדם אחר מילאה אותי והוציאה את העצב שלי על אימי שנפטרה.  

"מאז ועד היום אני רוקד. במהלך החיים חיפשתי ריקודי סלסה בכול מקום, הגעתי לרקוד שלוש ארבע פעמים בשבוע והרגשתי שיש גל ששוטף אותי ומשאיר את הצרות בחוץ, הרגשתי מאושר בריקוד! כל הורמוני האושר הציפו אותי.  

"עם הזמן, גיליתי את היכולות המרפאות של הריקוד. התחלתי לא רק לאהוב ריקוד אלא גם לכבד את התנועה, כי הבנתי את יכולות הטיפול שלה. התנועה, המוזיקה, ההרמוניה עם אנשים אחרים לא רק ריפאו אותי ועזרו לי להתמודד עם המשבר – אלא גם הפכו אותי בטוח יותר בעצמי והרבה יותר משוחרר עם אנשים. התחברתי לאנשים דרך ריקוד, ובמקביל חיפשתי את הלימודים המתאימים לי.  

"אחרי שביטלתי את הטיסה הגדולה לדרום אמריקה עקב מות אימי – חיפשתי מסגרת לימודית. הרגשתי שיש בי פן טיפולי מגיל מאד צעיר (בצבא הייתי חובש קרבי). היה לי משהו באנרגיה שגרם לאנשים להרגיש נוח עם עצמם כשאני נוגע בהם באופן טיפולי. אבל כשחיפשתי לימודים באוניברסיטה, לא היה שום דבר טיפולי, חוץ מפסיכולוגיה. אז חודש לפני תחילת הלימודים החלטתי שאני לא נרשם לאוניברסיטה.  

"אחרי ההחלטה נסעתי לבלות עם חברים ובמקום נפגשתי עם בחורה נחמדה שאמרה שהיא סטודנטית לרפואה משלימה. שאלתי במה מדובר (יש לזכור שמדובר ב-23 שנים אחורה, שהתחום רק החל לצבור פופולאריות בישראל) ובעודה מסבירה לי, הלב שלי החל לפעום, הבנתי שזה התחום בשבילי! נרשמתי למכללת אדר וראיתי שיש המון טכניקות מגע. הרגשתי שיש לי מגע טוב וזה משהו שמלווה אותי גם בטיפולים אלטרנטיביים וגם בפילטיס או ריקוד. למדתי במכללה סוגים שונים של טיפולים כמו עיסויים רפואיים, רפלקסולוגיה, טיפול במגע וכולי. הבנתי שקיבלתי מתנה במגע שלי, שיש בי משהו שמרפא. כשאני נוגע באדם אני נוגע בנשמה שלו." 

טיפלת באנשים שעברו טראומה או חוו אבדן?  

"טיפלתי בלא מעט אנשים שעברו משברים פיזיים ונפשיים. טיפלתי באנשים שאיבדו אנשים קרובים בפיגועים, כמו למשל באינתיפאדה השנייה: תקופה בה כול אחת ואחד כמעט הכירו מישהו שנהרג או נפגע. אנשים היו חרדים, הלומים. כשטיפלתי באנשים נפגעי טראומה הבנתי שכשאני נוגע בהם זה מסיר חסמים. הנפש פתוחה יותר. הרגשתי שאנשים שהיו במשבר או חוו טראומה החלו להיפתח אליי יותר ויותר. נתתי להם הרבה עצות והבנתי שטיפול במגע או טיפולים אלטרנטיביים נוגעים במקום רגשי. טיפלתי באישה חולת סרטן במצב סופני. טיפלתי בה ברפלקסולוגיה ולמרות שהייתה סופנית, זה הקל עליה. כשהיא נפטרה היה לי קשה, הרי זאת פעם ראשונה שמטופל שלי נפטר. היה לי קשה וכמעט שנתיים לא טיפלתי בחולים אונקולוגיים. אבל חברה אמרה לי 'לפעמים המטרה בריפוי היא רק להקל על הכאב'."  

איך אנשים מגיבים היום למגע? בעיקר אחרי הטראומה של ה7 לאוקטובר והלאה?  

"אנשים מבינים שגם היום, אחרי כול הזוועה שעברנו, יש להם מה לחפש בטיפולי רפואה משלימה. אנשים שמרגישים שהם במקום בטוח מרגישים טוב יותר. בנוגע לטבח ולמלחמה, חשוב להבין שאנשים היו בהתחלה בהלם וכאב גדול מאד. היה קשה לאנשים לצאת מהבית או לעשות משהו עבור עצמם, ובכללי הרגישו לא טוב שהם עושים משהו שעושה להם טוב, בכול התחומים. הרגשתי את זה בחודשיים הראשונים למלחמה והחל מהיום הנורא שבו הכול התחיל."

"יש מקומות בהם אני מעביר שיעורי פילטיס וזומבה ('זומבה' היא שיטת אימון גופני אירובי באמצעות ריקוד). לאחר שהמקומות בהם אני עובד חזרו לפעילות, שיעורי הפילטיס היו יחסית מלאים, אבל לשיעורי זומבה כמעט ולא הגיעו אנשים. מרבית המתאמנות הן נשים שהרגישו לא נעים לרקוד או לשמוע מוזיקה שמחה. ובכל זאת הסברתי להן שעם כל הסטרס והעצב שהן נמצאות בו כרגע, חשוב מאד להכניס אנרגיה ושמחה לגוף ולנפש. הסברתי להן שהאנרגיה מאד קשה והן חייבות לאזן אותה עם משהו טוב לנפש ולגוף. הסברתי שהריקוד חשוב לנשמה שלהן ולבריאות. אפשר היה להכנס אפילו לחצי שעה ולצאת באמצע. כל אחת מה שהתאים לה.  

"ה-7 לאוקטובר החל את התקופה הכי מאתגרת שלי כמדריך זומבה. היו נשים ששמעו מילה בשיר שפשוט גרמה להן לבכות, יש שהפסיקו לרקוד, יש כאלה שלא חייכו. אבל הייתה לנו סוג של קבוצת זומבה שהייתה קצת כמו קבוצת תמיכה. התחבקנו, נתנו תוקף לרגשות, נתנו מקום לבכי. הייתה הרמוניה בין המתאמנות ותמיכה אינסופית. גם בפילטיס קרה שמתאמנות בכו או נשברו, אבל הייתה שם תמיכה. אני אישית מקפיד להשמיע שירים באימון שיש בהם המון חיוביות, אהבה, שירים עם שמחה וסיפור על חיים מאושרים. אני מאמין מאד דרך ההתעסקות שלי גם בדמיון מודרך – בתת מודע. השירים החיוביים נכנסים לתת מודע ועוזרים." 

מה זה דרש ממך כמאמן, להתחיל שיעור אחרי האסון שקרה? 

"השבועיים הראשונים אחרי השבעה באוקטובר היו בשבילי שבועיים של סטרס, פחד וחרדה. לדעתי ההחלטה שהכול יהיה סגור ולא היו אימונים, הייתה נכונה. עשיתי את מה שאני יכול כדי לחזור לאיזון, כמו מדיטציות, ציור, נשימות. משהו השתנה אצלי בכול מיני תחומים.  

"גם בציור השתניתי. ציירתי דברים יותר רכים, כמו פרחי לוטוס סגולים שצומחים בצבעים מהממים מתוך ביצה, מתוך אגם עכור. הרגשתי שכמו הלוטוס גם אנחנו יכולים לצאת מהמצב הנוראי הזה. ממש ציירתי את 'פרח לב הזהב'. זה פרח קדוש – זה פרח כל כך יפה שצומח מרפש. אז גם אנחנו יכולים לצמוח. אני מלמד אנשים שגם ממקום של טראומה ועצב, יכול לצאת אדם יצירתי, מצחיק, דומיננטי, שמפזר אהבה. כמו שאני הפכתי כזה אחרי מותה של אימי, גם אנשים אחרים יכולים לצאת מהטראומה ואפילו להשתפר כאנשים." 

איך נוכל לחיות טוב יותר בחיי היום יום לצד המלחמה, כשאנחנו יודעים שיש הרוגים, נרצחים, שבויים?! איך אפשר לחיות בסדר או אפילו טוב? מבלי לשכוח מה קורה ומה קרה… 

"אני אומר כל הזמן למתאמנות שלי בזומבה ובפילטיס 'תעשו דברים שעושים לכם טוב!'. כשאת מעלה את מצב הרוח שלך ועושה משהו טוב לעצמך, יש לזה השפעה סביבתית. כשאת חושבת מחשבות חיוביות שמתחילות לאזן ומקבלת את המצב עם כל הצער שבדבר, תכלי להמשיך לחיות. אני ממליץ על ריקוד, על טיפולי גוף נפש, הליכה בטבע, והכי חשוב: תנועה כול הזמן כי זה דבר משחרר. לכו להתנדב. עשו מה שנותן לכם את ההפסקה מהמחשבות ומשהו אחר שעושה לאחרים טוב, וזה יכול להיות כל דבר! עשו דבר אחד ביום שיאזן אתכם וישפר את מצב הרוח."

לארגן את החיים 

"ארגנו את יומכם נכון ורשמו מה צריך לעשות בנקודות," אומרת ליר ברי מהישוב אורנית שבשומרון. ליר היא יועצת ארגונית במקצועה ומדריכת יוגה מוסמכת.  

ליר מספרת ל'קו למושב' כיצד אפשר לארגן את היום טוב יותר, כאשר הכול נראה מבולגן וכאוטי: "החליטו שאתם ממש מארגנים את היום שלכם עם משימות רשומות לכל יום, החל מעבודה עד משימות בבית ואפילו רשמו פעולות מטיבות שעליכם לעשות, כמו להיפגש עם חברה לקפה, לתרגל יוגה או לצאת לקנות משהו שמשמח אתכם. עצרו בכול סוף יום ורשמו ביומן או במחברת משימות ליום הבא. הרישום יעשה לכם סדר בבלגן ויפקס אתכם. הרישום גם יקדם אתכם למטרות שלכם.  

"חשוב לא להתחיל את היום ישר עם הטלפון, או בצפייה בחדשות. הטלפון ישר מקרין מידע למוח, לרוב שלילי או מלחיץ, ואתם לא רוצים להתחיל את היום בשליליות. כשאתם עובדים מהבית או מהמשרד, כדאי  לעשות ברייקים למדיטציה, או לצאת לשהייה קטנה בחוץ, באוויר, אפילו בחיק הטבע. מדיטציית מיינדפולנס למשל, אפשר לבצע בחמש דקות בלבד עם הקפה של הבוקר.  

"והכי חשוב, תרגלו נשימות. נשימות וואגליות באמצעותן מכניסים המון אוויר לאף ומוציאים אוויר באיטיות מהפה, יאזנו אתכם ויספקו אנרגיה להמשך היום. אפשר לעשות זאת גם ליד המחשב. קומו מהמחשב כל שעה למתיחות ואכלו ארוחות קטנות כל שעתיים. אל תפחדו לדחות משהו למחר. העולם יחכה. כולנו במצב מטוס כרגע, אז נצלו את זה לקחת את הדברים קצת יותר לאט במהלך היום. העולם לא יברח."

"תדר גבוה של אופטימיות" 

אורית ערב חברת קיבוץ נחשון, עבדה רוב חייה כסייעת בגני ילדים. לפני כ-10 שנים עברה לנהל את כל תחום הגיל השלישי בקיבוץ נחשון. מעט לפני שהתחילה הקורונה חיפשה אורית תחום להתמקצע בו, שיביא את היכולות שלה לידי ביטוי, לכן בחרה אימון אישי והנחיית קבוצות.  

"בחרתי להתמקצע בעולם האימון האישי והנחיית קבוצות וכיום אני בעלת עסק עצמאי של אימון והנחייה – מקצוע בו אני עוסקת בארבעת השנים האחרונות. אני עובדת עם נערות מגיל 16 ונשים בכל הגילים. יש לי קליניקה פרטית בבית ואני יוצאת להנחות קבוצות בכל מיני מרחבים. לטיפולים מגיעות אלי נשים שרוצות שינוי בחיים, קבלה עצמית, ביטחון עצמי, התמודדות עם אבל, הכנסת סדר וארגון לחיים, שיפור מערכות יחסים עם הסביבה ועוד." 

איך התמודדת עם אירועי ה-7.10 באופן אישי? ואיך את מתמודדת כעת? 

"באופן אישי, כמו כולם בהתחלה – היה הלם וזעזוע, העסק שלי נעצר לתקופה והייתי עסוקה בלתמוך בבני משפחתי. ברמה האישית לא חוויתי פחד, כי אני מחזיקה תדר גבוה של אופטימיות. אבל התקופה היא מאד קשה. כעת אני עסוקה רוב שעות היום באימונים אישיים והנחיית מעגלי נשים שפתחתי בהתנדבות בקיבוץ. אז יחד עם המועקה והדאגות, אני בכול זאת מנסה לתחזק שגרה מסוימת." 

ממה סבלו אנשים שהגיעו אליך לייעוץ?  

"הגיעו אלי נשים שסבלו מחוסר ביטחון ברמה הכי בסיסית, שלא ידעו איך לתווך לילדים שלהם את המצב, היו אנשים שחוו המון בדידות גם בתוך זוגיות, נשים סבלו מתחושת חוסר אונים עד חוסר תפקוד."

רבים האנשים שמתקשים לחזור לשגרה בזמן מלחמה או לעשות דברים מטיבים עבור עצמם. איך מתמודדים עם תחושות של חוסר אונים? מה כדאי לשנות במחשבה כדי להטיב עם הגוף והנפש?  

"נכון, זה באמת לא פשוט לבנות שגרה כאשר אנחנו עדיין במלחמה, ויש לנו חטופים וחוסר הוודאות גובר על הכול. מה שעוזר למתאמנות שלי, כל אחת בדרכה, זה לבנות תכנית פעולה לתקופה הזו, עם יעדים ומטרות קצרות תווך. לדוגמא: לעשות תכנית לחודש הקרוב, שבה בכל שבוע תקדישי שעתיים לעצמך ולמה שעושה לך טוב. לצאת לטבע, להיפגש עם חברות, לעסוק בתחביב, לדעת שכרגע את קובעת דברים שיתנו לך אתנחתא. אני מזמינה אותן לשבת ולחשוב עם עצמן מהן הפעילויות שכאשר הן יעשו אותן, יוכלו להניח לקצת את משא הכאב והצער. וכמובן להפחית את הצפייה בחדשות עד כמה שניתן." 

מה כדאי לעשות כדי לקבל הפסקה מהמחשבות והחרדות? וגם מהדאגות…  

"אחד הדברים שמרגיעים ומעודדים זה תרגיל התודות. בכל ערב לפני שעולים למיטה, לקחת מחברת ייעודית ולכתוב תודות. להתחיל מהדברים הקטנים כמו תודה על מקלחת חמה, תודה על כוס קפה, ולאט לאט להוסיף ולפתח ולהודות גם על הדברים העמוקים יותר, כמו תודה שהקשבתי לבן שלי, תודה שכעסתי והתגברתי.. 

"מטרת התרגיל היא להגדיל את ה – יש בחיינו. נכון שהמצב המתוח לא תלוי בנו, אבל ככל שנראה את השפע שלנו, נתחבר לקיים ולוודאי, כך ה"מיינד" שלנו יחזיר אותנו לפרופורציות." 

מה נותן לנו אימון אישי? האם אפשר לשפר את המצב שלנו, הפיזי והנפשי? 

היופי באימון אישי זה שהתהליך הוא מאד מובנה ומסודר וקצר מועד מצד אחד, ומצד שני הוא נתפר עבור כל מתאמן באופן אישי ומדויק עבורו. בתהליך האימון מסתכלים על האדם כפי שהוא היום, מבררים לאן הוא רוצה להגיע, ומתחילים לבנות את הדרך לשם. המטרות האימוניות של המתאמנות השתנו בעקבות המלחמה, והיום הרבה מתאמנות רוצות ומקבלות כלים להירגע, לנשום, לשמר את הקיים ולשפר מערכות יחסים בחייהן. 

בהחלט אפשר, בכל שלב לשפר את המצב – העניין כאן הוא הבחירה. כל עוד אדם ירגיש שהוא חסר אונים והוא יושב ומחכה על הגדר, לא יקרה כלום. ברגע שאדם בוחר לעשות שינוי ובוחר לעזור לעצמו – אפשר להפוך עולמות ולשפר הרבה דברים, כן גם בתקופה זו. בתהליך האימון מתחברים למשאבים הפנימיים ומגלים איזה כוחות מטורפים טמונים בכל אחד מאיתנו, וכן לומדים איך להשתמש בהם."

הפוסט יוצאים מהמשבר אבל לא שוכחים הופיע לראשונה ב-.