באמצע שנות ה-80 של המאה הקודמת, החליטו מחנכי כיתה י"ב של המוסד החינוכי מבואות עירון, נעמן ועדה, להציע לחניכיהם פרויקט מיוחד.

הפרויקט מטרתו הייתה לברר כיצד נרכשו או הועברו האדמות אותן מעבדים קיבוצי הבעלות לידיהם. והרי בסביבה בה הוקמו הקיבוצים התקיימו במשך שנים רבות כפרים בהם חיו בני העם השכן לנו, הערבים.

החניכים קיבלו ברצון את הצעת המחנכים, התפזרו בצוותים בין הקיבוצים במטרה לשאול את חברי הקיבוצים הוותיקים כיצד נרכשו האדמות עליהם הוקמו והתקיימו הקיבוצים.

באחד הקיבוצים נפגש צוות החניכים יחד עם מחנכיהם עם מרכז המשק, מדובר בקיבוץ שעל שלט הכניסה אליו מתנוסס גם שם מקראי, עדות לכך שבעבר הרחוק התקיים כאן יישוב עברי עתיק.

מיד לאחר שהוצגה בפניו השאלה כיצד נרכשה האדמה עליה הוקם הקיבוץ, השיב מרכז המשק בטון נרגז שהתנגנה בתוכו תמיהה מחוברת לטענה.

אחרי שתיקה של רגע המשיך מרכז המשק ואמר: כבר שנים רבות שאנחנו יושבים על האדמה הזאת, מעבדים אותה ומוציאים ממנה את פרנסתנו בכבוד.

מה שהיה היה ואני מציע לכם לא לחקור יותר מדי בנושאים הקשורים לבעלות על הקרקעות של הקיבוצים שלנו.

בכלל, למה הנושא הזה מעניין אתכם? לקראת סיום כיתה י"ב של הקבוצה, הפרויקט הסתיים, המסקנות של המחקר נאגדו בחוברת שנכרכה ונטמנה למשמרת בארכיון של המוסד החינוכי שלנו.

השאלה נשארה תלויה באוויר. החניכים בגרו ופנו איש לדרכו. מרכז המשק הלך לעולמו בשיבה טובה והחיים נמשכו.

שנים רבות לאחר הפגישות עם מרכז המשק, הוציא אחד מבני הקיבוץ ספר המתאר בצורה נוקבת את הדברים שאפיינו את מערכת היחסים הכוחנית שהתנהלה במשך שנים בין חברי קיבוצו לבין השכנים הערבים שחיו לצדו.

רבים קראו את הספר, הנהנו בראשם והמשיכו בשגרת חייהם. כי ככה בנוי העולם, חשבו לעצמם. החזק זוכה ואילו החלש בוכה, כפי שנאמר על ידי החזקים והזוכים.

הטיהור האתני של פלסטין

נזכרתי בפרשת מחקר הקרקעות שלנו כאשר קראתי את ספרו של אילן פפה, "הטיהור האתני של פלסטין". ככל שהתקדמתי יותר בקריאת הספר, הרגשתי שאני לא רוצה לדעת.

בנעורי חונכתי על הגדרתו של מנהיגנו מאיר יערי, שקבע שבמערכת היחסים בין זכותם של היהודים להקים לעצמם מדינה משלהם לבין זכותם של הפלסטינים להמשיך ולחיות על אדמתם, מתקיימת מערכת יחסים של צדק מול צדק.

הזכות של היהודים לאחר השואה להקים לעצמם מדינה היא זכות מוחלטת. בעוד הזכות של הפלסטינים להמשיך ולחיות על אדמתם גם היא זכות מוחלטת.

על שני הצדדים מוטלת החובה למצוא את הפשרה ביניהם. לצערנו, שני הצדדים התקשו למצוא את הפשרה שתאפשר חיים משותפים בהבנה ובכבוד הדדי.

המאבק ביניהם נמשך במשך שנים רבות, עד ימינו אלה. לא היו צדיקים במהלך המאבק האכזרי הזה. לא הערבים וגם לא היהודים. החזקים נצחו.

והחזקים היינו אנחנו, היהודים. שנים רבות הערכתי שהצד היהודי לא יכול היה להשלים עם תכנית החלוקה שהוצעה על ידי האומות המאוחדות, למרות שבאופן רשמי הסכים לקבלה.

הסתירה בין הרצון לקלוט מיליוני יהודים שחלקם הגדול חוו את השואה לבין מדינה מקוצצת כפי שהציע לעם היהודי תכנית החלוקה, לא ניתנה ליישום. ואכן, בספרו "הטיהור האתני של פלסטין" מצביע אילן פפה על העובדה שגם הנהגת היישוב בהנהגת בן גוריון הייתה מודעת לסתירה הזאת.

כתוצאה מכך הוכנו תיקי מבצע בהם היה תכנון מדוקדק כיצד לבצע את העברת האוכלוסייה הערבית משטחי ארץ ישראל לשטחים הנשלטים על ידי ארצות ערביות שכנות.

במהלך מלחמת האזרחים שפרצה בשנת 1947 והמשכה מלחמת השחרור, היה היישוב היהודי מאורגן יותר, נחוש יותר, ובסופה של המלחמה הוקמה מדינת ישראל גם על שטח שהוקצה למדינה הערבית שלא קמה.

כפרים ערביים רבים נהרסו, תושבי ערים ערביות כמו חיפה, רמלה, לוד ויפו ברחו או הוברחו, ופליטים יהודים שהגיעו מארצות אירופה או מארצות המזרח, התיישבו במקומם.

ובמלחמה כמו במלחמה. הכיעור המצוי בעולמו של האדם, כל אדם, כול עם, בא לידי ביטוי במהלך המלחמה: גירוש, רצח, מעשים מכוערים אחרים והתנחלות בבתים של אלה שגורשו בחוזק יד. כל אלה באו לידי ביטוי במהלך המלחמה הנוראה הזאת.

אנחנו, היהודים, היינו הצד המנצח. היינו מאורגנים יותר, נחושים יותר, ובסופו של דבר גם חזקים יותר.

ולכן, מי ששילם את עיקר המחיר היו תושבי הארץ הפלסטינים. הם הוגלו מארצם וחלקם הגדול הועבר למחנות פליטים. בניהם ונכדיהם חיים במחנות עד ימינו אלה.

בעקבות קריאת הספר שכתב אילן פפה עלו במוחי מספר הרהורים.

1. הספר קשה לקריאה. יש להניח שיקומו היסטוריונים שינסו לערער על קביעותיו של פפה אבל לדעתי אפילו אם חלק קטן מהדברים אותם הוא מציין הם נכונים, הדבר מחייב חשיבה מחודשת בתחומים שונים.
   
2. עברו כבר מעל 70 שנה מאז התרחשו מלחמת האזרחים בארץ ישראל ומלחמת השחרור שלנו. הגיע הזמן לחשבון נפש ולהתבוננות אמיצה על מה שאירע, היכן צדקנו והיכן טעינו.
   
3. הניסיון האנושי שנצבר במהלך השנים מוכיח שמלחמות אזרחים הן בדרך כלל אכזריות ורצחניות. ככל שהעמים קרובים יותר האחד לשני כך האכזריות שבאה לידי ביטוי במהלך מלחמה ביניהם, גדולה יותר.
   
4. הצד היהודי היה הצד החזק. המאורגן יותר, הנחוש יותר והמצויד יותר. אגדת המעטים מול רבים שחונכנו עליה במשך שנים רבות, עומדת בסימן שאלה. היא ראויה לבחינה נוספת.
   
5. 750,000 פלסטינים הוגלו מבתיהם על ידי הצבא הישראלי במהלך המלחמה. עובדה זאת אפשרה לקלוט מיליוני יהודים שהגיעו לארץ לאחר תום מלחמת השחרור.
   הקליטה הייתה חיונית מבחינה אנושית, אבל אסור לשכוח מי שילם את מחירה. אלה היו הפלסטינים תושבי הארץ, שבוצע בהם טרנספר על ידי צבא ההגנה לישראל.
   
6. הצד היהודי ניצח במלחמה. הוקמה מדינת ישראל וחלק מתושביה יושב על כפרים וערים שלפני המלחמה חיו בהם ערבים פלסטינים. אנחנו, היהודים, זכינו והם, הפלסטינים, שילמו את המחיר.
   
7. ומסקנה חינוכית: צדקו מחנכי כיתה י"ב במוסד החינוכי שהנחו את חניכיהם לחקור וללמוד כיצד הגיעו האדמות עליהן יושבים הקיבוצים, לידנו.
   הבנת עומק של המניעים של שני הצדדים בסכסוך, מרחיבה את האופק של המתבונן ומאפשרת לו הבנה טובה יותר של מציאות רווית סתירות שכל אחד מאתנו הוא חלק בלתי נפרד ממנה.
   
8. חיוני וצודק שהצד החזק, המנצח, יכיר בסבלו של הצד המנוצח. הימנעות מהכרה זאת מוליכה בהכרח להמשך והעמקת הקונפליקט. כך קרה לאחר מלחמת העולם הראשונה כאשר הצד המנצח הכביד את ידו על הצד המנוצח, גרמניה.
   זאת הייתה הסיבה העיקרית לפרוץ מלחמת העולם השנייה. ואכן, הלקח נלמד. כאשר הסתיימה מלחמת העולם השנייה החליטו המדינות המנצחות, בעיקר ארצות הברית של אמריקה, לסייע למדינות הציר להשתקם. ובעובדה, התופעה של מלחמת עולם נוספת לא חזרה על עצמה.

והמסקנה: את המעשים שנעשו במהלך מלחמת השחרור לא ניתן לשנות. העם היהודי ניצח במלחמה והפלסטינים ועוזריהם נחלו מפלה כואבת.

חיוני לכל תושבי מדינת ישראל לסייע ככל שניתן גם לערביי ישראל וגם לפלסטינים החיים כפליטים מחוץ לגבולות המדינה. נדיבות מסייעת לריפוי הפצעים שעדיין כואבים ומפחיתה את הרצון לחדש את המלחמה בין יהודים וערבים החיים יחד בקרבה גיאוגרפית

ולאור נרטיבים שונים.

• חשוב לזכור ולהזכיר: מדינת ישראל ממשיכה לכבוש ולהתנחל בגדה המערבית. מאות אלפים של ישראלים חיים כבר ביישובים הנמצאים בגדה המערבית, בהם חיים כבר בני הדור השלישי של המתנחלים. אני מקווה שמדינת ישראל לא תקבל החלטה לממש את כוחה ולהעביר את הפלסטינים החיים בגדה המערבית לארצות השכנות.
  
  כלומר, לבצע טרנספר נוסף ובכך לאפשר למתנחלים להמשיך ולחיות בגדה המערבית בבלעדיות לאומית, בשלווה ובביטחון.
  
  ועולה השאלה: האם תנהג ישראל בהגינות ובהיגיון ותאפשר לפלסטינים להקים מדינה עצמאית משלהם, שתחיה בשלום לצידה של מדינת ישראל? והרי רק שיתוף פעולה בין שתי מדינות עצמאיות וריבוניות יכול לרפא את הפצעים הכואבים לשני העמים, פצעים שעדיין מדממים ומקשים על יצירת מערכת יחסים של הדדיות ושיתוף פעולה בין שכנים.

חשוב להבין, סיום הכיבוש של הגדה המערבית הוא אינטרס ישראלי קיומי ומובהק. האחריות לנקיטת צעדים בוני אמון, מוטלת קודם כול על ישראל. היא הצד החזק, השולט. האם נעמוד הפעם באתגר?

הטיהור האתני של פלסטין | צילום עטיפת הספר

הפוסט הטיהור האתני של פלסטין, ספרו של אילן פפה הופיע לראשונה ב-.

הקיבוץ שלנו, בו התחנכנו וחינכנו הולך ומשנה את דמותו. מתרחק מדמותו המקורית והופך לדומה יותר  לחברה הקפיטליסטית, לה רצינו לבנות ולעצב אלטרנטיבה. שיירי החלום הקיבוצי עדיין משחקים תפקיד בחצר הקיבוצית, במשבר הקורונה נוכחנו כולנו בעצמתם ובחיוניותם של המרכיבים הללו. על פניו נראה שהחלום הקיבוצי הקלאסי סיים את תפקידו ההיסטורי ומה שנשאר לנו, בני הדור של הבנים הראשונים, לסכם את שראינו וחווינו ואולי ללמוד מכך לקחים לגבי דמותה של חברה עתידית ראויה ואפשרית למימוש.

דור המייסדים

שנים ארוכות ומעצבות חיינו ופעלנו לצדם. המבוגרים שבנו נולדו בשנות השלושים של המאה הקודמת, קיבלנו על עצמנו תפקידים ומשימות  בשנות העשרים של חיינו,  כלומר, חיינו ועבדנו לצים של הורינו, כתף אל כתף, במשך שנים ארוכות, כך שהיה באפשרותנו להכירם מקרוב. הם היו שונים מאוד האחד ממשנהו. חלקם היו משכילים, יודעי ספר, מעצבי דעת קהל  ומאמינים באידאולוגיות חובקות עולם. ידעו להתנסח בכתב ובעל פה, חלקם ניחנו בשאיפות לביטוי רוחני אבל דיכאו שאיפות אלה לטובת קדושת עבודת הכפיים שנתפסה כהגשמת הרעיון הקיבוצי והציוני בטהרתו. רובם הגדול קידשו את הרעיון הציוני שבא לידי ביטוי באמירה: "עברי דבר עברית" ונמנעו מלשוחח בינם לבין עצמם ובוודאי עם בניהם, בשפת אמם. כמעט ולא נשמעו בחצר הקיבוץ השפה הפולנית, הרוסית וכמובן גם לא היידיש. מדי פעם, בשעת רצון בעיקר של בדיחות הדעת, היו משמיעים את אמירותיהם בשפות המקור, במיוחד בשפה מתאימה  מכול שפה אחרת להשמעת סיפורים שיש בהם ממד של ביקורת על הנהלים הקיימים, או על התנהגויות של אנשים מסוימים, היידיש.

בהתבוננות ארוכת שנים אני משוכנע שרבים ממייסדי הקיבוץ שלנו הגשימו חלום קולקטיבי ובו זמנית ויתרו על חלומות אישיים. רבים מהם לא ניחנו בכישורים מספקים לעיסוק בעבודת כפיים ולעומת זאת ניחנו בכישורים אינטלקטואלים ברמה גבוהה. אבל רובם ככולם התנהלו על פי הצו האידאולוגי וזנחו את נטיות ליבם לבטא את כישוריהם הרוחניים המיוחדים.

מייסדי הקיבוץ חיו במשך שנים בחצרות סגורות מוקפים באנשים שאת רובם הכירו עוד מתקופת היותם חברים בתנועת הנוער. הם מיעטו לצאת ולבקר בערים ואפילו בקיבוצים הסמוכים. ביקורים שהיו מאפשרים להם להכיר אנשים במגוון רחב יותר. ולכן,  אך טבעי הוא שכאשר רצו להקים משפחות וללדת ילדים, חלקם התחתנו עם מי שחיו לידם, אתם, עוד מתקופת הילדות והנעורים. במבט לאחור ניתן לומר שרוב רובם של מייסדי הקיבוץ היו אנשים רגילים, בבחינת כמוני כמוך, שהגו ויצרו את אחת מהיצירות המיוחדות והמקוריות שיצרה התנועה הציונית, את הקיבוץ.

יש הטוענים שהקיבוץ הוא תרגום חילוני של החסידות. והרי השם קיבוץ מקורו בחסידות. יש מקום לסברה שהדבקות ברעיונות ששימשו מסד רעיוני לקיומו הגשמי של הקיבוץ כמו ציונות, סוציאליזם, קדושת החברותא, ואולי גם אחוות עמים, מקורם באמונה הדתית שהתחלפה באמונה חילונית נוקשה וחסרת פשרות. אולי לא מקרית היא העובדה, שחברי הקיבוץ של יום יום כינו את המנהיג של התנועה שלנו, מאיר יערי, האדמו"ר ממרחביה. והאמת חייבת להיאמר,  שלעיתים קרובות הוא סיגל לעצמו את הגינונים של אדם המורם מעם. הוא התייחס לעצמו בהתאם להתייחסות החברים בקיבוצים אליו. לאמונה דתית כמו לאמונה חילונית, יש כוח להניע אנשים  למעשים נשגבים הדורשים מהמאמינים להקריב את כול היקר להם בשעות קשות למען מטרות הנחשבות ראויות להקרבה. אבל באמונה דתית או חילונית יש פוטנציאל להיות גם כוח  מעוור  ולעיתים גם משחית. האדם, המנהיג, הרואה את עצמו כמורם מעם, כאדם ייחודי, חשוף באופן מסוכן ללקוט בליקויי הכוחנות המעוורת. והכול ברשות התורה או האידאולוגיה.

לכול כת מאמינים, וותיקי הקיבוץ ענו להגדרה זאת, יש טקסים, סימני פולחן שתפקידם ללכד ולחזק את ממד האמונה האישית והקולקטיבית. בין המקובלים שבהם הוא הריקוד והשירה בצוותא. כאחד הבנים הראשונים של הקיבוץ שנוסד בשנת  1927, כמעט ולא זכיתי לקחת חלק בסוג של ריקוד או שירה משותפת בעלת ממד אקסטטי. כאשר בגרתי היו ותיקי הקיבוץ  אולי עייפים מדי, מבוגרים מדי ואולי גם ספקניים מדי. הם נמנעו כמעט  באופן מוחלט משירה או ריקודים בעלי גוון של חיזוק אמונה. רק פעם אחת, כאשר מלאו למדינת ישראל עשור, חוויתי וגם לקחתי חלק בהתפרצות שמחה בעלת גוון קולקטיבי משיחי. השנים חלפו, דור המייסדים של הקיבוצים נשאר רק כזיכרון הולך ומתרחק של אלה שעדיין מסוגלים לזכור, והאחריות על הירושה עברה אלינו, בני הדור השני שגדלו והתפתחו לאור אישיותם ותרבותם של הוריהם, הוגי הרעיון הקיבוצי על כול מורכבותו. מייסדי הקיבוצים, הורינו הביולוגים והאידאולוגים, היו דור יוצר, ייחודי וראוי להערכה ולאהבה. כדור שני, דור הבנים, הערכנו אותם למרות שמדי פעם

היינו נוהגים להשמיע מילות לגלוג קל כאשר היינו מתייחסים לאמירות כבדות משקל, נפוחות משהו, שחלק מהם היו נוהגים להשמיע. לכן לא מפתיעה העובדה, שלפני כחמש עשרה שנים החלטנו כשמונה מבני הקיבוץ הראשונים, לנסות ולהבין את עולמם המורכב של הורינו. מדי שבת, במשך למעלה מעשר שנים, היינו מתכנסים בבית הקברות של הקיבוץ שלנו, עוברים קבר אחרי קבר, ומנסים לפענח את דמויותיהם של האנשים הקבורים מתחת ללוח השיש. המפגשים הוקלטו, צולמו ומחכים ליום שבו נחליט, אם נחליט, לפתוח אותם לידיעת הציבור הרחב. אני אישית, למרות שהכרתי היטב את רוב רובם של מייסדי הקיבוץ, למדתי רבות ממפגשים אלה.
(הערה חשובה: על פי ההסכם בין חבורת המשוחחים ניתן יהיה לפתוח את תוכן המפגשים למעוניינים לדעת את תוכנם, רק לאחר שכול אלה שנטלו בהם חלק ילכו לעולם. בשלב זה עדיין תנאי זה לא התקיים במלואו).

דור הבנים

בחלק זה של הרשימה הכוונה להתייחס רק  לבני הקיבוץ הראשונים, אלה שנושקים בימים אלה לשנות השמונים לחייהם. דור זה של בנים התחנך לאור תאוריות חינוכיות שגובשו על ידי הוגי הדעות החינוכיים של דור המייסדים. המסגרות החינוכיות כללו את הקבוצה החינוכית, שהייתה חלק בלתי נפרד מחברת הילדים שכללה בתוכה את כול ילדי הקיבוץ שלמדו בכיתות ב  ועד ו. לכול כיתה היה שם המייחד אותה, מחנך ומטפלת קבועים ומדי פעם גם למדו בעזרת מורי עזר שחלקם הגדול לא היו חברי הקיבוץ. הימים היו ימי הלינה המשותפת שהייתה חלק אורגני מהשיטה החינוכית הכוללת.

רבים עסקו ועוסקים עד ימינו אלה בתוצאות החינוכיות והאישיות של שיטת לינה ייחודית זאת. למען הגילוי הנאות ברצוני לציין, שאיני נמנע עם השוללים אותה. להפך. כמי שהתחנך במסגרת זאת כאשר האמא שלי הייתה גם המטפלת שלי, אני מכיר את מגבלות השיטה לצד יתרונותיה הגדולים לגבי רוב רובם של הילדים שהתחנכו במסגרתה. בשונה מהורינו אנחנו התחנכנו במסגרת סגורה, מוכרת, בה שררה הסכמה כמעט לגבי כול נושא. מאורחות התנהגות רצויים, דרך אידאולוגיות בהן חובה להאמין ועד התנהגות אנושית ראויה שבין אדם לחברו. הקיבוץ היה ביתנו הגדול והבטוח והמשפחה הייתה חלק בלתי נפרד אבל לעיתים פחות חשוב, מהווית חיינו בקיבוץ.

במהלך שנות חינוכנו לא נפגשנו באופן אישי עם האלטרנטיבות למציאות החיים בקיבוץ. לא התנסינו בחיים עירוניים ולא נפגשנו עם ילדים או מבוגרים המאמינים באידאולוגיות שונות משלנו. בימים של טרום מדינה, בתקופת המנדט הבריטי, ראינו לעיתים קרובות חיילים בריטים מסתובבים בחצר הקיבוץ כאשר לעיתים קרובות היו מופיעים בסביבתנו גם ערבים שבאו לנהל עסקים או למכור את מרכולתם. לעיתים רחוקות נפגשנו עם ילדים מקיבוצים שכנים, בעיקר במסגרת תחרויות ספורט שהיינו מארגנים. בסיום כיתה ו' עלינו למוסד החינוכי שכלל גם ילדים נוספים מקיבוצים שכנים. גם החיים במוסד החינוכי התאפיינו בסגירות אנושית. רק לעיתים רחוקות, במסגרת השתייכותנו לתנועת הנוער, היינו פוגשים בנוער עירוני, בן גילנו שגדל בערים ולא בקיבוצים.

האדם הוא יצור חברתי. עשו את כול שביכולתכם כדי ליצור מסגרות חברתיות באמצעותן ניתן לממש בצורה הטובה ביותר את הצורך הזה. היו נכונים להשקיע משאבים מסוגים שונים כדי לאפשר לצעירים הצומחים אל העתיד לקבל את החינוך הטוב ביותר, כזה המכשיר אותם להשתלב במציאות המתחדשת ללא הרף. ולבסוף, סגלו לעצמכם את ממד הסליחה. השתדלו "לשכוח" ולהשלים עם פגיעות שנפגעתם על ידי אדם זה או אחר בעברכם המשותף. כך תסייעו בשמירה על בריאותכם הנפשית והפיזית ותאפשרו לכם ולאנשים החיים לצדכם לפתוח דף חדש ונקי מחשבונות העבר.

רובנו הגדול קיבל על עצמו באופן אוטומטי את האידאולוגיות שנהגו על ידי הדור הראשון. לא יצרנו, לא הגינו, אבל סיגלנו לעצמנו אמונה חזקה באמת שמאחורי האמירות המוחלטות של הוגי הדעות התנועתיים. צעדנו בהפגנות, הנפנו דגלים, שרנו את ההמנונים, לקחנו חלק פעיל במפעלים תנועתיים מתוך תחושה עמוקה שהאמת שהושאלה לנו על ידי הורינו אכן סופה לנצח. את היריבים לעמדותינו הרעיונית והפוליטיות היכרנו רק באופן תאורטי. בחיים הממשיים לא פגשנו בהם בכול מהלך ימי הנעורים שלנו. השפה היחידה אותה הבנו ובה השתמשנו הייתה עברית. רובנו מדברים באופן עילג עד ימינו אלה בכול שפה אחרת שאינה עברית.

הורינו הקנו לנו את האמונה בשוויון ערך האדם וחיזקו בנו את האמונה בשוויון  ערך העבודה מכול סוג שהיא. דור המייסדים קידש את  הקוד של דוגמא אישית, כלומר קודם כול צריך אדם לתבוע מעצמו לפני שהוא דורש מאחרים ולעצמו. למדנו מדרך התנהגותם של הורינו שחיינו לצדם במרחב הקיבוצי המוגדר. המרחב הסגור והמצומצם לימד אותנו להתבונן באורחות התנהגות על האמת והזיוף המופיעים בהם, ומצד שני צמצם את עולמנו הרוחני וגרם לעיתים להגבלת יכולתנו להמריא למקומות שאינם נראים באופן פיזי.

הדור שלנו ברובו הגדול הוא דור פרקטי. אנשי עבודה, ארגון, ברובנו הגדול גם אנשי משפחה  מסורים. בשנות השישים של המאה הקודמת קיבלו בני הדור השני את ניהול המשק לידיהם ובמקרים רבים הצליחו להביא לשיפור משמעותי של המצב הכלכלי בקיבוצים. ברובנו הגדול גדלנו להיות אנשים הרואים חובה אישית ולאומית  לשרת את המטרות המוסכמות שעיקרן נקבע על ידי הורינו. בעיקר בלטו בני דורנו במהלך השירות הצבאי. חלקם הגדול שירתו ביחידות קרביות שהשירות בהן הפך למשאת נפש של רבים. נקבעו המטרות, סומנו היעדים על ידי הדור שקדם לנו והאמנו באמונה שלימה  שתפקידנו הוא להגשימן בצורה הטובה ביותר האפשרית. בהנחות אלה האמנו במשך שנים ארוכות. בסוף שנות השישים ותחילת  שנות השבעים, כתוצאה מאירועים מקומיים ועולמיים, התערער הביטחון של רבים מבני הדור השני בצדקת המטרות והאידאולוגיות שאותם הקנו לנו בני הדור הראשון, הדור המייסד.

העולם נפתח לפנינו. האידאולוגיות הקומוניסטיות וגם הציוניות קרסו אל תוכן ורבים מאתנו חשו שהמשענת הרעיונית שנתנה משמעות לחייהם, חיי היום יום השוטפים, כבר לא מספקת את המשענת לקיום תחושת ביטחון בדרך הרעיונית ההיסטורית הנותנת הצדקה לקשיים שהיו כרוכים במציאות היומיומית. עובדה שהביאה לתהליך השינוי שבסופו הפך הקיבוץ לישות שונה, אחרת, במהותה מרעיון הקיבוץ הקלאסי. הדור שלנו הוביל את המהלך "החדשני" והזדקן לתוכו. מהלך הבניה מחדש של היישוב שפעם, בעבר, היה קיבוץ, מוטל על בני הדור השלישי, הבנים שלנו  והנכדים של המייסדים. השאלה הגדולה היא, האם יהיה ברצונם או ביכולתם לעצב מחדש חברה השואפת להגשים בחיי היום יום את רעיון שוויון ערך אדם שבא לידי ביטוי עוצמתי בהגשמת הרעיון של שוויון ערך העבודה? המציאות מדאיגה אבל עדיין הכול פתוח. נקווה.

הדור השלישי

הדור הזה עדיין בהתהוות. ולכן אני מתקשה לאפיין  את הסימנים לייחודו. הדור הזה צומח למציאות מורכבת בעולם, במדינת ישראל ובקיבוץ ששינה באופן מהותי את פניו. האידאולוגיות הגדולות, המקיפות והמספקות הצדקות לאורחות  התנהגות קרסו אחת אחרי השנייה ואינן יותר משענות שניתן להישען עליהן. האדם כפרט נדרש לקבוע בעצמו ולעצמו את הראוי להיעשות כאשר אין באמתחתו "מורשת קרב"  רעיונית מוצקה שבאמצעותה יקל עליו לבחור לעצמו את אורחות התנהגותו ואמונת חייו.

על קו הסיום

בימים אלה אנחנו, דור הבנים הראשון, מגיע אל נקודת הסיום. חלקנו כבר נחים לצד הוריהם בבית העלמין המקומי, חלק אחר סובל מבעיות בריאות מסוגים שונים. רק מעטים מאתנו נותרו בכושר מלא וביכולת תפקוד סבירה.  העולם משתנה במהירות והיכולת שלנו לצפות את העתיד הולכת ומצטמצמת. מה שברור שהמציאות החברתית ואולי גם הפיזית בתוכה יחיו הצעירים של היום תהיה שונה באופן מהותי מזאת שאותה היכרנו במהלך חיינו. ולמרות זאת אני מניח שקיימים מרכיבים אנושיים שיהיו תקפים ומשמעותיים גם במציאות האנושית העתידית.

ניסחתי לעצמי מספר תובנות שברצוני להעביר לדור הצעיר הלוקח בימים אלה את האחריות על חייו, על חיינו ועל גורלנו האישי והלאומי. האדם, כול אדם, הוא הוויה אנושית מורכבת. חלקה גלוי לעין וחלקה סמוי ומוסתר אפילו מהאדם עצמו. חשוב לזכור עובדה זאת ולהיזהר בכבודו של כול אדם ואפילו אם הדברים, לכאורה, ברורים על פניהם. כול אדם באשר הוא אדם, שווה למשנהו בכול הקשור לזכותו לממש את רצונותיו, שאיפותיו וכישוריו. מכאן שחיוני להיאבק בתופעות של גזענות או אפליה מכול סוג שהוא.

לעיתים קרובות צדק של האחד עומד מול צדק של האחר. ברוב מכריע של המקרים עדיפה דרך הפשרה בניסיון לפתור את הסכסוכים על פני ניסיון להשליט בכוח את הצדק של האחד על פני הצדק של האחר. אפילו אם תחושת הצדק  לוהטת בעולמך הפנימי. חובתו של כול אדם להיאבק למען להגשים את הראוי בעיניו. אבל חיוני לכבד גם את עמדות של השונה ממך. לעיתים פשרה ונכונות להיאבק על עמדותייך נתפסת כסתירה מובנית. זאת אמת.  אבל לעיתים קרובות סתירה זאת עדיפה על שבר במערכות יחסים חברתית ואישית. ברוב המקרים המחירים של כפיה בכוח של עמדות  צד אחד על הצד השני הם גבוהים, ארוכי טווח ולעיתים בלתי ניתנים לתיקון.

האדם הוא יצור חברתי. עשו את כול שביכולתכם כדי ליצור מסגרות חברתיות באמצעותן ניתן לממש בצורה הטובה ביותר את הצורך הזה. היו נכונים להשקיע משאבים מסוגים שונים כדי לאפשר לצעירים הצומחים אל העתיד לקבל את החינוך הטוב ביותר, כזה המכשיר אותם להשתלב במציאות המתחדשת ללא הרף. ולבסוף, סגלו לעצמכם את ממד הסליחה. השתדלו "לשכוח" ולהשלים עם פגיעות שנפגעתם על ידי אדם זה או אחר בעברכם המשותף. כך תסייעו בשמירה על בריאותכם הנפשית והפיזית ותאפשרו לכם ולאנשים החיים לצדכם לפתוח דף חדש ונקי מחשבונות העבר.

כמה מילים אישיות לסיום. נולדתי בקיבוץ ובמסגרתו חייתי את כול חיי. מילאתי תפקידים רבים ומהם למדתי רבות על עצמי ועל החברה הקיבוצית על כול ייחודה. במהלך השנים פגעתי ונפגעתי לא מעט  והתשלומים על הדרך הקיבוצית הארוכה שעשיתי ממשיכים להיגבות ממני עד ימינו אלה. ולמרות עובדות אלה אני שמח על הבחירה להיות חבר קיבוץ ולפעול לעיצובו במשך עשרות שנים. האמת חייבת להיאמר, הוודאויות והספקות  על החלטות שקיבלתי ועל צעדים שנקטתי, ממשיכים להתרוצץ בתוך עולמי הפנימי. לעיתים אני נותן אישור פנימי לצעדים והחלטות שלקחתי חלק בקבלתן,  ולעיתים אני מתמלא צער על ההחלטות שקיבלתי בנושאים אישיים וקיבוציים. לעיתים אני חושב שהתרוצצות פנימית זאת שייכת לטבע האדם, אם נשארה בתוכו רגישות לאחר, לשונה ממנו. תמיד האמנתי בקביעה האומרת: על האדם לתבוע קודם כול מעצמו לפני שהוא תובע מאחרים ולעצמו. האם הצלחתי לממש בחיים האמיתיים את הכלל הזה? לפחות ניסיתי.

100 שנה לביתניה

הפוסט דור הבנים הראשון בקיבוצים מגיע לקו הסיום הופיע לראשונה ב-.