במלחמת העצמאות, בקיץ תש"ח 1948, התחוללו ימי קרבות גורליים במושבה סג'רה (היום מושב אילניה) וסביבתה, במיוחד אותם ארבעה ימי לחימה קשים בין ה-9 ל-12 ביולי. 

מי שחולף ביעף בכביש הסמוך לאילניה, בדרכו לצומת גולני, לא יודע מה קרה כאן לפני 74 שנים. קרב ההגנה על סג'רה התנהל מכמה משלטים (שניים היום בבסיס צבאי ונדרש תיאום מיוחד לבקרם). במהלך הקרבות המושבה נהרסה, משלטים עברו מצד לצד והלוחמים סבלו לאחר ימי לחימה רצופים מעייפות קשה וממחסור בנשק, תחמושת, מים ומזון. 

בכתבה זו אדגיש את סיפורה הלא מוכר של מחלקת הקומנדו של גדוד 12 מחטיבת גולני, לוחמים בחלקם צעירים מאוד שהיוו כוח תגבורת ללוחמים במשלטי המושבה. הם רצו במהירות ממשלט למשלט כשהמצב כבר נראה אבוד והיו גורם מכריע בעמידת הגבורה של המושבה. 

מאמר זה נכתב בהוקרה ללוחמים של תש"ח. בהגנת סג'רה השתתפו כוחות של חטיבות גולני וכרמלי, בעזרת קומץ מתושבי המקום שהסיוע שלהם בלחימה מזון קשר ועוד ראוי לציון. 

דור תש"ח ששרד את ימי הסער הולך ומתמעט דרכו של עולם. להכנת הכתבה ראיינתי את יענקלה מלמד ז"ל מקבוצת כנרת ואת שיה בן נון ז"ל ממעגן מיכאל, חובשת בגדוד 12. עיקר הראיונות נערכו עם איתן יבזורי יבדל"א מאפיקים, שהיה בימי הקרבות בן 17.5!  איתן מפליא בצניעות וצלילות הזיכרון. 

המושבה הקטנה אילניה (הידועה יותר בשמה הקודם סג'רה), "היפהפיה הנרדמת" של מושבות האיכרים בגליל התחתון, ידעה מיום הקמתה אתגר גדול בתחום הבטחון כיישוב מבודד בין כפרים ערביים גדולים ושבט בדואי. 

חלק גדול מתושבי המושבה עזבו אותה בימי הקרבות למקומות בטוחים יותר. נשארו בה כמה חקלאים ומשפחות בודדות. מבני משק ובתים נחרבו בהפגזות. חוות ההכשרה ללימוד חקלאות לחלוצים צעירים הוקמה במקום כבר ב-1900 והמושבה הקטנה שמנתה רחוב אחד וכ-29 משפחות, הוקמה לצד החווה ב-1902. הקרקע נרכשה עי חברת יק"א. 

בחוות ההכשרה נבטו הניצנים הראשונים של שמירה עברית הקמת הארגון החשאי בר גיורא, "האבא" של ארגון השומר, שהוקם שנתיים אחר כך. דוד בן גוריון הגיע לחווה כחלוץ צעיר שעבד בחקלאות. 

גם רעיון הקולקטיב – כפר חקלאי שיקיים חיי שוויון ושיתוף, נולד בחוות ההכשרה על ידי מניה שוחט וחבריה. רבות נכתב על כך. במאורעות 36-39 הותקפה המושבה ושני שומרים נהרגו. הוקמו בה עמדות שכעבור עשר שנים סייעו במעט בהגנת המקום בתש"ח. 

הקרבות על סג'רה 

הסיפור העלום של המושבה הוא סיפור ימי קרב קשים בחודשי יוני-יולי תש"ח. המושבה צמודה לצומת המרכזית של הגליל התחתון (היום מחלף גולני) ולנו וגם לאויב היה ברור שמי שישלוט במושבה סג'רה וסביבתה ישלוט על הדרכים לכל הגליל – הן לטבריה ואזור העמק, אזור הגלבוע ובית שאן והן לצפון הגליל.  

סג'רה היהודית ששכנה בשכנות לכפר הערבי סג'רה ישבה כמו "עצם בגרון" לאוכלוסיה הערבית הגדולה באזור. 

מרבית הלוחמים השתייכו לחטיבת חיל הרגלים הראשונה (שלימים תיקרא גולני), שהוקמה בחופזה בעצם ימי הלחימה לאחר ההצבעה באום על חלוקת א"י לשתי מדינות (29/11/47), דבר שהוסכם עי הנהגת היישוב (אך לא הוסכם עי הערבים). ערביי א"י ובעיקר כנופיות "צבא ההגנה" של פאוזי קאוקג'י, החלו לתקוף יהודים בנקודות תורפה קשות להגנה  בכבישים. 

החטיבה המרחבית נוסדה בפברואר תש"ח והמפקדה הוקמה ביבנאל. המפקד הראשון, משה מן ממרחביה, התחלף עקב מות אשתו (בהפצצה של העירקים) והמפקד השני, נחום שפיגל מכפר סאלד, עיברת את שם המשפחה לגולן וכך נוצר השם גולני. 

הלוחמים היו מאנשי החי"ש – חיל השדה של ההגנה מיישובי מרחב העמקים והגליל התחתון. האימון, שנערך בין העבודות ובהסתר מן הבריטים שעדיין הסתובבו והחרימו נשק, היה קצר ומועט יחסית. רבים מהבנים והבנות שהיו בגיל צבא התגייסו לפלמ"ח עם ההילה הידועה. כך שבגולני היו מבוגרים יותר או נערים צעירים בני 17. אימונים נערכו "על יבש" עקב מחסור בתחמושת וכאמור בשל חשש מהבריטים. 

בתחילת אפריל נלחמו אנשי גולני בפעם הראשונה מול כוחות גדולים ומאורגנים, בעת ניסיון של "צבא ההצלה" לכיבוש משמר העמק. זו הפעם הראשונה שכבשו כפרים וגם נשארו להחזיק תא שטח ברמות מנשה.  

אנשי הגדוד הראשון של הפלמ"ח שלחמו איתם במשמר העמק התפעלו מיכולת הלחימה, השדאות, הניווט והכושר הגופני של בני היישובים, ורצו להעבירם לשורות הפלמ"ח, אך רוב הבנים ידעו שהם נחוצים בהגנה על יישוביהם וחזרו לבתיהם. האתגרים לא איחרו לבוא. כבר בחומ"ה פסח (23/4) הותקף קיבוץ גשר ולוחמי גולני נחלצו לעזרתו.  

ימי קרב קשים התחוללו מיד לאחר ההכרזה על הקמת המדינה. ב-17 במאי 1948 פלשו הסורים מדרום רמת הגולן, הגיעו לצמח ושם במשטרה התקיים קרב איום, בו לא היתה יכולת לעמוד מול עדיפות השריון, כוח האדם והתותחים הסוריים. משטרת צמח נפלה ומספר החללים היה רב, לא הצליחו לפנות רבים מהם. אבל כבד ירד על העמק וימים של חרדה מהבאות.  

למרבה המזל, היישובים הסורים לא ניצלו מיד את ההצלחה שלהם ונחו יום אחד. ביום זה חפרו תעלות הגנה בדגניות ובקיבוצי הסביבה. ב-20.5 תקף טור שריון סורי את דגניה א', הגיע לשערי המשק אך נהדף בעזרת בקבוקי מולוטוב. סיפור הטנק ידוע. הקרב הגדול על גשר התקיים ב-24.5 לאחר שהסורים נחלו מפלה בשער הדגניות בעמק הירדן. גם בהגנת גשר חלק ניכר מכוחותינו היו מגולני. הסורים התקיפו את עין גב, קיבוץ מבודד במזרח הכנרת. הקיבוץ לא נכבש! גם לשם נשלחה תגבורת מגדוד ברק גדוד 12 של גולני. 

ההסלמה 

בגזרת סג'רה, המקום הבעייתי ביותר היה הכפר לוביה (כיום סמוך לגבעת אבני). מסביבת הכפר ירו על רכב יהודי, נהרגו נוסעים ומאז לא העזו לנסוע בכביש זה. התחבורה היהודית מאצבע הגליל, מצפת ומטבריה למרכז הארץ עברה במקום דרך סג'רה לכיוון המושבה כנרת, משם ליבנאל ובטיפוס בכביש צר ומפותל לכפר תבור. סג'רה נותרה מבודדת. קיבוץ בית קשת, שסבל גם מהתנכלויות, היה הישוב הקרוב אליה. 

צמוד למושבה, ממערב, שכן הכפר הערבי הקטן סג'רה. בשנים הראשונות עוד חלקו יחד את מי המעיין, היו יחסי שכנות טובים, אם כי פה ושם היו תקריות בימי המאורעות.  

הפעם, כבר מהחורף, הורגש מתח באוויר וכבר בימי החורף חלה הסלמה בכל האזור. טרקטוריסט, מראשוני עין דור, נרצח בשדות הקיבוץ. שתי בנות גבת, שהיו בקורס קשר של החטיבה ביבנאל, נרצחו בדרך לחופשה ליד דבוריה. בליל חורף נערכה פשיטה נועזת ומוצלחת של גדוד ברק בכפר עין מאהל. בחודש מרץ נהרגו שבעה מחברי בית קשת במארב של שבט הזביח. 

במושבה סג'רה קם חשש גדול וחלק מהתושבים עזבו. יריות וצליפות על המושבה מהכפר לוביה הפכו לשגרה. המושבה הייתה בתחושת מצור. כדי לשפר את ההגנה הרסו גדרות אבן שהפרידו בין החצרות. כדי להגיע לבית התושבים הלכו בתוך שוחות בגלל הצליפות.  

כדי להתגבר על ההטרדות מסג'רה הערבית הסמוכה, תקפו כוחות מהמושבה את הכפר. לימים אחדים השתרר שקט. נערים צעירים בני 14 סייעו ללוחמים גם בריצה בין העמדות שנותק עמן הקשר וגם בסחיבת ארגזי תחמושת לעמדות הקדמיות. ב-6.5  נכבש הכפר הערבי סג'רה אך ההקלה לאנשי המושבה הייתה זמנית בלבד. 

בתחילת יוני צבאות ערב ביקשו הפוגה. ההפוגה בחסות האום נקבעה ל-11.6 לחודש ימים. לפני ההפוגה נעשה ניסיון שלנו לכבוש את הכפר הגדול לוביה, שחלש על צומת גולני והטריד בירי את המושבה. גדוד 12 של גולני גדוד ברק נשלח לגזרה של המושבה.  

הכוחות נערכו בערב ה-9.6 בגודל של פלוגה ועוד תגבורת. חלק מהחיילים לא היו מאומנים מספיק. ההצטיידות לקחה זמן רב ולבסוף יצאו לפנות בוקר לפעולה באיחור. היתה בעיה של קשר בין הכוחות.  

ההתקפה על הכפר החלה לקראת אור הבוקר ואבד אלמנט ההפתעה. הערבים המקומיים היו בעמדות מבוצרות היטב ותוכנית הפריצה השתבשה. לוחמים רבים נפגעו בזמן ההסתערות על לוביה, ביניהם יהושע רוגוצ'בסקי, מפקד נועז, בן סג'רה. יהושע היה איש הבטחון הבכיר של המושבה, פעיל שנים רבות בהגנה, נשוי ואב לילדים. יהושע נפצע בבטנו ובזמן חילוצו דאג לחייליו. הוא נפטר בביה"ח העמק. 

בצהרי היום הוחלט על נסיגה. החלה "פזעה" – לוחמים מכפרים אחרים באו לעזרת לוביה והכוחות שלנו נסוגו לסג'רה. ב-11.6 החלה ההפוגה אך "צבא ההצלה" לא כיבד אותה. כוחות גדולים של האויב, בחיפוי מרגמות ותותחים, הסתערו על המשלטים של המושבה בצד הצפוני. היו שם שתי מחלקות מחטיבת כרמלי שספגו אבידות כבדות ונסוגו. פגז חדר דרך חלון בבית במושבה ששימש תחנת עזרה ראשונה והרופא החטיבתי של גולני, ד"ר ישעיהו מוריס, מתנדב יהודי מאנגליה, נהרג ואחרים נפצעו. פינוי הפצועים נעשה ע"י רכב משוריין, שיצא במהירות משער המושבה דרומה לכדורי, תוך כדי צליפות של האויב. במשלט הדרומי הניחו המגינים לאויב להתקרב ואז השליכו רימונים והם נסוגו. 

היה זה יום קרב קשה. בלילה יצאה כיתה לסרוק את השטח ומצאה את המשלט המערבי ריק. הם נשארו ונאחזו במשלט. למחרת החלה ההפוגה והשתרר שקט. 

ההפוגה בת כחודש ימים הייתה חיונית ביותר. במשלטים החזיקו בכוחות קטנים ושאר הכוחות התאמנו. 

מחלקת הקומנדו 

בית ספר כדורי הפך לבסיס האימונים בזמן ההפוגה. רפי קוצ'ר, מפקד מחלקה משער הגולן, ביקש להקים יחידה מיוחדת שחבריה יקבלו אימון קפדני. מפקד החטיבה הסכים בתנאי שהם יהיו מתנדבים.  

רפי אסף לוחמים שהצטיינו בכושר גופני ובלחימה, תחילה משכניו מעמק הירדן. זו היתה למעשה "הסיירת" הראשונה בצה"ל הצעיר (מבלי להמעיט מכבוד אנשי הפלמח…) ונדבק בהם השם "מחלקת הקומנדו". הם היו כ-25 איש, חלקם נערים צעירים, רובם מעמק הירדן. בחודש ההפוגה רפי לא הרפה והם עברו אימונים מפרכים: ירי בכלים שונים, חבלה, ניווט ועוד.  

החבורה "קיטרה" אך עם תום ההפוגה הבינו מיד שהאימון המפרך היה חיוני ביותר. כך התגייסו בהתנדבות נערים שעדיין היו בני 17. לדוגמא, רפי ידע על גור מאירוב ויעקב מלמד, מקבוצת כנרת, שהצטיינו בהגנה על עין גב. בכנרת היתה הוראה להישאר, לעזור לשקם את המשק שנהרס מהפגזות של הסורים. גור ויעקב הפרו את ההוראה ארזו תרמילים קטנים ובחשאי עלו לטנדר של שאסף אותם לכדורי. גור כתב מכתב התנצלות למשק. כן התנדבו נתנאל וצביקה כהנא מכנרת איתן יבזורי ורודיק לוין מאפיקים ועוד. 

הקרבות על המשלטים 

הסתיימה ההפוגה והקרבות בגזרת סג'רה ולוביה התחדשו בעוצמה ב-9.7. קאוקג'י ריכז את עיקר המאמץ ההתקפי שלו בניסיון לכבוש את סג'רה ואליו הצטרפו כפריים מהאזור. 

הערבים כבשו את משלט "המשטרה" (כיום בתוך בסיס האוגדה מצפון למושבה) ניסו לכבוש את המשלט הצפוני בחוות ההכשרה. קרוב יותר לבתי המושבה. אחד הלוחמים במשלט נהרג והמצב היה קשה. הישועה הגיעה ממחלקת הקומנדו שבאה בריצה הסתערה על התוקפים וגרמה להם אבידות והם נסוגו. 

משלט נוסף שהותקף ללא הרף היה המשלט המערבי. ב-10/7, מוקדם בבוקר, כ-300 לוחמי אויב התקדמו בשטח נסתר בוואדי, קרוב מאוד למשלט אך נהדפו בעזרת מקלעים. כבר בשעות הערב הגיעה התקפה נוספת, הפעם כ-120 לוחמי אויב, שנעו עם משורייני זחל אל המשלט המערבי (אחד מהם נשאר תקוע על סלע). הם הצליחו לתפוס שלוש עמדות במשלט אך מחלקת הקומנדו הגיעה והדפה חזרה את התוקפים.  

בהתקפה של מחלקת הקומנדו נהרג המפקד מוטקה פולונסקי, בן 25, יליד ברלין שעלה לארץ בעלית הנוער. מוטקה היה מפקד נועז, בעל כושר גופני גבוה, שרץ והסתער בראש לוחמים מול האויב. רק אימו בטי שרדה את השואה ממשפחתו. לפני הקרב כתב פתק צוואה לאימו: "הייתי מוכרח". 

"דן פרומקין (דגניה ב') החליף את מוטקה בפיקוד במשלטים. היו לנו באותו יום 5 הרוגים ו-15 פצועים. בנוסף לעזרה הקריטית למשלטים עסקה מחלקת הקומנדו בפעולות חשובות, ביוזמת רפי: פעולות של חבלה ומיקוש בדרכי האויב. המיקוש והחבלה בדרכי האויב היו יוזמה התקפית חשובה – לתקוף ולא רק להתגונן בעמדות שלנו. בלילה הלכה מחלקת הקומנדו עם דן להטמין מוקשים בדרכי האויב.   

למחרת, ב-11/7, שוב הותקף המשלט המערבי. האויב כבש עמדות ואנשינו הצליחו לכבוש אותן חזרה. במשלט הצפוני נהרגו בפגיעה ישירה של פגז מרגמה שלושה מלוחמינו, ביניהם אחד המפקדים המעולים, פריץ יורדן, חבר אשדות יעקב, נשוי ואב לילד שהתנדב ללחימה.  

מחלקת הקומנדו נשלחה לתגבר את הלוחמים במשלטים, כאשר המצב הסתבך. במושבה נשארו מתי מעט תושבים אמיצים. ניתן לציין את משפחת ערב ואת טוביה וברכה שמואלי, שנשארו עם ילדיהם. ברכה קבלה מצרכים מהצבא, ועבדה ללא ליאות בהכנת אוכל, בעיקר כריכים ללוחמים. הבת גלילה, בת ה-15, חילקה אותם. הלוחמים התפעלו מיופיה המיוחד של גלילה ובמעט הזמן הפנוי כולם חיזרו אחריה… 

בלילה הצליחו להניח מוקשים סמוך למשלט המערבי. ב-12/7 רוכזו כוחות גדולים של האויב וכבר בבוקר הם הסתערו על המשלט המערבי. במשלט זה, שהיה ידוע כמסוכן ביותר, היו לוחמים ממחלקת הקומנדו באותו בוקר. לוחמי האויב לא ויתרו, למרות גל ראשון שנפגע ממוקשים. החל קרב צליפות סטטי ממושך, מטווח קצר של כ-100-150 מטר בין עמדות שלנו לעמדות שהצליחו לתפוס לוחמי האויב. 

העמדות שלנו היו רק קירות אבן, לא הספיקו להתחפר בקרקע הסלעית. חום היום החל להעיק והייתה זו ממש מלחמת עצבים לשמור על ערנות מרבית. היתה שיטה של להרים קסדה עם מקל. האויב יורה אליה ואחר כך מהר לירות על האויב שהתרומם. היה צריך גם לשנות מיקום בזריזות. 

גור מאירוב, בן ה-17, מקבוצת כנרת, הגיע להילחם באותו יום בבוקר מכדורי, למרות שהרגיש לא טוב וביקש כדור להורדת חום מהחובשת הגדודית שיה. היא אמרה לו לחזור לשכב, אך גור ראה טנדר ומיד רץ אליו, נסע עימו לסג'רה והצטרף למשלט המערבי. בשעות הצהריים גור נפגע במצח מצלף ונהרג. חברו לקיבוץ יעקב מלמד היה לידו. נראה היה כי יהיה קשה להחזיק כך במשלט." 

איתן יבזורי הציע למפקד דן פרומקין לאגף את האויב. דן, בחור אמיץ אך גם שקול ומחושב, הסכים. כך יצאו רודיק לוין ואיתן יבזורי בזחילה, תוך הסתתרות בסלעים ושיחים, עם מטול פיאט, נשק כבד יחסית ואיגפו את עמדות האויב. רודיק היה גבוה, חזק וזריז. את מטול הפיאט היה צריך לדרוך עם הרגל ובכח רב. כך עשה רודיק בסיוע של איתן.  

למזלם הפגז מהפיאט פגע בעמדת אויב מהעורף, הפתיע וגרם לתוקפים בהלה גדולה. חברי מחלקת הקומנדו ניצלו את הרגעים האלו והחלו לרוץ ולרדוף את האויב. האויב נסוג חלקית ובשעות אחר הצהרים נראה שהתעייף. היוזמה והביצוע של איתן ורודיק גרמו למפנה לטובתנו, בקרב הסטטי בין העמדות. בשבע בערב הגיעו מרגמות כבדות שלנו והחלו להרעיש את הגבעות ממערב ומדרום. נראתה נסיגה לכיוון עין מאהל וכפר כנא.   

אנשי גדוד ברק ומחלקת הקומנדו היו עייפים מאד מארבעה ימי קרבות רצופים. מחמת העייפות חלקם חדלו להיזהר ונפצעו מצלפים. ב-13.7 בבוקר התמקמו המרגמות שלנו בעמדות והוקמה רשת תצפית ואלחוט. הסתערות של האויב בקבוצות של כ-70 לוחמים נבלמה באש כבדה שלנו עליהם. הורגש השינוי והמושבה יצאה מכלל סכנה. כוחות אויב הפסיקו להסתער על משלטי סג'רה והטרידו רק באש של צלפים. 

קאוקג'י ריכז את עיקר כוחותיו בגזרת סג'רה וכך השאיר את האזור ממערב לנצרת ללא הגנה, מלבד כוחות מקומיים. כוחות של חטיבת כרמלי כבשו בקלות יחסית את שפרעם, סאפוריה (ציפורי) והתקדמו לנצרת. נצרת נכנעה ב-17 ביולי 1948  ללא קרב. 

עובדה זו ותוספת המרגמות הכבדות בסג'רה סייעה לכוחותינו להכריע את הקרבות לאחר ימים מתישים. ביום הכניעה של נצרת נכבש גם הכפר הגדול  לוביה לאחר הרעשת מרגמות, כמעט ללא התנגדות. לוחמיו עזי הנפש נמלטו.  הכפרים שהטרידו את האזור: טורעאן, דבוריה ועין מאהל הניפו דגלים לבנים. 

כוחות של גולני וכרמלי המשיכו להיכנס לעומק הגליל המרכזי שנכנע כמעט ללא קרבות. 

קאוקג'י, עם מה שנותר מ"צבא ההצלה", הצליח להימלט למעוז האחרון שלו בגליל העליון, העיירה תרשיחא, אך לבסוף, במבצע חירם אוקטובר 48', נמלט משם ללבנון.  

המושבה סג'רה נפגעה קשות. בתים ומבני משק נהרסו ותקציב לשיקום לא היה. חלק ממשפחות המייסדים לא שב אליה. בשנות ה-50 נשלחו לסג'רה משפחות של עולים. היה קושי בתקציבי שיקום ובהקצאת מים. המושבה הפכה להיות מושב עובדים וכך קיבלה גב כלכלי טוב יותר. 

בשנים האחרונות יש באילניה תנופת פיתוח. בתים ישנים שופצו ביד אוהבת. משפחת שמואלי, דור רביעי ל"גרי הצדק" (סובוטניקים), בנו מרכז מבקרים יפהפה בחצר ההיסטורית.  

* תודות לאסתי ינקלביץ ואסתר שמואלי מאילניה על עזרה בחומר ותמונות. תודה ליעקב מלמד ז"ל, שיה בן נון ז"ל וכמובן לאיתן יבזורי יבדל"א. 

הפוסט הנערים שהצילו את הגליל הופיע לראשונה ב-.