נוכח חומרת האיום ניתן היה לעצור כאן ולהתמקד בדיון על אודות הדרכים להגדיל את אחוזי ההצבעה במקומות שעשויים לסייע במאמץ העיקרי הזה. יש להתמקד במישור הפרקטי: לצאת לגשרים כדי להמריץ את הציבור האדיש, לחבור לחברים במגזר הערבי כדי לעודד הצבעה שם ולפעול כל אחד במישור האישי והמשפחתי שלו. 

למרות כל זאת, יש מקום להתייחסות קצרה לימים שיבואו אחרי שייבלם ציר נתניהו-בן גביר. איזו דמות אנו רוצים שתלבש המדינה בימים שכאלה? אילו כוחות יפעלו וישפיעו על דמותה זו?  

כוח פוליטי ורעיוני אחד 

אני עצמי שותף לרבים וטובים הפועלים לאור חזון של חברה המושתתת על מספר עקרונות:  

• חברה שערך הסולידריות החברתית הוא הערך המכונן שלה.  
• חברה שבה התחרות אינה ערך עליון אלא לכל היותר אמצעי לניהול של פעילות כלכלית. 
• חברה החותרת לפתרון מדיני של הקונפליקט עם שכנינו הפלסטינאים  ולהיפרדות הדרגתית מהם.  
• חברה החותרת לקיום החזון הציוני הכולל קיום משותף של כל המגזרים החיים בארץ תוך כבוד הדדי.  

• חברה המציבה את חיי האזרחים החיים בה, זכויותיהם הבסיסיות ועתידם מעל לחלומות משיחיים. 
• חברה הרואה בהתאגדות השיתופית, הקהילתית והחקלאית, ערכים חיוניים לקיום המדינה. 

כל אלה צריכים לשאוף להקמתו של כוח פוליטי ורעיוני אחד שנושא את כל הדגלים הללו ולא לשברי מפלגות קטנות (במאמר מוסגר ניתן לומר שהתנועה קיבוצית, אם חפצת חיים היא, חייבת לפעול להקמת כוח כזה). 

על הרקע הזה נשאלת השאלה למי להצביע במציאות שבה כוח אחוד כזה לא נוצר, וזאת גם בהתייחס לשאלה הגורלית הניצבת מעל.  

מכלול הערכים שהוצג כאן חיוני כדי להחזיר את מדינת ישראל למקום טוב יותר ובכלל זה להחזיר את ההתאגדות השיתופית-קהילתית ואת החקלאות למקום הראוי להן בסדר היום. מי שתומך בכך ראוי שימנע מתמיכה ברשימות שכוללות אנשים השוללים מכל וכל חלק ניכר מאותם ערכים (וגם כאן, הדברים אמורים במיוחד לגבי חברי התנועות ההתיישבותיות/חקלאיות). אין לדעת מה יעשו חלק מאנשים אלה ביום שאחרי הבחירות ולאיזה כיוון ערכי ימשכו את הספינה בימים שיבואו לאחר מכן. 

ומכאן, דומה שמי שהמכלול הזה יקר לו צריך להכריע בין מפלגת העבודה למרצ שדרכן מבוססת במידה רבה עליו, כאשר לכל אחת יש את הצביון המיוחד שלה. ככלל, נכון שכל אחד מאלה יצביע עבור המפלגה שהצבע שלה הוא המתאים לו ביותר.  

עם זאת, ניתן לשאול מי יוביל בימים שאחרי הבחירות לבנייה של אותו כוח אחוד שייצג בגאון ובעוצמה את הערכים הללו. דומה שבכל המפה יש מנהיג אחד שנושא קול צלול וברור בכיוון הזה וזהו יאיר גולן הנמצא המקום חמישי במרצ, מקום שעל פי הסקרים מצוי בטווח הריאלי של התחזית.  לפיכך, קול למרצ עשוי להכניס את יאיר גולן לכנסת ובכך לתת ביטוי מיטבי לאותו מכלול – זה שבטווח הקצר יהיה עוגן יצוק לעצירת הביביזם ובטווח הארוך בסיס לבניית כוח פוליטי ערכי מתחדש שייתן ביטוי מיטבי למכלול הערכים שהוזכרו.

הפוסט כל קול למרצ חשוב הופיע לראשונה ב-.

מערכה גורלית 

נתחיל מהסוף. מדינת ישראל נכנסת לעוד מערכה גורלית על עתידה. זו אמירה שהופכת לנדושה ובנאלית כמעט כשהיא שבה ונאמרת כל שנה, אך דומה שלמרות זאת היא עדין נכונה. בעת הזו, עבור כל אלה החרדים לדמותה הדמוקרטית ויושרתה של מדינת ישראל, ישנו מהלך הכרחי של יצירת מערך בין שתי מפלגות השמאל הציוני – העבודה ומרצ. זה הכרחי טקטית כדי להבטיח ששום קול באגף הזה לא ילך לאיבוד. זה גם חיוני אסטרטגית כדי לייצר בסיס מתואם להעצמת הקול הזה בתוך השיח הציבורי הישראלי. 

בהמשך לפתיח, רבים מדגישים את הגורליות סביב הציר של החשש מאבדן דמותה הדמוקרטית של המדינה עת נפילתה בידיהם של נתניהו/בן גביר/סמוטריץ'. זהו בוודאי ציר חשוב ומכונן. אך בצידו ישנם עוד צירים משיקים שגם בהם הולכת המדינה ומאבדת את דמותה כמדינה שניתן לחיות בה או שיש טעם לכך. 

סולידריות חברתית ואנושית 

המענה המלא לכל צירי האיום הוא חזרה לניהול המדינה על בסיס ערכים של אחריות ממלכתית לשירותים חברתיים הכרחיים וביזורם לרבדים שלטוניים וקהילתיים קטנים (ולא לתחרות כגורם מארגן בלבדי). זאת בצד חתירה לקיום משותף עם הציבור הערבי במדינה ולהתקדמות לקראת הסדר עם כל העמים הסובבים אותנו. כל אלה גם יחד יכולים להיקרא שמאל בשיח הישראלי. לטעמי עדיף לומר שכולם נובעים מערך הסולידריות החברתית והאנושית באשר היא. 

חשוב לומר שגורלה של ישראל תלוי ביכולתה לחזור ולפעול על בסיס הערך הזה ולא רק בשאלות הנוגעות לעצם תפיסת השלטון על ידי של נתניהו והציר הדתי -לאומני שהוא יצר סביבו. משום כך הכרחי לישראל, כמדינה דמוקרטית ויהודית, שיקום כוח פוליטי ציוני חזק ומשמעותי הפועל על בסיס ערך זה ובונה תוכניות פעולה לאורו.  

לעבר גבול אחוז החסימה 

בישראל יש בגדול שתי מפלגות ציוניות המבוססות על ערך זה. האחת, מפלגת העבודה הייתה בעברה מפלגת שלטון פרגמטית שחיברה אליה ציבורים הנוטים יותר למרכז הזירה הציבורית. השנייה, מרצ, הייתה מפלגה יותר אידיאולוגית ששאפה להשפיע קודם כל דרך הצבת דרישה ערכית מוסרית כשיקול מרכזי הגובר על צעדים פרגמטיים ופשרות עם קהלים אחרים.     

המדיניות הפרגמטית של מפלגת עבודה, כמו גם רוח הזמן הליברלית, יצרה טשטוש ערכי שאיפשר לחלק ניכר מציבור בוחריה לעבור בשעות משבר מנהיגותי למפלגות מרכז מוצהרות, כאלה שערכי הסולידריות החברתית אינם הדגל המובהק שלהן. במצב שנוצר, ובמיוחד לעת צמיחת מנהיג בעל שיעור קומה מוכח, המרכז אליו פזלה בעבר מפלגת העבודה – תפוס בעת הזו. 

מן העבר השני, במרצ – ההתעקשות על העמדה הצודקת (ולפרקים אולי גם צדקנית) של מנהיגיה בעשור האחרון הביא לצמצום עקבי בכוחה עד אל עבר גבול אחוז החסימה . כדי לצאת מהאיום הקיומי חייבת המפלגה לחפש מנהיגות חדשה וחיבורים לקהלים חדשים. למרבה הצער, החיבור לציבור הערבי לא צלח עד לרגע זה וקהל זה מצא דרכים אחרות לחיבור פוליטי אל הציבור היהודי. 

הבדלים עקרוניים שוליים 

במצב זה, ההבדלים העקרוניים שבין מפלגת העבודה לבין מרצ נותרים שוליים. בהמשך לדברים שכתבו כאן רן כוחן ואלישע שפירא ואחרים, מתבקש אותו מהלך של הליכה במשותף לבחירות.   

מרצ מצידה חייבת לבחור, כאמור, מנהיגות חדשה שתהיה פתוחה לקהלים חדשים מבלי לאבד את הקול המוסרי שלה . למרבה המזל עומד מנהיג כזה לבחירה – יאיר גולן. 

מפלגת העבודה חייבת לחשב מסלול מחדש, לצאת מהלך הרוח הפוזל אל המרכז (התפוס) ולחדד את המסרים הערכיים שלה ואגב כך לחפש את הדרך ללבבות של ציבורים חדשים בקרב ארגוני עובדים, ועדי שכונות והנהגות מקומיות. 

שתי המפלגות צריכות לאחד צעדים במאבק על סדר היום החברתי/ערכי של המדינה. זאת לעבר יותר סולידריות חברתית על כל רבדיה ויותר אחריות של המדינה לשירותים החיוניים. 

תנאי לשימור כוחם של הקיבוצים 

ומילה לחברי הקיבוצים: היכולת לגבש כוח הנושא בראש הדגל את ערכי הסולידריות החברתית הנו תנאי הכרחי לשימור כוחם, מעמדם וזכויותיהם של הקיבוצים, כארגונים המבוססים על ערכים אלה. מהלך מעין זה לא יכול להיות מובל על ידי מפלגת מרכז כזו או אחרת, אלה הנמצאות שם יכולות לכל היותר למזער נזקים שנגרמים לקיבוצים כתוצאה מהערכים הדומיננטיים בשיח החברתי בישראל, אך לא לייצר תקווה וסיכוי לשינוי ערכי בחברה הישראלית – שינוי שכל כך חיוני לה ולנו. 

במצב שנוצר נכון שחברי קיבוצים, שאינם חברים במפלגה אחרת, ושעתיד המדינה והתנועה חשוב להם, יתפקדו, ולו טקטית, למרצ כדי לסייע בבחירת יאיר גולן. יאיר הוא דמות שיכולה להוביל את הדרך לשילוב הכוחות ההכרחי. אלה שהם חברים במפלגת העבודה נקראים לחבור למהלך של איחוד הרשימות. הוא חיוני במישור הערכי והאסטרטגי של התנועה הקיבוצית. הוא הכרחי כדי למנוע אבדן קולות לגוש שאמור לחסום את נתניהו.

הפוסט לעצור את הביביזם הופיע לראשונה ב-.

ציבור המרכז שמאל: הציבור הישראלי בכללותו, וזה המזוהה עם מה שנקרא במחוזותינו "מרכז שמאל", מוצא עצמו מבולבל ומאוכזב פעם אחר פעם. זאת נוכח מופע זיקוקי הדינור המתחולל  לעינינו.

ראשיתו אי שם בימי הופעת "קדימה" בזירה, דרך "יש עתיד" ושיאו בשנה האחרונה עם עלייתה המטאורית של "כחול לבן", ובימים האחרונים הצטרף למופע אהוד ברק.

המופע הזה קורה ומתרומם כל פעם מחדש על רקע המבוכה הגדולה של ציבור המרכז שמאל שהוזכר לעיל. ציבור זה בוחל מצד אחד בקואליציה הלאומנית-דתית שהולכת ומשתלטת על המדינה.

זו שבשנים האחרונות גם מוכנה להכשיר שחיתות אישית וציבורית, לפלג ולהסית ולדרוס את המאפיינים הדמוקרטיים של המדינה כדי לשמור על שלטונה.

ביבי נתניהו הוא היוצר והסמל של השילוב הזה. מצד שני, איבד הציבור זה את אמונתו בפתרונות שהם פרי היוצר של אגף זה בפוליטיקה הישראלית – זאת הן בציר המדיני בו האמונה בפתרון שתי המדינות נסדקה עד מאד אחרי כישלון אוסלו ובהובלת מנהיגי הציבור הזה (אין פרטנר בעת הזו..)

והן בציר החברתי כלכלי – בו אימצו מפלגות ה"שמאל" את האג'נדה הכלכלית הניאו-ליברלית של הימין (למעט תיקונים קוסמטיים של מדינת רווחה מוחלשת פה ושם).

במצב עניינים זה, בו אין בפני הציבור דרך ברורה שגלומה בה אמונה ותקווה, אין פלא שהוא מחפש אחרי כל אכזבה איזה משיח שיגאל אותו מ"ייסורי ביבי" – וכשזה פג זוהרו, מחפשים את המשיח הבא בתור.

ברקע לכך מרחפת שאלת האגו והאינטרס האישי,  שבהיעדר ציר מכוון אחר הופכת להיות הבלבדית כמעט וזו שיתכן ומכוונת את מהלכי חלק מהפוליטיקאים שלא בוחלים בשום צעד כדי להישאר על הגלגל ולהחליף מסגרות ועמדות ככל שיידרש לצורך זה.

ציבור המרכז שמאל

על מנת להימנע מאכזבות נוספות וכדי לסחוף ציבורים חדשים, הגיעה העת לשנות את עיקרי התוכן של העשייה הפוליטית של השמאל מעיסוק בעיקר במה שנתפס כציר המרכזי שסביבו קיימת המחלוקת בן שמאל לימין והוא שאלת הפתרון לבעיה הפלסטינית, לכיוון של הרמת שני דגלים ופעולה בשני צירים שנושקים לציר המרכזי אך שונים ממנו.

שני הצירים שיפורטו להלן עוסקים בחיבור ושותפות. זאת על בסיס ההנחה, שעיקר מהותו של השמאל הוא יצירת שותפות וחיבור בין אנשים.

אלה ערכי היסוד שלו – לתת מענה למצוקות האדם וצרכיו דרך עשייה משותפת עם אנשים אחרים. (להבדיל מהימין שהוא בבסיסו אינדיווידואליסטי וכוחני בתפיסתו הבסיסית את המציאות.)

ציר אחד הוא ציר של הצגת חזון חברתי חדש לחברה הישראלית, המבוסס על יצירת רשת ביטחון חברתית/כלכלית גבוהה בחסות המדינה. זהו בסיס המוסכם על תנועות השמאל, אך דומה שאין בו די וגם אין בו חידוש.

על בסיס זה יש להוסיף נדבך נוסף של טיפוח ובנייה של מעגלי עשייה משותפת במעגלים חברתיים שונים.

הכוונה היא לכל סוגי העשייה הזו – החל מוועדי עובדים (תוך בידול מאלה הגדולים והמושחתים), דרך קבוצות עירוניות קהילתיות על סוגיהן השונים, ועדי שכונות וועדי בתים, ועדי הורים בית-ספריים וועדי בתי כנסת ומסגדים, עמותות לעזרה הדדית ועוד.

הארץ מלאה מעגלים כאלה שמהווים את פניה היפות. דומה שהצורך בהם הולך וגובר ככל שמתעצמת הכלכלה הקפיטליסטית הדורסנית. קידומם של אלה הוא ה"שמאל"  במובן האמיתי של המילה.

על מפלגות השמאל להוביל מהלכים פוליטיים שיעודדו מעגלי עשייה שכאלה ויתנו להם גב ממלכתי. סביבם ניתן לייצר תקווה, אמונה חדשה ולגייס רשת נרחבת של פעילים חדשים הפועלים ממילא כבר כיום באותם מעגלים ומחפשים גב ותמיכה.

ציר נוסף – ציבור המרכז שמאל

הציר השני הוא חיבור לציבור הערבי. ככל שחולף הזמן מתברר שהשותפות היהודית ערבית הנה תנאי הכרחי לקיומה של החברה והכלכלה בישראל.

היא גם תנאי הכרחי להמשך קיומה של ישראל כמדינה דמוקרטית. היא מבוססת על ערך היסוד של השותפות והחיבור בין אנשים כפי שהוסבר לעיל.

משכך – על מפלגות השמאל להוביל מהלכים פוליטיים שיתנו ביטוי לשותפות זו. גלום בו גם ההכרח לייצר פתרון של פשרה מול העם הפלסטיני.

אין אלה צירים נפרדים לחלוטין. הציר הראשון כולל בתוכו גם מהלכים התומכים בציר השני. שניהם גם נשענים, כאמור, על אותה תפיסה ערכית של שוויון ערך האדם וחשיבותה של השותפות האנושית.

לפיכך, כמענה לדילמה שעלולה להתעורר, יש להבהיר מראש שמהלכים המעודדים מעגלי שותפות הרלבנטיים לציבור היהודי בלבד אינם יכולים להיות חלק מציר העשייה הזה.

הציר החברתי עשוי לייצר חיבורים גם בכיוונים שנראים כרגע בלתי אפשריים. בהקשר לכך ובהקשר לדילמה שהוצגה לעיל, יש לזכור שגם במגזר הציוני-דתי ישנם כוחות המעודדים קיומם של מעגלי עשייה קהילתיים דוגמת הגרעינים התורניים והישובים הקהילתיים בהתנחלויות.

כך גם בחברה החרדית המבוססת כולה על עשייה קהילתית התנדבותית. להבנתי ניתן לראות גם בהם שותפים פוליטיים סביב הציר הזה – זאת בכפוף לכך שמובהר, חקיקתית ופוליטית, שאין מדובר במהלכים המיועדים ליהודים בלבד אלא פניהם גם לציבור הערבי ולזה היהודי-חילוני.

הרמת שני הדגלים שתוארו לעיל היא זו שיכולה להעצים את כוחו של השמאל ובהמשך הדרך להביא לשינוי אמיתי של פני החברה בישראל. היא יכולה להוות את המסד לרשימת שמאל ציוני אחת – משותפת ל"מרצ" ול"עבודה" וגם לברק – שתתמודד בבחירות הקרובות.

אם החיבור יהיה כרוך בניסוח חזון חברתי/מדיני חדש לשמאל, כזה שישמש לו מורה נבוכים ומצפן לדרך,  אזי יש סיכוי שהוא יצבור התלהבות וקולות בכל המגזרים. זו העת לעשות זאת. יש סכנה מוחשית שלא תהיה אחרת.

מערכת הבחירות: לקראת הבחירות השלישיות – דעת יחיד

הפוסט דרוש – מורה נבוכים ומצפן לדרך של ציבור המרכז שמאל הופיע לראשונה ב-.