כאשר הכריז דוד בן גוריון ב-14.5.1948 על הקמת המדינה, מנתה אוכלוסייתה היהודית כ- 600,000 תושבים. הקיבוצים מנו אז 48,000 נפש, שמונה אחוזים מכלל תושביה היהודים של הארץ. באותו זמן מנתה אוכלוסיית תל אביב 250,000 נפש, כ-40 אחוזים מתושבי הארץ היהודים. עד לאותה תקופה תחושת החלוציות ובניין הארץ כללה את שתי האוכלוסיות הללו, השונות כל כך זו מזו.
מי יבנה, מי יחרוש?
בצעירותינו שרנו בגן ובבית הספר את השיר "מי יבנה יבנה בית בתל אביב", אבל לשיר היו עוד שני בתים. השני "מי יחרוש, יחרוש שדה בתל חי" והשלישי "מי ייטע, ייטע כרם בעין חרוד". שלושת הבתים הללו דיברו באותן המילים, באותה המגמה, על בניין הארץ על ידי בוניה למיניהם, בעיר ובכפר, בכרך הגדול ובקיבוץ. לקיבוצים התייחסה כלל האוכלוסייה אז ביראה, בכבוד, בכיבוד. כולם העריכו את תרומת הקיבוצים שהוקמו בראש ובראשונה כניסיון להגשים חזון שיתופי שוויוני בין מייסדיהם הצעירים חדורי החזון והאמונה.
אבל החל מפרוץ ה"מאורעות" או "המרד הערבי הגדול" בשנת 1936, קיבלה התנועה הקיבוצית הקטנה הזדמנות לתפוס חלק מרכזי ביצירת התשתית למדינה שבדרך. היה זה כאשר נרכשו האדמות עליהן יוקם הקיבוץ ניר דוד – תל עמל.
הגרעין שלח קבוצת חורשים שהקימה מאהל על האדמה שנרכשה והחלה בעיבודה. ב-1936 נשרפו יבולי החיטה והאוהלים על ידי הערבים מהסביבה והגרעין כולו החליט לעבור להתיישב על האדמות שנקנו. וכך, בדצמבר 1936, היה הקיבוץ תל עמל (ששמו הוסב בהמשך לניר דוד) לקיבוץ הראשון שפתח את השער לשנתיים וחצי של התיישבות חומה ומגדל בתקופת המרד הגדול, תקופה בה עלו על הקרקע 52 יישובים, מרביתם המוחלט קיבוצים, והם אלה שבעצם שרטטו וקבעו את גבולות המדינה לעתיד לבוא ממזרח, מצפון וממערב.
השקיעה הגדולה
הייתה זו למעשה ראשית תקופת הזוהר של הקיבוצים בקרב היישוב העברי שלמד להכיר בחשיבותם הלאומית בדרך להקמת המדינה. תרומתם לא הסתיימה בכך: הם נשאו על כתפיהם את העלייה הבלתי לגלית, עליה ב'; התנדבו לבריגדה במלחמת העולם השנייה; תרמו להקמת יחידות הפלמ"ח; עזרו בעלייה לרגל של יהודי סוריה ולבנון, ולסוף, במלחמת השחרור עצמה, תרמו בעמידה איתנה של הקיבוצים יד מרדכי ונגבה בדרום בפני הכובש המצרי, של גשר ודגניה במזרח בפני החילות העירקים והסורים, של גזר במרכז בפני הירדנים, של מלכיה בצפון כנגד הפולש הלבנוני ושל קיבוץ רמת רחל שעל גבול ירושלים בפני המצרים והירדנים גם יחד.
בכל אותה תקופה נישא שם הקיבוץ בגאון בקרב כל האוכלוסייה הישראלית. איש לא פקפק אז בחשיבות תרומתה של התנועה הקיבוצית למדינה בכל תחום ותחום והדבר ניכר היטב בכנסות הראשונות שבהן יוצגו הקיבוצים מעל ומעבר.
אבל כבר, בשיא תרומתם החלה תקופת השקיעה הגדולה.
בשל גלי העלייה העצומים ששטפו את הארץ והכפילו את אוכלוסייתה היהודית בתוך כארבע שנים, ירד בתוך שנים ספורות אחוז הקיבוצים בארץ, תחילה ל-2.5 אחוזים, בהמשך ל-2 אחוזים ואז למטה מזה. העולים החדשים לא שמו את פניהם אל הקיבוץ הזר והמנוכר.
חלק ניכר מן העולים יושבו במעברות האוהלים, הבדונים והפחונים – לשנים. לאחר מכן החלה בניית עיירות הפיתוח, למן קריית שמונה בצפון ועד לשדרות, נתיבות, אופקים ועוד דרומה, עד מצפה רמון. אדגיש כאן שייתכן שמבלי שהרגשנו תחילה, הלכנו והפכנו לצנינים בעיני האוכלוסייה החדשה הזו שיושבה בשכנות לנו. מחד הם ראו בעיניהם את "הילדים המטופחים", הדאוגים אין קץ שבקיבוץ, ואילו אצלם – עזובה, ילדים בבלואים משוטטים ברחובות בלא מעש ועוד ועוד. כך, אם שחשנו בכך יותר ואם פחות, הלך וגדל והצטבר בקרב אוכלוסיית העולים החדשה האנטגוניזם ההולך וגובר כלפינו. בגין, ידע להעלות את הליכוד לשלטון בזכות כשרונו להפנות את זעם ישראל השנייה כנגד "הקיבוצניקים המדושנים היושבים סביב בריכות השחייה שלהם לצד המתנדבות משוודיה". ואכן – זה עבד. הליכוד עלה לשלטון ב-1977 כאשר ללא כל ספק, ההסתה ועידוד רגשות הקיפוח והשנאה של "ישראל השנייה" לראשונה ובמיוחד לקיבוצים היו הקטליזטור לכך.
שנאה וקנאה
עליית בגין לשלטון הטביעה את החותמת על נידוי הקיבוצים והשכחת תרומתם האדירה לבניין הארץ. ארליך החל מיד במהפכה הכלכלית – ברפורמת השוק החופשי, זו שגרמה עד מהרה לאינפלציה דוהרת שאילצה אותו להתפטר כעבור שנתיים. במקומו מונה לשר אוצר יגאל הורביץ שנודע בסיסמתו "יגאל אין לי" ולאחר שנכשל גם הוא מונה במקומו ב-1984 יצחק מודעי כאשר האינפלציה זינקה כבר ל-400 אחוזים.
היו אלה שנות ה-80, שהכניסו את הקיבוצים למשבר הכלכלי העמוק שלהם ובעקבותיו למשבר החברתי, ושניהם הובילו למשבר קיומי של ממש שהגיע לשיאו בשנות ה-90.
כך או אחרת, אחת ה"הצלחות" הגדולות של ממשלות הליכוד לדורותיהן הייתה הפגיעה האנושה לשעתה בקיבוצים, בכלכלתם, בקהילותיהם. שעל כן לא פלא שהקיבוצים שהובילו כך או אחרת את החברה בישראל עד להקמת המדינה, הלכו והסתגרו בתוך עצמם בעצם המאבק על המשך קיומם.
ממש באותן שנים בהן התמודדנו אנחנו על המשך קיומנו, פרחה מנגד התנועה המשיחית – גוש אמונים ויורשיה בשטחים, הללו שטענו שהם הם החלוצים החדשים, ממשיכי דרכה החלוצית של התנועה הקיבוצית בעבר. הפעם הייתה זו "חלוציות" בחסות, עידוד ותמיכה מאסיבית של השלטון הימני. ומדהים מכל שמרב התמיכה והכספים הוזרמו ומוזרמים ל"שם", ליהודה והשומרון, ולא לעיירות הפיתוח שהעלו, מעלות ומשמרות את השלטון הימני למרות אי תמיכתו בהם, והם, ילדיהם ונכדיהם עדיין נושאים עימם את רגשות השנאה, הקנאה הקיפוח והאיבה כנגד הקיבוצים והקיבוצניקים כשם שהדבר בא לידי ביטוי כה בולט במאבק אנשי בית שאן בקיבוץ ניר דוד על נחל האסי.
אלופים
האם ניתן כיום, כצפיית המתמודדים על המזכ"לות, להחזיר את הגלגל לאחור?
מסופקני.
מי אנחנו בסך הכול? פחות מאחוז וחצי מהאוכלוסייה. מאוכלוסייה שרובה ימנית. ראו תגובת רבים מהימין היום לכל נושא החורבן בקיבוצי העוטף והחטופים. מה הם מעמידים מנגד? את חידוש "ההתיישבות החלוצית" ברצועת עזה המשוחררת ואף חוגגים זאת בבנייני האומה בשירה ובריקודים.
אכן, מצער לומר, אבל זוהי המציאות של תומכי השלטון כיום. היאך נוכל אנחנו, המעט לשנותה?
ובכל זאת ולמרות הכל –
אם "אלופים" כמו האלוף נועם תיבון, בן צרעה, המתעתד להעתיק את מקום מגוריו לנחל עוז, יכנס לפוליטיקה, ואם בני גנץ מתכוון באמת ובתמים להעתיק את מקום מגוריו ליד מרדכי ולהמשיך את דרכו הפוליטית משם, ואם מהלכי המזכ"ל או המזכ"לית הנבחרים יובילונו להקמתה של תנועה שתחבור למנהיגים כמו שקמה ברסלר וחבריה, אז אולי, אולי, אולי כן תצלח המשימה לשנות את הכיוון.

הפוסט חזון העצמות היבשות הופיע לראשונה ב-.

שני דברים בהקשר למקומו של האומן בקהילתו הקיבוצית זכורים לי משכבר הימים. הראשון, בעת שלמדתי את לימודי ההוראה בסמינר אורנים, זרק לי פעם חברי לספסל הלימודים את תמצית האמת שלו בנידון או כדבריו: ״עד שהחברה הקיבוצית לא תלמד לכבד את אומניה ולאפשר להם ליצור בלא לתת בפניהם מכשול, היא תהיה חברה פגומה״. ואכן זכור לי עד כמה לא מעטים מבנינו לא פרגנו, בלשון המעטה, לאותם אומנים שלהם אושר יום או שני ימי יצירה בשבוע.
והמקרה השני, בתקופה מסוימת שימשתי כאחראי על מיזם של אירוח תיירים מרחבי העולם בקיבוץ. באחת הפעמים הגיע זוג תיירים מארה״ב ואירחתי אותם כמנהגי במועדון לחבר שלנו בעת שבמקום נערכה מן הסתם תצוגה כלשהי של ציורים פרי מכחולו של ״הצייר שלנו״, חבר הקיבוץ – צבי ליפמן. ״מי צייר את הציורים הללו?״ שאלו השניים בהתעניינות. ״צייר, חבר הקיבוץ שלנו״, עניתי מיניה וביה. ״אתה מוכן לזמן אותו לכאן?״ המשיכו, ״אנחנו מעוניינים לרכוש ציור אחד או שניים מאלה המוצגים כאן״. הופתעתי, יש לומר, ואכן זימנתי את צבי מביתו. משהגיע הביעו השניים בפניו את התרשמותם והתלהבותם, הצביעו על שניים מהציורים ובקשו ממנו לנקוב במחירם. היה ניכר שצבי, הצייר, חש נבוך למדי ונקב בסכום כלשהו, אם אני זוכר, כ-50 שקלים. (ושמא – לירות???). השניים הביטו בו בפליאה ואז מיהר ״לתקן״ וציין שמדובר בתשלום עבור שני הציורים גם יחד. הפעם הביטו השניים בפליאה בצייר העומד מולם ואמרו לו: ״שמע, איש יקר. אנחנו נשלם עבור כל ציור שלך עשרת מונים יותר מן הסכום שנקבת, ודע לך שגם כך אנחנו יודעים שעשינו עסק מצוין ולהבא הצעתנו לך שתדע להעריך נכונה את מה שמגיע לך בעבור יצירותיך, כי הן שוות עוד הרבה יותר״.
אז אכן, מסתבר שמה שהיה חשוב לצבי שלנו, חבר הקיבוץ, יותר מכל הוא עצם היצירה עצמה. האופן שבו הביע את עצמו, את יכולתו, את כישוריו, את רגשותיו ויותר מהכול את ייחודיותו – בצבעים, בחומרים, באמצעים שבהם בחר להשתמש. נושא המחיר, מסתבר, לא ממש העסיק אותו, אם בכלל.

״פיתחתי שיטות משלי״
צבי ליפמן נולד בקייפטאון, דרום אפריקה, בשנת 1932. בהיותו בן 20, בשנת 1952, עלה ארצה עם אחדים מחבריו, בוגרי תנועת הבונים בדרום אפריקה, ולאחר הכשרה בקיבוץ אחר הצטרפו הוא וחבריו לחבריהם, בוגרי הבונים בקיבוץ צרעה. מאז הוא חי משך כל חייו בקיבוץ, מחד, כחבר צוות עובדי השדה, הללו המתכנים כיום עובדי הגד״ש, מעביר כפי שהוא מספר ״קווים״ של צינורות השקיה בכותנה ובתירס, ״קווים של ארבעה צול״ הוא מפרט, ״והתירס בגובה שני מטר… היינו צעירים אז״, הוא מסכם וממשיך: ״כשהחלטתי שאני רוצה ללמוד ציור פניתי לעזרה למוסה, חבר הקיבוץ. מוסה הוא כמובן מוסה חריף, חבר צרעה, מי שעמד בזמנו בראש התק״ם לאחר שהביא לאיחוד בין ה״איחוד״ ל״מאוחד״, ומי שנהרג עם אשתו ובנו בתאונת דרכים בהיותו חבר כנסת בראשית דרכו. זהו מוסה המוכר בתנועה הקיבוצית ובארץ בכלל. אבל בצרעה היה מוסה מוכר לא רק כמנהיג בעל שיעור קומה אלא לפני הכול, עוד בטרם למד ונעשה אדריכל, מתכנן בתים ושכונות, כאומן וכצייר. ואכן, ככזה, מציין צבי, פניתי אליו. ״מוסה הדריך אותי בצעדי הראשונים בדרכי להיות צייר. הראה לי את הדרך ואמר: תבחר את החומרים איתם תרצה לעבוד, ותתחיל״, וממשיך צבי: ״ומאז מוסה אכן ליווה אותי בדרכי האומנותית״.
״המורים שלי״, מספר צבי, ״היו אבא פינכל שלימד אותי רישום ואריה מרגושלסקי שלימד ציור. ארבע שנים למדתי בבת ים וכל העת עבדתי בגידולי שדה. כשסיימתי את הלימודים חזרתי הביתה. ביום עבדתי בגד״ש ובערב ירדתי ללול, שם היה הסטודיו שלי לציור.״
ועל הציור עצמו: ״השימוש בצבע הוא משהו שטמון בי. פיתחתי גם שיטות משלי, למשל, גרוד הנייר כדי ליצור משטח בטקסטורה שונה – שיטה שהיא ייחודית לי״.
מאות ציורים
היום, בשנתו ה-91, כאשר רגליו אינן נושאות אותו עוד לאותה פינה בלול העופות הנטוש, וכחלק מציון 75 שנים לקיבוץ שנולד בשנה שבה נולדה המדינה, הגה, ארגן והפיק חבר הקיבוץ מייק לוין, אומן בעצמו, רקדן שהיה משני הרקדנים היותר ידועים של להקת המחול הבין קיבוצית בראשית דרכה ומי שהקים וניהל את תזמורת ״יד חריף״, המרכז התרבותי שהוקם לזכרם של מוסה, מוריה וחגי חריף, ובכן הוא שהגה את הרעיון להקים ולהפיק בקיבוץ תערוכה מיצירותיו של צבי. בעזרת חבריו ובהתנדבות מלאה הם ״התלבשו״ על מבנה הנגרייה הישן של הקיבוץ, זה שנעשה בהמשך הדרך לבית קפה מקומי שנזנח, ועשוהו למרכז תערוכות, לגלריה מרשימה ומוארת באור נגוהות.
יחד עם חבריו הגיע מייק לסטודיו הישן נושן בלול התרנגולות. יחד הם ״פרצו״ לתוכו והוציאו מתוך המכלים הגדולים שבמקום מאות רבות של ציורים מתקופות שונות, בהרכבי צבעים שונים וטכניקות שונות.
על דעת צבי, הצייר שציוריו מעטרים את כל קירות המקום, החליטו המארגנים, שמכרו בשבועות הראשונים לקיום התערוכה כבר כ-50 תמונות, להקדיש את כל הכספים ממכירת היצירות לתמיכה בשיקום הריסות קיבוץ מנרה שבגבול הצפון.

המעוניינים לבקר בתערוכה שבקיבוץ צרעה יוכלו ליצור קשר עם מייק לוין בטלפון 050-5772125

הפוסט צבי ליפמן: ביום בגד״ש, בערב בסטודיו שבלול הופיע לראשונה ב-.

בטקס יום הזיכרון האחרון בהר הרצל, באזכרה לנרצחי פיגועי הטרור, הצביע ראש הממשלה דאז, נפתלי בנט, על דפוס האובדנות שחזר על עצמו במלכויות ישראל הראשונה והשנייה, בשנות ה-70 לקיומן. כשהוא מצביעי על 70 פלוס שנות קיומה של המדינה – מלכות ישראל השלישית, ולאור הקיטוב והשנאות שאנו חווים כאן, הזהיר מפני חזרה בשלישית על אותו דפוס התנהגות על תוצאתו הצפויה. 

אכן, ממלכת ישראל הראשונה שעלתה על במת ההיסטוריה לפני כ- 3,000 שנה, החזיקה מעמד כ-70 שנה תחת שלטונם של המלכים גדולי המעש – דוד ובנו שלמה. שלמה בחר להוריש את הממלכה לבנו רחבעם. טקס ההכתרה, מספר לנו התנ"ך, אמור היה להתקיים בשכם. טרם הוכתר כמלך, פנו אליו ראשי העם בבקשה ברורה: "אביך הקשה את עולנו ואתה, עתה, הקל מעבודת אביך הקשה ומעולו הכבד… ונעבדך" (מלכים א', י"ב, י"ד). רחבעם הקשיב, שילח את נציגי העם לדרכם, וזימן אליו את יועציו על מנת להחליט על דרכו. תחילה אכן נועץ ביועצים המנוסים, "הזקנים" כפי שהגדירם המקרא, והם אכן יעצו לו להיעתר לבקשת העם וכך לייצב את שלטונו. אבל הצעיר היהיר, לא רווה נחת מעצותיהם של הללו, זימן אליו חבר יועצים צעירים וכך תיאר זאת סופר ספר מלכים: "ויעזוב את עצת הזקנים… ויוועץ את הילדים (…) אשר גדלו אתו. וידברו אליו הילדים אשר גדלו אתו לאמור – כה תאמר לעם: קטני עבה ממותני אבי, ועתה, אבי העמיס עליכם עול כבד ואני אוסיף עול עליכם. אבי ייסר אתכם בשוטים ואני אייסר אתכם בעקרבים". (מלכים א', י"ב, ח- י"ב). 

אכן, גישתו היהירה, הפזיזה, המזלזלת והבלתי מתחשבת גרמה עד מהרה לפיצול הממלכה המאוחדת לשתי ממלכות עויינות זו לזו, ממלכת יהודה וממלכת ישראל. ממלכת ישראל חרבה חורבן מוחלט לאחר כ-300 שנה, ותושביה, עשרת השבטים שהלכו לגלות אשור נעלמו מעל במת ההיסטוריה לעד. ממלכת יהודה חרבה כ-120 שנה מאוחר יותר. תושביה יצאו לגלות בבל, ומקצתם חזרו ארצה, לישות קטנטנה ומצומקת כ-50 שנה לאחר מכן. 

ממלכת ישראל השנייה, ממלכת החשמונאים, הוקמה לאחר כיבוש ושחרור ירושלים מידי הסלאוקים על ידי יהודה המכבי בשנת 164 לפנה"ס ונעשתה לממלכה עצמאית 24 שנים מאוחר יותר על ידי אחרון האחים החשמונאים. ממלכה זו התקיימה 77 שנים, ובראיה היסטורית יכולה הייתה ללא ספק להמשיך ולהתקיים, אם כי בכפיפות לשליטת העולם דאז – האימפריה הרומית. אלא שהדפוס שהביא לחיסול הממלכה הראשונה פעל גם הפעם. הפעם גרמו לכך "הילדים", המנהיגים הקיצוניים של אותה תקופה, ראשי מפלגות הקנאים והסיקרים הקיצוניים באמונתם הדתית ומרידתם ברומי האדירה בעיוורון מחלט מלראות ולהבין את המציאות ואת דלות כוחם אל מול האימפריה האדירה, שליטת העולם דאז. 

הן המרידה הראשונה ברומי בשנת 66 לספירה, זו המכונה המרד הראשון, שהביאה לחורבן בית המקדש וירושלים בשנת 70 לספירה, והן המרידה השנייה ברומי, מרד בר כוכבא כ-60 שנה מאוחר יותר בשנת 132 לספירה, הביאו על עמנו הן את חורבן הממלכה, הן את חורבן המקדש, הן את חורבן ירושלים, והן את השואה הגדולה ביותר, אבדן כ- 600,000 איש ואישה והליכה לגלות אלפיים השנה על כל מוראותיה. 

אז עברו עלינו אלפיים שנות גלות, והוקמה וקמה התנועה הציונית, ושבנו וחזרנו לארצנו וקוממנו אותה מהריסותיה, והקמנו מדינה עצמאית חופשית לעמנו בפעם השלישית בהיסטוריה והמדינה הזו שהוקמה בדם, יזע ודמעות נעשתה משך 70 שנות קיומה ו-140 שנות המעשה הציוני בארץ לאחת מהמדינות המפותחות בעולם ואז… 

ואז אנחנו שוב עדים לדפוס האובדני החוזר על עצמו. במה שונים "הילדים" של היום בדמותם של הבן גבירים והסמוטריצים מהילדים של ימי ממלכת ישראל הראשונה או מראשי הקנאים והסיקרים של מלכות ישראל השנייה? 

במה שונה הגישה הרואה בהם עצמם את חזות הכל ובאלה בעלי ההשקפה השונה – אובדי דרך במקרה הטוב או בוגדים במקרה הלא טוב? במה שונה עמדתם ה"מצפצפת" על העולם כולו, על ארצות הברית (עם כל הכבוד לה…), על האו"ם, על כלל מדינות העולם, על הערבים החיים בתוכנו, סביבנו ועל המוסלמים בעולם כולו? במה עמדה זו המשוכנעת "בצדקת הדרך" שלנו, ושהאו"ם – הוא אום שמום, ושכולם ישקו לנו – הצדק האלוקי עמנו, במה היא שונה מגישותיהם של הללו שהביאו לנפילתן של שתי מלכויות ישראל הקודמות? 

זוהי כמובן "סקירה מטאורית" שאיננה אלא צימוק יבש מכלל הסיפור כולו. אבל המהות, כפי שנראה למסתכל מן הצד, איננה אלא אותה מהות. האם היא תוביל גם את המלכות השלישית באותה הדרך? האם נפתלי בנט לא ראה את הדברים נכוחה והעז לומר זאת בקול קבל עם ועדה?

הפוסט האם ישראל בדרך לאובדן בית שלישי? הופיע לראשונה ב-.