*תמונה ראשית: קטיף האבוקדו במח"ע

לפני מספר שבועות ירדנו לקטוף אבוקדו בעוטף עזה. שאל אותי אודי, שותפי להתנדבות, אבוקדו או אבוקדה? השאלה הזו העבירה את שנינו ל-1975 עת שירתנו יחד. חבילות הפינוק שקיבלתי מאמי מגבעת ברנר, כללו אבוקדה מהעץ של סבתא שושנה. אמרתי לאודי שאבדוק את הנושא – מהיכן הגיע השם אבוקדה? הגענו לשטח. פול פלין, רכז המטע של מח"ע (משקי חבל עזה) קיבל אותנו. נכנסנו לחלקת 'האס' והתחלנו לקטוף. העצים עמוסים פרי. אני נרגש ומוצף בזיכרונות עבר.

פול מספר שיש להם 3,200 דונם אבוקדו. "סך ההשקיה השנתית היא כ-1,200 מ"ק לדונם, מים משפד"ן באיכות מצוינת. משתמשים בדשנים נוזליים ובחנו גם ביוסטימולנטים שונים. היבול הרב־שנתי הממוצע עומד על כ-2 טון לדונם. 65% מהמטע נטוע בזן האס, השאר אטינגר, ארד, ארדיט, פינקרטון, הארווסט, ריד, BL ופינו".

אנחנו קוטפים והזיכרונות והמחשבות נודדים לשנות ה-60 וה-70. בילדותי, בשנות ה-60, הייתי קוטף מהעץ בחצר של סבתי, סבתא שושנה. זה היה עץ גבוה מאוד, נתן פרי בינוני עם גרעין גדול. אינני מזהה זן זה כיום. אבל איך, מתי ומי בכלל נטע עצי אבוקדו בחצרות הקיבוץ בשנות ה -40? מאוחר יותר בשנות ה-70 וה-80, פקדתי באופן קבוע את חלקת האבוקדו שליד בית הקברות של הקיבוץ. החלקה הייתה כבר נטושה ומוחזקת רק על ידי השקיה לא סדירה, ולמעשה נתונה לחסדי קוטפים מזדמנים. כך לפחות חשבתי אז. הייתי פושט עליה בתדירות גבוהה, על פי רוב יחד עם אורי יצחקי, קולגה לעבודה בפרדס, והיינו נלחמים על כל פרי. הרי האוכל הטוב בעולם זה לחם טרי של בנימין (בנימין שפירא ז"ל, האופה הנערץ של גבעת ברנר), עם אבוקדו. בלי לימון. בלי בצל. בלי מלח. סטרייט, נקי, מעודן.

בסוף שנות ה-70 נטעו בגבעת ברנר מטע אבוקדו מסחרי (מאות דונמים), עליו ניצח שנים רבות ציקי חרט, הרכז המיתולוגי של המטע⁽¹⁾. אבל אני נותר ללא תשובות ברורות לגבי התחלת גידול האבוקדו בקיבוץ. אני מעריך שזה קרה אי שם בשנות ה-30 או ה-40, די במקביל לניסויים הראשונים שנעשו על ידי המחקר החקלאי. ומהו מקור המלה "אבוקדה"? ומי פיזר עצי אבוקדו בחצר המשק בשנים האלה? אז יצאתי למסע חיפוש תשובות עם הרבה אהבה לפרי הנהדר הזה.

אבוקדו הוא עץ סובטרופי (מין בוטני Persea americana Mill.) ומוצאו בהרים ובשפלות של אמריקה המרכזית. האבוקדו גדל במקסיקו כבר לפני 9,000 שנה, ויש עדויות שעוד לפני 2,000 שנה התקיים במקסיקו מסחר בפירות האלה. מקור השם הוא הטיה לספרדית של המלה האצטקית ahuacatl שמשמעותה 'אשך'. האבוקדו הראשון בקליפורניה תועד ב-1856, אך לפני 1920 לא התקיימו מטעים של מין זה⁽²⁾. לישראל, או פלשתינה, הובאו עצי האבוקדו הראשונים למנזר לטרון ב-1908. שש עשרה שנים מאוחר יותר, ב-1924, הביאה לארץ חברת פיק"א (Palestine Jewish Colonization Association – חברה להתיישבות יהודית בארץ ישראל) את עשרת העצים המורכבים הראשונים ואלו ניטעו במקווה ישראל (זנים פוארטה ודיקינסון, מקור – אופנהיימר, 1978). לפי מנס ויסוקי⁽³⁾ עצים אלו הניבו כבר ב-1927, וב-1933 כבר הוכנו מאות שתילים נוספים.

נכון אם כך למתוח קו בין הבאת עשרת השתילים המורכבים הראשונים למקווה ישראל ב-1924 ובין 2024 הנכנסת ולציין את שנת ה-100 לגידול אבוקדו מסחרי בישראל!

פרופ' חנן אופנהיימר מתאר בפירוט את סיפור גידול ענף האבוקדו בישראל. הוא היה גם אחד החוקרים המרכזיים באקלום הגידול. לפי ויקיפדיה, "אופנהיימר נטע וניהל החל מתחילת שנות ה-30 גני אקלום ברחובות ובדגניה א', אותם הקים לכבוד יום הולדתו השישים של ד"ר ארתור רופין".

האזכור של "גני האקלום" בשנות ה 30 מעלה בי שאלות נוספות. האם חלקת האבוקדו הוותיקה שליד בית הקברות בגבעת ברנר (נ.צ. של החלקה 31.8623968 צפון 34.7945260 מזרח) קשורה באיזה שהיא צורה לצד המדעי של אקלום המין הזה בארץ? הרי גבעת ברנר עלתה לקרקע ב-1928, והייתה למעשה יכולת להשתתף במהלך אקלום של מין זה או אחר בשנים שלאחר העלייה לקרקע. בשיחה עם ציקי חרט, הוא מספר לי שכשהוא היה נער בשנות ה-50, החלקה כבר הייתה שם, "והעצים היו מאוד גבוהים". כלומר העצים בחלקת האבוקדו הוותיקה ניטעו בסוף שנות ה-30. אבל אני לא מוצא כל קשר בין המאמץ המחקרי הלאומי ובין חלקת האבוקדו שליד בית הקברות, למרות ששניהם קורים באותם שנים, ולמרות שאני משייך את מיקומה של החלקה (מדרון מתון לכיוון מערב נגד קרה, שיפולי רכס הכורכר לבחינת קרקע גירנית) כמתאימה לחלקת מחקר התאמה של זנים וכנות. אני מרים טלפון גם לד"ר עמנואל (עמי) להב ממכון וולקני, והוא מספר לי שלא ידוע לו על שום קשר בין חלקת האבוקדו בקיבוץ לבין חלקות מחקר. אז מה כן קרה בגבעת ברנר?

בקיבוץ הצעיר גבעת ברנר היו חבורת בעלי מקצוע בולטים, אידאליסטים צרופים שעלו כדי להקים מדינה שחקלאות היא בבסיסה. ביניהם יוסף רוזנמן (לימים שינה את שמו לבוסתנאי)⁽⁴⁾, דור חמישי לחקלאים יהודים מגליציה שעלה לארץ בהיותו בן חמישים, מבוגר בהרבה ממרבית חברי הקיבוץ ("זקן החברים" נכתב עליו במותו ב-1952).

יוסף עלה לארץ בשנות ה 30, "כשחלומו התגשם החליט לטעת מטעים נשירים בג"ב ושכנע את המוסדות החקלאיים בכדאיות הפרויקט. הוא היה חלוץ נטיעות האבוקדו והמנגו"⁽⁴⁾. יוסף נפטר ב 1952 וב-15 השנים שעבד במטע (1937-1952) הקים מטע נשירים וסובטרופיים. "בקשתו האחרונה הייתה להיקבר בקצה הצפון מערבי של בית הקברות, מול חלקת האבוקדו וכך היה".

אז האם יש קשר בין חלקת האבוקדו בגבעת ברנר של שנות ה-30 ובין תהליך האקלום של המין שנערך במספר אתרים בארץ, תהליך שהביא להקמת אחד מענפי החקלאות המצליחים במדינה? התשובה היא פשוטה: לא. החלקה בגבעת ברנר לא הייתה חלק מתהליך האקלום הרשמי. היא הייתה חלקה מסחרית לכל דבר, ביוזמתו ותחת עיניו המוכשרות של יוסף רוזנמן בוסתנאי.

אני מגיע לארכיון גבעת ברנר⁽⁵⁾, וזהבה וייסלר מנגישה לי את כל קטעי היומן בהם מוזכר שמו של יוסף רוזנמן בוסתנאי. האזכור הראשון של חלקת מטע עם מינים סובטרופיים מופיע ביומן הקיבוץ ב-1936 (יומן מס' 484), בסך הכול 8 שנים לאחר העלייה לקרקע, ומספר שנים מועט לאחר שכבר התבצעה נטיעת שזיפים ותפוחים (עצים נשירים). לפי הדיווח של יוסף בוסתנאי (יוסף הקפיד מאוד על דיווחים ליומן תמיד תחת כותרת המשנה "בגן עצי הפרי"), יש החלטה של ארגון המשתלות של הקיבוץ לנטוע עצי פרי סובטרופיים אשר אינם שכיחים עדיין בארץ כמטע (עד אז, נטעו רק עצים נשירים וזיתים). הארגון מתייעץ עם תחנת הניסיונות ברחובות, ואלו מציעים לנטוע "מטעי אם" בכינרת, יגור וגבעת ברנר. בגבעת ברנר מחליט יוסף לנטוע "אבוקדה, מנגו, אנאנה, שסק ואפרסמון". את העצים האלה שותלים כ"גן ד' הקרוי "סובטרופיים" על שטח של כ-5 דונם. זהו למעשה המיקום של חלקת האבוקדו ליד בית הקברות.

ביומני גבעת ברנר מופיע המלה 'אבוקדה' ו'אבוקדו' לסירוגין. זה מאשר בהחלט את העובדה שהחבילות שנשלחו אלי לצבא מהבית כללו 'אבוקדה'. אין לי מקור אחר לבדוק מדוע השם נע מזה לזה, בין אם מעריכה רשלנית של עורך היומן או מסיבה אחרת. דויד זקס, איתו אני מתייעץ ומבקש את זכרונו ההיסטורי, מאשר לי שאכן השתמשו במלה אבוקדה – אך הסברים אין. נראה שהשימוש במלה 'אבוקדה' היה שגור גם במקומות אחרים ולא היה ייחודי לגבעת ברנר.

חמש שנים לאחר ההחלטה לנטוע אבוקדו, יש יבול ראשון של הזן פוארטה (1941, יומן מס' 1617). אנו יודעים שזהו היבול הראשון של העץ היחידי שהניב בפעם הראשונה. אלא שיוסף מקונן על כך שהפרי הזה נקטף באישון לילה על ידי חברים, וטוען שנעשה נזק מוסרי (לא פחות) לעובדי ענף גן הפרי. מאוחר יותר ב-1941 (יומן 1775) יוסף מדווח על נזקי החמסין שאירע באביב ושכל פרי האבוקדו נשרף. חמסיני אביב נותרו גורם סיכון משמעותי לאבוקדו גם בימים אלו.

והנה, ב-1944 (יומן מס' 2456) יוסף מתאר שהשתמשו בעצי מטע כעצי נוי בישוב על מנת לשפר את "אסתטיות היישוב". זה ממצא חשוב ומרגש עבורי כי מסביר אולי את קיומו של עץ האבוקדה שאותו קטפתי כנער בחצר ביתה של סבתי. אם הוא נשתל בשנת 1944, הרי כשטיפסתי עליו הוא היה כבר בן 25, גבה קומה מאוד.

יוסף בוסתנאי משתף את החברים בעשייתה של 'חקלאות ברת-קיימא' (1944, יומן 2495): "במטע האבוקדה הצעיר הכינונו זרעים לשם זריעת פול כזבל ירוק". הרי פול יעשיר את הקרקע בחנקן ובחומר אורגני. אלו הם יסודות החקלאות המודרנית עוד מסוף המאה ה-19 וזה לא מפתיע שחקלאי מקצועי כמו יוסף מודע לכך ומבצע בהתאם.

ישאל הקורא – ואיזה יבולים הם (כבר) קיבלו עם כל השיטות הקדומות הללו? ביומן 3037 (1946) יוסף מוסר דיווח יבולים: מחלקה גן ד' (סובטרופיים) 1.5 דונם נושאי פרי התקבל יבול של 1.486 טון של שלושת המינים יחד (אבוקדה, שסק ואפרסמון). כלומר, כ 1 טון לדונם. זהו יבול מרשים ביותר. נראה שהנוטעים רואים ברכה בעמלם, וב-1950 (יומן 3915) מדווח יוסף בפינתו "בגן עצי הפרי" על נטיעה נוספת של 12 דונם אבוקדה. זה מהווה הגדלה משמעותית של חלקת הסובטרופיים ומבטא ככל הנראה הצלחה של הגידול. אין אזכורים לכך שגידול האבוקדה הוא סיפור הצלחה, ואין דיווחים כלל על שיווק, מכירות, מחירים. אך משלל הדיווחים האגרונומיים ניתן לזהות את המקצועיות של הנוטע. בחורף 49/50 היה כפור וקרה, ויוסף מדווח על התאוששות יפה של "מטע האבוקדו הוותיק". השנה היא 1951 והמטע וחלקת הסובטרופיים בתנופת גידול מתמדת, אך יוסף בוסתנאי בן ה-72 חלה ויוצא ממעגל העבודה והדיווחים עד לפטירתו ב 1952.

אני מדלג 25 שנה קדימה. בשנים האלה (1952-1978) העצים בחלקת הסובטרופיים שליד בית הקברות גדלים, נושאי מעט פרי ולא מהווים ענף חקלאי משמעותי בקיבוץ. ב-1978 ניטע מטע מסחרי גדול של אבוקדו בגבעת ברנר בחלקה מרוחקת מאוד מבית הקברות (מעבר לוואדי). ציקי חרט טיפח אותו במקצוענות ומסירות עד העברת הפיקוד למירון דקל. מירון מספר לי שכיום יש בקיבוץ 850 דונם אבוקדו. אבל מירון לא שמע מעולם את המונח 'אבוקדה'. המטע כיום מורכב בעיקר מזני האס, אטינגר, ריד, פוארטה, ארדיט וניר-אורית ומעט זנים אקזוטיים כמו פינו, פינקרטון ועירית. המטע רווחי והקיבוץ מתכנן את הגדלתו.

לאחר 87 שנה, חזונו של יוסף בוסתנאי מתגשם – בגדול.

לסיכום, בשנים 1936-1950 אין כל אזכור שחלקת הסובטרופיים בגבעת ברנר שימשה כניסיון מדעי לבחינת זנים וכנות ("אונטערלאגע"), והיא היתה למעשה מטע מסחרי לכל דבר כחלק מענף המטעים. כמו כן בולטת העובדה שמטעי התפוח, אגס, זיתים והשזיף שהיוו את מקור ההכנסה של המטע והשתרעו על שטח של כמה עשרות דונמים, קיבלו את מרבית תשומת הלב, ואילו הסובטרופיים נותרו מעט מאחור. אני מסיק מכך שיוסף בוסתנאי, בהיותו איש מקצוע מהמעלה הראשונה, מיקד את תשומת ליבו בצורה מקצועית ושקולה וגישר בין התרומה הכלכלית לבין מימוש חזון ארוך טווח. יוסף בוסתנאי מתאר דרך עשרות דיווחים ביומן פעולות סיקול והכנת שטחים, הדברת מזיקים, מצוקת כוח אדם בקטיף, נטיעות נוספות והרכבות. ועדיין יש לציין כי במידה מסוימת הוא לקח הימור: השכלתו וניסיונו המקצועי היו בתחום של חקלאות אירופית קרה (נשירים), ולמרות שגידול האבוקדו בישראל היה בתחילת דרכו, הוא חתר לפיתוח מסחרי של ענף עצים סובטרופיים – כאשר במקביל המחקר החקלאי הינו רק בתחילת דרכו בתחום. וכך במהלך נחוש ועיקש של 14 שנה הציב את גידול האבוקדו על מפת הגידולים של הקיבוץ.

קיבלתי תשובות לכל שאלותיי. אבוקדו ואבוקדה חוגגים 100 שנה לאחיזתם באדמת ארץ ישראל, וכיום זהו גידול היצוא מספר 1.  בגבעת ברנר חוגגים 87 שנים לנטיעה המסחרית הראשונה של אבוקדו, וכיום הוא הגידול הרווחי ביותר בקיבוץ.

אני יכול לחזור לקטיף, לטפס קצת על העצים, לחפש את הפרי בתנועת יד רחבה ולחוש את הרקמה הרכה של העץ, להריח את ריחו המיוחד הנעים, ליהנות מטפיחה קלה של הפרי בגבי ובידי ולתלוש אותו מעוקצו הרך לתרמיל. היש פרי יותר יפה וטעים הימנו?

תודות: לפול פלין ממח"ע, לדויד זקס וצבי (ציקי) חרט מגבעת ברנר ששיתפו מזיכרונם הקיבוצי, למירון דקל, רכז המטע בקיבוץ, למרים זילברשטיין ועמנואל (עמי) להב ממנהל המחקר, ולבסוף לזהבה וייסלר מארכיון גבעת ברנר שפתחה לפני את כל דיווחי יוסף רוזנמן / בוסתנאי ביומני גבעת ברנר ואפשרה בכך להחיות את ימי האבוקדה (כן, עם ה') הראשונים בגבעת ברנר.

היצור העולמי של פרי האבוקדו

הגידול בייצור העולמי של פרי האבוקדו הוא מרשים. במהלך עשרות השנים האחרונות, רשם הגידול קצב צמיחה שנתי ממוצע של כ–7%. שטח הגידול העולמי עלה מקרוב ל-מיליון דונם בשנות ה-60 ועד לכמעט 9 מיליון ב-2023⁽⁶⁾. היבול העולמי השנתי עלה בהתאם ועומד על כ–8.5 מיליון טון אך ללא שינוי מהותי ביבול ליחידת שטח (ממוצע עולמי כ-1 טון לדונם). הסחר (יצוא) בפרי האבוקדו גדל בשנות ה-90 וכיום עומד על כ-30% מכלל הייצור. היצואניות המרכזיות הן מקסיקו (50%), פרו (20%), ושאר העולם, כולל ישראל, כ–30% (כולל ספרד, קניה, קולומביה, צ'ילה, דרום אפריקה, רפובליקה דומיניקנית, מרוקו ועוד מספר יצואנים קטנים יותר).

ערך השוק עומד כל כ–18 מיליארד USD⁽⁷⁾.

מקורות

• עלון IPI, 2007. K for thought (ipipotash.org)
• אופנהיימר, חנן. 1978. גידול עצי פרי סובטרופיים. הוצאת עם עובד – ספרית השדה. 447 דף.
• ויסוקי, מנס. http://avocadosource.com/papers/Israeli_Papers/WysokiManes0000.pdf
• יוסף רוזנמן בוסתנאי (1879-1952). מקור – סִפּוּרֵי גִּבְעַת בְּרֶנֶר (tol.life)
• ארכיון גבעת ברנר
• FAOSTAT גישה ינואר 2024 (https://www.fao.org/faostat/en/#data/TCL)
• רבובנק World Avocado Map 2023: Global Growth Far From Over (rabobank.com)

הפוסט אבוקדו או אבוקדה? הופיע לראשונה ב-.

הקדמה

את פרופ' עוזי כפכפי פגשתי לראשונה בפקולטה לחקלאות אי שם בסוף שנות השמונים במסגרת הקורס לדישון כחלק מלימודי תואר שני במדעי הקרקע. אינני זוכר במדויק, אך סביר להניח שאחרי חצי השעה הראשונה של השיעור, קראנו לו כולנו "עוזי". ומאז אנו בקשר.

כמה שנים מאוחר יותר, התקשר אלינו עוזי בבקשה שמפעלי ים המלח יתמכו בעבודת המסטר של סטודנט סיני צעיר, Xu Guohua מהעיר ננג'ינג. עוזי מבקש – ואנחנו נעתרים בשמחה ומאפשרים תמיכה גם ללימודי הדוקטורט של Xu. בין לבין, בעבודה יסודית של Xu, תמיכה מנווטת של עוזי ועזרה מאחרים, אנחנו מפרסמים ביחד מאמר חשוב על הכלוריד בגידולים, קרקעות וגופי מים. המאמר הזה מצוטט בספרות העולמית בקביעות כבר למעלה מעשרים שנה. Xu חזר לסין, נהיה עם השנים הדיקן של אוניברסיטת ננג'ינג, מהמובילות בתחום החקלאות בסין, וכיום הוא חוקר בכיר עם פרסומים במיטב העיתונים המדעיים. כל אימת שאני נפגש עם עוזי, אני שולח ל Xu תמונה. כבן הוא לנחמה ועוזי.

החל מ 1993, מעניקה ההתאחדות העולמית של יצרני הדשנים (IFA) פרס על שמו של Norman Borlaug, אגרונום אמריקאי שנחשב לאבי ה'מהפכה הירוקה'. הפרס ניתן לחוקר מצטיין שלעבודותיו יש השפעה מעשית על דישון גידולים ברמה העולמית. ב- 1996, זכה עוזי בפרס יוקרתי זה.

בשנות ה- 2000 קרא לי עוזי למשרדו והודיע לי שלא יתכן שתוצאות ניסויי הדישון ארוכי הטווח שנערכו על ידי מכון וולקני בגילת ובית דגן – לא יפורסמו. הוא הצביע על ערמת פלט מחשב ואמר – הנה התוצאות. גייסנו סטודנט שהעביר את התוצאות לטבלאות אקסל, ופנינו ל – IFA והצענו שמכון האשלג העולמי (IPI) שבעת ההיא הייתי מנהלו, יחד עם התאחדות הדשנים העולמית (IFA), יממנו ויפרסמו את ניתוח ועיבוד התוצאות לכדי פרסום מדעי עם גישה חופשית לכל מאגר המידע שנצבר בטבלאות האקסל. לשמחתנו נאות דר' בני בר יוסף להצטרף ל'מיזם' והוא למעשה כתב את הפרסום והובילו ביד רמה לכדי סיום מוצלח. היום, בזמנים של יצירה, שימוש ועיבוד של בסיסי נתונים גדולים, יכול כל חוקר או גוף מקצועי לעשות שימוש בנתונים של הניסויים האלה. המשימה בוצעה.

עוזי בוא תספר לנו על מקום ילדותך ואיפה גדלת. נחמה אומרת מהצד "בחוף הים".

נולדתי ב 1934 בשכונת הפועלים א', תל אביב, שני מטר מהים. שם גדלנו ועברנו את מלחמת השחרור. אבא הגיע מליטא, ואמא כמה שנים מוקדם יותר עלתה מרוסיה, מה שנחשב היום אוקראינה. הוא עבד בדפוס אחדות והיא הייתה גננת.

ב 1948 אחי היה בפלמ"ח, בגדוד הראשון, ואנחנו האזנו לרדיו, וכשאמא שלי שמעה שקיבלנו דרישת שלום מהגליל, הבנו שמליק (אחי), נפצע. זה היה בדיוק ביום הכרזת המדינה. הוא נפצע בדרך ללבנון בהתקפה על מלכיה.

איך הגעת ללימודי חקלאות?

קודם כל היינו בימיה, והנח"ל הגיע לנווה ים לחקלאות. נחמה אומרת "היינו בתנועה המאוחדת קן ימיה". בנווה ים הייתה ספינת דייג. אני לא עבדתי על הספינה, אבל היינו ימאים שהדרכנו נחלאים. אז עשינו מעבר מימאות לחקלאות. שתלתי כרם גדול על מורדות הכרמל. משם הגעתי ללמוד חקלאות בפקולטה לחקלאות.

מתי למדת? באיזה שנים?

התחלתי ב 1955. בן 21. צבא לא עשיתי כי הייתי חולה אסטמה. אז לא קיבלו אותי לצבא. הייתי משוחרר. באתי להתגייס ביפו, בדיוק באמצע התקפת אסטמה, ולא לקח להם הרבה זמן וזרקו אותי החוצה כבלתי כשיר לתמיד עד אחרי מלחמת יום כיפור שאז לקחו את כל האלטע זאכן ומילאו מחדש את השורות ואז גויסתי לצבא, עברתי קורס קצינים (נחמה מהצד – "וקיבל סיכת זהב") והייתי פה ברחובות. בקיצור לא עשיתי הרבה במסגרת הצבאית.

תואר ראשון שלי היה במדעי הקרקע. עברתי לעבוד עם פרופסור הגין (יוסף הגין) בתחנה לחקר החקלאות שם גם גמרתי את המסטר שלי ואת הדוקטורט אותו כתבתי בטורקיה.

חזרתי מטורקיה והתחלתי לעבוד במכון וולקני ב 1963 במחלקה לקרקע, ומהר מאוד נהייתי מנהל המחלקה לכימיה של הקרקע כי הגין עזב ועבר לטכניון. המחלקה הייתה גדולה ועבדו בה גם אביבה הדס, וסלה פייגנבאום (ד"ר פייגנבאום עשתה מחקרים רבים על אשלגן בקרקעות ישראל).

אז אלו למעשה השנים שהתחלת להכיר את חקלאי ישראל?

נכון. היה לנו שטח גדול בתחנה לחקר החקלאות, בבית דגן היו החלקות הקבועות, והיינו גם אחראים על החלקות הקבועות בגילת, שזה היה יותר בידיים של עמוס פייגין.

אני רוצה לשאול על החלקות הקבועות. הפרקטיקה הזו כבר הייתה ידועה בעולם כ- 100 שנה פלוס. איך זה התחיל בארץ?

הרעיון היה של הגין שיהיו חלקות קבועות בבית דגן, ואת התכנון של הסטטיסטיקה עשה יוסף פוטר ז"ל ואיתו ישבתי הרבה בתכנון של חלוקת הבלוקים והחלקות.

בחנתם את הניסויים הדומים למשל באנגליה וארה"ב ועשיתם תבניות דומות?

בנינו את התוכנית מההתחלה לפי התנאים המקומיים, בביצוע של החוקר האחראי לגידול. בכותנה היה חוקר אחד, בקטניות חוקר אחר וכו'. אני הייתי מרכז בדיקות הקרקע שנלקחו כל שנה בכל 450 חלקות שנקבעו ב- 5 בלוקים ותשעים חלקות בכל בלוק.

למה אתה מתרוצץ בין וולקני לפקולטה?

זו שאלה טובה…אני עברתי לפקולטה די מאוחר, בשנות ה 80. לימדתי שם שנים רבות, עד שרפי גורן (ז"ל) שהיה הדיקן שאל אותי למה אני מתרוצץ בין וולקני ובין הפקולטה. וגם יהודית בירק (פרופ' יהודית בירק, ז"ל) לחצה שאעבור. ואז התחלתי ללמד את פוריות הקרקע.

בוא נחזור לחקלאי וחקלאות ישראל. באיזה מידה המחקר החקלאי היה שונה ממקומות אחרים בעולם כתוצאה מהמאפיינים המיוחדים של חקלאות ישראל?

קודם כל, בדיקות הקרקע והאנליזה והמעקב אחר מה שקורה עם הדשנים בקרקע תלויים בסוגי הקרקע ולאו דווקא בגידולים. עברנו מספר גידולים באותו סוג קרקע כמו למשל בחלקות הקבועות והיו לי ניסויים בקרית גת, בצופר, ובסך הכול כל קרקע עם התכונות הספציפיות שלה. בצופר היה לנו קרקע עם 95% גיר, הגיע פרופ' מנגל מגרמניה (קורט מנגל, מחבר הספר "עקרונות הזנת צמחים"), ונסע לשם וראה את שדה העגבניות שם ושפשף את העיניים ולא הבין איך ראה את כל הררי הגיר שם מצד אחד של הכביש ושדה מניב עגבניות מצידו השני, והשקיה בטפטוף – וכל הדברים האלה נבדקו על ידינו. כך שלמעשה כל המחקר שעשינו נגזר מתנאי הקרקע והאקלים הספציפיים של הארץ.

בעולם אנו רואים הפרדה בין חוקרים ואגרונומים העוסקים בדישון וגידול, ואחרים – בהשקיה, וכאן החבילה הזו הייתה שונה.

כן. ניתן לחלק זאת לפני הטפטוף ולאחריו. לפני הטפטוף, כל השטח קיבל השקיה אחידה בהמטרה, ללא שינוי גדול, עם או ללא דשן. עם הטפטוף, התחלנו לעבוד עם שורות מטופטפות וטיפולי דשנים שונים. היתה לנו אפשרות ל 11 דודי דישון שונים ויכולנו לעשות טיפולים שלמעשה לא ניתן היה לעשות במערכות רגילות. זה חייב הבנה עמוקה גם בדישון ברמת הצמח וגם למשל תנועת מים בקרקע. זה בהחלט שונה מהתקופה לפני הטפטוף.

וזה אפשר לכם לצאת עם פרסומים שונים לגמרי מאלו שהיו בעולם?

נכון, כי לא היו הרבה נתונים על דישון בטפטוף והתחלנו גם למדוד את התפשטות היסודות בקרקע בשלושה ממדים ולא באחד כמו בהמטרה. והייתה המון עבודה. לשבת ולחקור ולחקור.

אני מזכיר לך שקיבלת את פרס IFA (1996). כלומר, המחקרים שלך הרי זכו להכרה בינלאומית. לדעתך, מהו הדבר הכי מייחד את המחקר החקלאי הישראלי (בדגש על דישון והזנת צמחים)?

הייחוד הוא הקשר בין המעבדה לביצועים בשדה, שהוא בישראל קצר ובלתי אמצעי. המרחק הוא קצר: יש איזה בעיה, החקלאי מתייעץ עם המדריך, וזה מגיע אלי ושואל שאלות ומברר את העניין מכל הצדדים. יש מעגל תגובה קצר מאוד בין הבעיה בשדה לבין המומחים שבהדרכה של משרד החקלאות והאקדמיה.

כלומר הקשר עם משרד החקלאות/ההדרכה, היה תמיד מאוד הדוק.

תמיד היה קשר דרך המדריכים החקלאיים. זה לא היה קשר ממוסד, אבל תמיד היה קשר. הידע זרם דו צדדי. גם מהם אלי. הם היו באים עם רעיונות והיינו בודקים אותם. היו מקבלים ייעוץ בדיקות קרקע אבל גם בדיקות עלים וכל מיני דברים כאלה.

סיפרתי לך קצת על שוק האשלג בתחילת המאה הקודמת והמפעל האדיר שנובומייסקי הקים. ואז אתה סיפרת סיפור.

הדוד שלי, חיים בלומין, היה הנהג הפרטי של נובומייסקי. הזדמן לי לנסוע איתו בדרך כלל בחגים: הוא היה בא לתל אביב לקחת אותי לירושלים. פעם אחת לקח אותי בנסיעה עם נובומייסקי וישבתי ליד הדוד, מקדימה. אז נובומייסקי פיתח שיחה ושאל "מה דעתו של עוזי" כי אז היה טור ב'הארץ' שנקרא "דעתו של עוזי". לא יכול לזכור עכשיו איזה שאלות הוא שאל אותי, אבל זה היה בסביבות שער הגיא שהנושא הזה עלה. הוא היה לבוש תמיד בחליפה, עניבה, תמיד היה לבוש פרפקט. אף פעם לא ראיתי אותו שלא בלבוש מלא. היה לו קרייזלר שחור סופר דופר של מנהלים, עם חלון מפריד בין הנהג לנוסעים מאחור. הדוד שלי היה הנהג הפרטי שלו. הוא ישב מאחור במושב של האנשים החשובים מאחורי המסך וניהל את העולם. החלון היה למטה, כך שיכולתי לדבר אתו פנים אל פנים. עד כמה שהבנתי, העברית שלו הייתה טובה. הוא הבין אותי ואני אותו.

זה היה בשנת 1947, קצת לפני מלחמת השחרור או לפני שפרצה המלחמה, והוא כבר היה די מוטרד עם מה הולך לקרות עם המפעל שכבר ייצר כמויות מאוד מאוד רציניות בתקופה הזו.

נכון, ועדיין היה לו זמן לשאול "מה דעתו של עוזי"…

היום מדברים הרבה על קיימות, אבל אם אנחנו נגרד קצת את הקליפות, אחד הדברים שאני חושב, ושאני נזכר גם בלימודים שלי בפקולטה, שאנחנו השקענו יחסית מעט מאוד בהבנה של המיקרופלורה בקרקע. האם זה משהו שאנחנו פיקששנו, או שזה לא היה רלוונטי אז, או שזה חלק מהתפתחות מדעית רגילה שכל פעם מגלים את הנדבך הבא שמשפיע? איך אתה מסתכל על זה היום?

אכן, הצד של המיקרופלורה לא עניין אותנו במיוחד. בדקנו בעיקר את הניטריפיקציה ואת קצב החמצון של הדשנים, ועשינו מעקב אחר מה קורה להם (לדשנים) בקרקע בבדיקות קרקע וכדומה. אבל לא זכור לי דיון ארצי בנושא, לא במשרד החקלאות ולא בשום מקום אחר.

תראה, יש היום לחץ ציבורי על כל מיני נושאים, והתחילו לבחון גם את ההשפעות של הדשנים על איכויות המים. אבל אצלנו בארץ המים נלקחים ממקורות שפחות מושפעים מהדישון, ואני לא רואה מצב כזה שבו השקיה תיחקר על ידי צוות חוקרים אחר שיגידו מה אסור לעשות, אלא יותר שיגידו מה עלול לקרות. אחד הדברים החשובים שמצאנו זה שיש לנו בעיה קשה מאוד של דה-ניטריפיקציה, של איבוד חנקן לאטמוספירה, וזה הרבה יותר מענין ורלוונטי בעיני מזיהום מי התהום. הסיבות לכך זה בגלל pH הקרקע ועודף המים. מספיק טיפה אחת של הרטבה יותר מדי בהשקיה שמייד כל החנקות שיש במקום עוברות דה-ניטריפיקציה והתופעות האלה הן באמת השליטות על מה מתרחש בקרקע. ההשקיה שהיא קיימת בכל מקום והיא באה גם בתקופות חמות, יכולה ליצור תנאים של מחסור בחמצן בקרקע בתאי השקיה שונים. וזה השחקן הראשי בכל המערכת הזו.

בהסתכלות לאחור על המדע שעשית, האם היית בוחר אולי בכיוון מדעי אחר שהיית רוצה לחקור בו?

אני לא יודע. אני משוחד. אני מכיר את המקצוע שלי ולא רבים אחרים.

אין בך געגוע למחקר שהיית רוצה לעשות ולא עשית?

לא. אני נתתי את כל כולי למחקר שעשיתי, ומעבר לזה, לא חיפשתי דבר.

אם היה נכנס כאן בחור צעיר ואומר שרוצה ללמוד חקלאות. מה היית מייעץ לו ללמוד? איזה כיוון לקחת?

תשמע, זו שאלה קשה מאוד. מי ששולט היום בעולם זה הגנטיקה. אז אם אתה גנטיקאי טוב, אתה יכול להתקבל לעבודה גם באוניברסיטה הקשורה לחקלאות וגם כזו שלא. וזו עבודה עם אימפקט גבוה.

מה דעתך על השימוש בביג דאטה? באגרו אינפורמטיקס?

זה מורכב מאוד, כי יש הרבה גורמים שמשתנים בתנאים, במקום, בגידול. צריך מומחיות בהרבה מאוד תחומים. אם אתה לא קושר נכון את הנתונים לקרקע, למים, לאקלים, אז אתה בבעיה. היום כדי להיות איש גידול טוב, אתה חייב גם ידע רב במקצועות שמסביב, כמו קרקע וכו'.

מהו המחקר שעשית שהוא הקרוב ביותר לליבך? הכי פורץ דרך? שאתה הכי גאה בו? זה המחקר שעשיתי באוסטרליה על ספיחת זרחן בקרקעות, יחד עם פוזנר וקווירק (Posner and Quirk, שני חוקרים אוסטרליים מהאוניברסיטה של מערב אוסטרליה בפרת). זה היה השבתון הראשון שלי שנסעתי. הידע שהיה שם על הנושא הזה היה מעורר השראה. פוזנר היה יהודי, כימאי אורגני, וקווירק היה יוצא מן הכלל, שאל שאלות וממש חיזק כל הזמן, ונתן את ההרגשה שהוא נמצא מאחוריך כל הזמן. והם היו שניהם צוות מצוין. אחר כך התמקדתי יותר בנושאי צומח, פחות בריאקציות כימיות בקרקע.

הפוסט היכן הם היום? פגישה עם פרופסור בגימלאות (אמריטוס) עוזי כפכפי הופיע לראשונה ב-.