האם תושבי העוטף יוכלו לחזור ליישוביהם ולבתיהם? זו שאלה שמתייחסת לשני היבטים מרכזיים.  

ההיבט הקהילתי בוחן האם נותרה קהילה לאחר ה-7 באוקטובר. בקיבוצים, הקהילות חוזרות להתעשת, להתגבש ולהשתקם, יחד עם הצער והאבל שמלווים את התהליך הזה. במושבים ובעיירות יתכן שזה ילך מעט לאט יותר, אבל כולם ירצו בהמשך לחזור לבתיהם. בנושא זה עוסקים רבים, מסייעים רבים מאוד, ואי-לכך אני מבקש להתייחס להיבט השני, הפוליטי. אם לא תהיה תחזית של רגיעה ושלום, יתכן מאד שגם קהילות שהתחזקו והתגבשו לא יחזרו לעוטף עזה. 

לא החלישו את ישראל, הצילו אותה 

ב- 24 לאוקטובר התקיים מפגש זום בהפקת יד טבנקין. הוא התייחס אל התנועה הקיבוצית ואל מציאות חיי חברותיה וחבריה בימים שמאז השבת השחורה. המפגש היה מצוין, עם איכויות שהיו בַתכנון, בַהגשה ובַמפגש עם דוברים חכמים ומרגשים שספרו על מה שעברו ועודם. המפגש כולו היה חוויה מרגשת של נשים ואנשים שהתנסו במשהו שלא ניתן להכלה ממשית. חלום בלהות שאסור שאנשים יפגשו בחייהם. חלום בלהות שאמנם אינו דומה לשואת יהודי אירופה, כפי שהקפידה להבחין פרופ' דינה פורת חוקרת השואה, אבל זוועה אנושית מתמשכת על-פני חודשים, שעודנה רחוקה מסיום. 

לתנועה הקיבוצית היה מקום מרכזי באירועים, וכולם בישראל מעלים אותה על נס, מלבד אחד – בנימין נתניהו. באחת קיבלו הקיבוצים מעמד שלא היה להם מאז קום המדינה, כאשר תפקידים מרכזיים של מקימים ומייסדים עברו לידי הממלכה. נתניהו אינו רוצה להיזכר בקיבוצים ולהזכירם, כיוון שבחודשים שקדמו ל-7 באוקטובר הם פעלו למען המדינה שלהם, שנתניהו הלך והרס, הלך והחליש. אנשים שידעו שלא יוכלו לחיות בישראל טוטליטרית ותיאוקרטית, הקימו תנועת מחאה שפעלה בהצלחה כנגד הקואליציה. הם לא החלישו את ישראל – הם הצילו אותה.  

רבות נכתב על הדרמה של 2023 ורבים הניתוחים של מה שקרה, מתוכם אני ממליץ על אלון עידן "מה המחיר שאדם צריך לשלם על התעלמות שבגללה מתים 1,200 אנשים?" (הארץ, 22.11.23). נתניהו ביקש להרוס את מדינת ישראל למען צרכיו האישיים, למנוע את כניסתו לכלא.  

חשיבות קריטית למדינה 

אני חוזר אל מפגש הזום, שבו דיבר גם מזכ"ל התנועה הקיבוצית ניר מאיר, שהתייחס בהרחבה אל הפעילות הנעשית סביב קהילות הישובים שנפגעו ופונו מבתיהם, כולל הצפוניים, בכדי לטפל בהם ולחזקם. לעומת זאת לא אמר מילה על היבטים פוליטיים, ודווקא על כך החלטתי לשאול אותו. תשובתו הייתה כלה ונחרצה: הקיבוצים הם אחוז אחד מן האוכלוסייה, ואנחנו לא רוצים להיות הזנב שמכשכש בכלב. חד וחלק. את הדברים הללו אמר כאשר התנועה הקיבוצית היא במוקד השיח הציבורי, שמוקיר ומכבד אותה מאוד. איש אינו מזכיר את האחוז האחד של הקיבוצניקים, אלא בחשיבותם הקריטית למדינת ישראל. ובכן, לא רק נתניהו אינו רוצה להתייחס לתנועה הקיבוצית מהיבט פוליטי, גם ניר מאיר כך. אם לא הייתה פוליטיקה הרסנית במשך תשעה חודשים, שהתנועה הקיבוצית ברובה יצאה כנגדה, יתכן שלא היה מתרגש עלינו האסון הגדול. ולעומת זאת, אם לא נחתור לשלום, ועם נתניהו נחתור למשיחיות, לא לשלום, עלינו להיות מוכנים למכות נוספות. התנועה הקיבוצית היא שצריכה להוביל את סילוקו יחד עם אחרים. אני מקווה שמי שייבחר להחליף את מאיר יראה את הדברים שונה ממנו: התנועה הקיבוצית כמנהיגה בארצה.

הפוסט אחוז אחד מתושבי ישראל או מנהיגי בארצה? הופיע לראשונה ב-.

מלחמת ששת הימים ב-1967 היא קו פרשת המים בתולדות מדינת ישראל. 19 שנים הייתה מדינת ישראל מדינה קטנה עם מיעוט ערבי שחי 18 שנים תחת ממשל צבאי. ערביי ישראל אומנם לא היו שווים לציבור היהודי בתחומי חברה וכלכלה, אבל בעיקרון היו אזרחים שווים. ב-1967 נכנסו תחת שלטונה של מדינת ישראל מיליוני פלסטינים כבושים ונדכאים, ומאז עומדת השאלה מה יהא עם שטחי הגדה המערבית ורצועת עזה. 

בעשר השנים הראשונות שלאחר מלחמת ששת הימים היו לנו ממשלות מערך. כעבור עשור היה מהפך פוליטי, ומאז אנחנו נתונים תחת שלטון הליכוד (למעט הפסקות קצרות). מיד לאחר "ששת הימים" קִבלה מפא"י החלטה להתיישב בחברון ובבקעת הירדן, במסגרת "תוכנית אלון". אנשי "גוש אמונים", שנוסד לאחר המלחמה, החלו לנהל מאבק למען התיישבות בסבסטיה, ובשל מאבק פנימי במערך – הדבר התאפשר להם. לאחר שעלה בגין לראשות הממשלה ב-1977 החלה תנועת ההתנחלות הגדולה הנמשכת עד היום. בראייה לאחור ברור שלא הייתה תוכנית סדורה לענייני הגדה, הרצועה וגבולה המזרחי של המדינה. 

התהליכים שהשתלשלו משליטתנו בגדה והתנחלותנו שם לתוך ישראל היו דרמטיים. מדינת ישראל, כמאמר השיר, שינתה את פניה. אם להצביע על השינוי העיקרי, הוא בא לביטוי בצמיחת אווירה לאומנית ומשיחית מבית המדרש של ישיבת מרכז הרב של הרב קוק. בעיקר לאחר המהפך ב-1977 החלו לקום התנחלויות בכל שטחי הגדה המערבית, מה שנמשך עד היום. הושקעו במתנחלים כספים גדולים מאוד על חשבון הפריפריה בתוך ישראל; ערכים של שלום הוחלפו בערכים של כוח; מערכת החינוך החלה להעלות על נס בהדרגה את הלאומנות-הדתית ובתי ספר החלו חוששים לתמוך בערכים הומניסטיים; גם ימי הזיכרון ליצחק רבין, שהיו בתחילה כמעט "מקודשים", החלו לאבד מחשיבותם – במערכת החינוך המשתנה ובקרב ציבור המבוגרים המשתנה. ב-2009 נכנס לחיינו, לשנים ארוכות, בנימין נתניהו. החלילן מהמלין הצליח בכישרון רב להקים מחנה "ביביסטי" ומשמעת מפלגתית, שהפכו את סילוקו למשימה בלתי אפשרית. השיא התחולל השנה, ב-2023, כאשר קמה קואליציה קיצונית-הזויה שלא נראתה כמותה מעולם במדינת האור לגויים.  

להחליף מערכת ערכים 

הסיפור הזה התפוצץ בפרצופנו באסון נורא ב-7.10.2023, שאחריו אין עוד אפשרות לחזור אל מה שהיה. אם לא נחשוב לעומק ואם לא נפיק לקחים כבדי משקל, האסונות יישנו, עד אשר כל בעלי התושייה – ייקחו את משפחותיהם ויעברו למקום שפוי ובטוח. הציבור הישראלי צריך לשנות את התנהלותו בסיבוב פרסה אדיר. בתחום התודעתי עלינו להחליף את מערכת הערכים הרעה שסיגלנו לעצמנו, למערכת הומניסטית ושוחרת שלום; בַתחום הגאו-פוליטי עלינו לסיים את שליטתנו על העם הפלסטיני באמצעות פינוי התנחלויות רבות בגדה, והקמת ישות פלסטינית איתנה ושוחרת שלום. עלינו לסייע לה להתבסס כמדינה, ולבנות עמה יחד כלכלה צומחת, תוך שיתוף פעולה בתחום הביטחון. רצועת עזה, לאחר שתסתיים המלחמה, בשאיפה שתסתיים בהצלחה, תהיה חלק מן הרשות הפלסטינית.  

למרות ההלם שבו נתונים כעת החלקים הקיצוניים של הימין, הם עלולים לשוב לעמדתם הקודמת הלאומנית-משיחית גם לאחר לכתו של נתניהו. הציבור הגדול השוחר שלום, חייב להיערך כיאות לימים הללו, שבהם צריכים להתחולל שינויים מופלגים: חלק גדול מן המתנחלים יצטרכו לעזוב כאמור לתחומי הקו הירוק של ה-6 ביוני 1967; שיתופי הפעולה בין ישראל לפלסטינים יצטרכו להיות הדוקים וחיוביים, כולל בעזה; נושא האקלים חייב לעמוד בראש שיתופי-הפעולה האזוריים; מערכת הערכים הישראלית תצטרך לחזור ולהתבסס על מגילת העצמאות ועל הומניזם; מערכת המשפט תהא תואמת מדינה דמוקרטית-ליברלית; מערכת החינוך תתבסס על 13 מטרות החינוך עם דגש על חשיבה ביקורתית; וכולנו נתגייס אז לחזק את סיכויי ההישרדות האקלימית. אסור לנו להחמיץ את ההזדמנות שקיבלנו בתוך האסון הגדול – להתחיל מחדש. 

הפוסט להחזיר את הכיבוש לנקודת ההתחלה הופיע לראשונה ב-.

המושג "דמוקרטיה מתגוננת" הוא ממשי וכתבתי עליו בעבר ב"זמן קיבוץ". בין השאר כתבתי שם ש"מדינת ישראל היא מקרה שונה וייחודי של דמוקרטיה מתגוננת. […] כאן ההתגוננות אינה של 'המדינה'; כאן המדינה, כלומר הממשלה, היא זו המאיימת על הדמוקרטיה הישראלית". כיוון שערב יציאת הכנסת לפגרה היא העבירה את ביטול עילת הסבירות, וכיוון שבג"ץ החליט על קיום הדיון בעתירות נגד ביטול החוק רק בספטמבר – מבלי להוציא צו ביניים המקפיא את החוק – יש סיבה שאתחיל את הטענה שלי מכאן. 

מה שעומד היום לדיון הוא, האם אנחנו יכולים להניח כסביר שהממשלה הנוכחית תוסיף לשלוט. האם זו אומנם אפשרות מתקבלת על הדעת? התשובה החד-משמעית היא לא! השאלה אינה מה נעשה מול ממשלה שתחזור לפעול ולתפקד לאחר סיום פגרת הקיץ ב-15 באוקטובר, השאלה היא איך נמנע ממנה לחזור. חזרתה של הממשלה למשול משמעו שלא עשינו את עבודתנו כ"דמוקרטיה מתגוננת". לא רק הדמוקרטיה אינה מוגנת במצב כזה, אלא עצם קיומה של המדינה מוטל בספק סביר מאוד. כולנו יודעים שהביטחון והכלכלה, מעמדנו הבינלאומי ומצבנו החברתי – מתרסקים באמת. אין כאן שום דבר שצריך עוד ללמוד אותו מן ההונגרים.  

מה שמגדיר את הסכנה מכיוון נוסף הוא מצב ראש הממשלה נתניהו. ראינו אותו בכנסת האחרונה יושב בין יואב גלנט ליריב לוין ומכריע – לוין. אם היה מכריע גלנט לא הייתה לו ממשלה, ומעמדו כראש ממשלה חשוב יותר מקיומה של המדינה. הוא אולי היה מוכן לוותר על ראשות הממשלה, אבל אז ילך כנראה לכלא, ועל כך הוא אומר: "תמות נפשי עִם עַם ישראל". האיש איבד את שיקול דעתו, והוא מובל על ידי מטורפים שאינם מסוגלים להפנים את העובדה שהמדינה הולכת לאבדון.  

הם הרוב והם החוק 

שאלה אחרת היא האם גם אנחנו, המחאה, נסתכל על מה שקורה, נאנח ונאמר: "אין מה לעשות, הם הרוב והם החוק". אם כך נאמר, עדיף שכבר עכשיו יחפש כל אחד מאיתנו מקום להסתתר בו, כנראה בארצות הגויים. אבל אם אנחנו רוצים למנוע את השואה השנייה של העם היהודי, עלינו לפעול בכוח. עלינו לעשות את מה שדרוש בכדי שהממשלה הזאת לא תחזור עוד למשול. מעכשיו עלינו לפעול למען בחירות חדשות, שיחלצו את מדינת ישראל מידי חבורת המטורפים-המהרסים שהתיישבה עליה, וישיבו את יכולת הקיום שלנו שנכון לעכשיו – אנחנו מאבדים. אם מנהיגי המחאה יחשבו מה עליהם לעשות לאחר שהממשלה תחזור לעבוד ב-15.10, הם יפסידו את המאבק. ממש בסמוך לנו שוכנת מדינה בשם סוריה, שעברה מלחמת אזרחים קשה מנשוא. רבים מתושביה ברחו והתיישבו בארצות שונות, היכן שהדבר התאפשר. אם אנחנו בציפייה לחזרת הממשלה, בואו ניקח מהם דוגמה ונצא לדרך.  

אבל מה שמסמן בכל זאת פתרון אופטימי הוא הידיעה, שאנחנו כבר מזה-זמן רוב גדול. הרוב הזה אינו מוכן להרס ביטחוני, כלכלי, חברתי ומעבר לקבוצת מדינות העולם השלישי. דבר נוסף שמגדיר סוף טוב, הוא הסולידריות החברתית האדירה שנוצרה כאן בשמונת החודשים האחרונים, על בסיס נאמנות ללא סייג למגילת העצמאות. 

אי לכך, הכדור הוא עתה בידי מטה המחאה: על אנשיו לראות איך הם מונעים מן הממשלה לחזור למשול. דרך המלך, שלא הוכיחה את עצמה עד כה, היא ניסיון להעביר חברי קואליציה על דעתם לעבר האופוזיציה. נעים ונוח, אבל במהלך שמונת החודשים האחרונים זה לא עבד, ולא ברור למה זה יעבוד עכשיו. אנשי ליכוד לא מעטים ידעו לאן הם מוליכים את המדינה ובכל זאת לשם הם הניחו לה ללכת. דרך אחרת, ריאלית הרבה יותר, היא פיזור פיסי של הממשלה, כלומר – השתלטות על הכנסת, באמצעות המון גדול שהמשטרה לא תוכל לפזרו.  

כל פעם שמישהו ירצה להביע התנגדות למהלך הכוחני ה"לא-יאה" הזה – שייעשה ללא כוונה לפגוע בנפש ורכוש – שיזכור מהי האלטרנטיבה. הסיסמה שיש לאמץ מעכשיו היא כאמור "בחירות עכשיו". אם הסיסמה הזאת תהיה עוצמתית דיה, יתכן שאפשר יהיה לוותר על מהלכים רדיקליים יותר. כך או כך, הממשלה שתקום לאחר הבחירות תצטרך לבטל את "חקיקת החלומות וההזיות" של הממשלה הנוכחית. 

הזמן קצר מאוד. בג"ץ, שתלינו בו תקוות, כנראה כבר לא יעזור ורק אנחנו, עם ישראל במיטבו, הדור שלו חיכינו, נותרנו בכדי להושיע את עצמנו ואת המדינה היחידה שיש לעם היהודי.

הפוסט "דמוקרטיה מתגוננת" הופיע לראשונה ב-.