בקיבוץ מגן, ואולי גם בקיבוצים אחרים, יום הכיפורים היה במשך שנים רבות יום עבודה רגיל. השינוי החל לחלחל אחרי 73', אחרי המלחמה שהפתיעה ואת כולנו והותירה בנו צלקת. ואז עלה הרעיון לייחד את היום לתיקון, לחשבון נפש. 

ומה מתאים לכך יותר מהסכסוך הישראלי–פלסטיני? 

כך חשבתי, ואשר על כן פניתי למספר מומחים בתחום. רבים ענו בשלילה, אך לא הביעו זעזוע ושאט נפש כמו שהביע ג'. 

לבסוף סיכמתי עם ארבעה דוברים: ההיסטוריון פרופסור אשר ססר, מומחה למזרח התיכון; העיתונאי והסופר ד"ר דני רובינשטיין, שבמלחמת ששת הימים היה ביחידת הסיור שחצתה ראשונה את הקו הירוק לתוך שטח הגדה המערבית; רפיק חלבּי, עיתונאי דרוזי והכתב לענייני שטחים של מבט לחדשות; חנא סניורה, ערבי נוצרי מירושלים המזרחית ומנהל העיתון אל־פג'ר. 

להנחיה בחרתי בד"ר יוסי אמיתי, מזרחן מקיבוץ גבולות. 

יום לפני ערב יום הכיפורים הודיע חלבּי שהוא חולה. חנא סניורה הודיע שאינו יכול להגיע כי הוטל סגר על המקום שבו הוא מתגורר. האחרים הגיעו והיה סימפוזיון מוצלח. 

למוחרת יום הכיפורים הופיע מכתבו של ג' בידיעות אחרונות: "איזו חוצפה! לערוך סימפוזיון בערב יום כיפור! איזה זלזול מצידךְ ביום הקדוש ביותר!" 

בימים הבאים הופיע המכתב גם בעיתונים אחרים. 

שבוע לאחר מכן קיבלתי מכתב אישי מהרב שמואל אבידור־הכהן: "שמחתי לשמוע על היוזמה שלך לציין את ערב יום הכיפורים באופן שיתאים לקיבוצך. בהצלחה". 

הפוסט זלזול ביום הקדוש הופיע לראשונה ב-.