רועי אטלי (32), בן קיבוץ חניתה, חבר כיתת הכוננות של הקיבוץ, נפצע ביום שבת בצהריים באורח קשה מפגיעת כטב"ם נפץ ששוגר משטח לבנון למרכז הקיבוץ. רועי הועבר בשבת לבית החולים הגליל המערבי בנהריה
כשהוא מורדם ומונשם. בהמשך מצבו השתפר והוא עבר מטיפול נמרץ למחלקה הכירורגית.
״ביום שבת נפלו שני כטב"מים בחניתה, אחד במרכז הקיבוץ והשני רחוק יותר", מספרת מירי מרנין, אימו של רועי, הנמצאת עם שאר בני המשפחה ליד מיטתו. "הכטב"ם שנפל במרכז הקיבוץ התפוצץ ליד רועי ועוד כמה חברים מכיתת הכוננות, שלא הספיקו להיכנס למרחב מוגן. רועי נפגע בצד הימני העליון של החזה, ובנס הרסיס רק נכנס לחזה ובמזל לא פגע בלב. הרסיס עדיין נמצא בגופו. ביום ראשון בצהריים העירו אותו, ומאז מצבו הולך ומשתפר״.
מתגעגעים הביתה
בתחילת המלחמה הייתה פגיעה של טיל נ"ט באחד מבתי קיבוץ חניתה ופה ושם היו פגיעות נוספות שגרמו להתנפצות של חלונות מרסיסים. חברי הקיבוץ פונו ומפוזרים בחמישה מוקדי פינוי מרכזיים.
בכיתת הכוננות של הקיבוץ משרתים כ-15 חברים, שגויסו כלוחמי מילואים. הכיתה מורכבת מחברי קיבוץ, בני קיבוץ שבאו להתנדב ומתנדבים שאינם מהקיבוץ. "רועי לא היה בהתחלה בכיתת הכוננות אבל הצטרף אליה די מהר", מציינת אימו מירי שחשה גאווה גדולה עם הצטרפותו של רועי לכיתת הכוננות.
היו גם חששות?
״לא. בני הקיבוץ גדלו עם ירי קטיושות ועם חשדות לחדירת מחבלים, וגם הילדים שלי ממש לא חוששים מהמצב הזה. לא דאגתי לרועי כשהצטרף לכיתת הכוננות. האמנתי שהוא יהיה בסדר״.
אחת לכמה שבועות נפגשים יחד החברים המפונים. "לפני שבועיים וחצי היה לנו מפגש בקיבוץ רמת השופט, ובו הקדשנו מחשבה לשאלת היום שאחרי. זה היה מרגש מאוד. אנחנו אוהבים להיפגש. מתרגשים לראות אחד את השני, מתגעגעים אחד לשני. יש לנו קבוצת ווטסאפ של הקיבוץ, ובשבת כשרועי נפגע קיבלתי עשרות הודעות של דאגה, תמיכה ואכפתיות. אני רוצה שנחזור הביתה. אנחנו מתגעגעים למקום היפה שלנו. כולנו מתגעגעים הביתה, ואני בטוחה שהרגע הזה יגיע״.

הפוסט רועי אטלי מחניתה נפצע באורח קשה מכתב"ם נפץ הופיע לראשונה ב-.

״כשבחנתי מה קורה בגליל העליון הסתבר לי שיש אירוע היסטורי שלא קרה מעולם. 14 קיבוצים פונו מתוך 29 קיבוצים במועצה, ואף אחד לא יודע מה קורה, מתי חוזרים ואיך חוזרים. כל תושבי סמלי ההתיישבות: מטולה, כפר גלעדי, תל חי, מנרה וחניתה, עזבו. לא היה דבר כזה מעולם. בעצם מדינת ישראל לא מסוגלת להגן על אזרחיה. בדרום זה נגמר בטבח, ובצפון בפינוי ישובים". את הדברים האלה אומר יעקב חורין (74), חבר קיבוץ איילת השחר, נשוי לאורלי, אב לשלושה וסב לשלושה, אל"מ בדימוס ויוזם פרויקט תיעוד אישי של המפונים מקיבוצי המועצה האזורית הגליל העליון.
לקחו אנשים, זרקו אותם בבית מלון
התיעוד מתבצע באמצעות ראיונות וידאו שנערכים איתם. יוזם התיעוד הוא כאמור יעקב חורין, הממונה על אבטחת מידע ועל מערכות מידע כולל הארכיון במועצה האזורית הגליל העליון, שזכה לברכת הדרך של מנכ"לית המועצה, עידית חמל, שנושא שימור המורשת חשוב לה מאוד.
כדי לממש את הרעיון הוקם צוות היגוי לנושא, וגויסו כ-20 מראיינים שעברו הכשרה מתאימה. המיזם החל לפעול לפני כשבועיים וחצי, וכעבור עשרה ימים כבר היו 14 ראיונות מונגשים ברשת, ועוד כמה ראיונות בשלבים שונים של עריכה ואישור של המרואיינים.
מדובר בסדרת ראיונות באורך של 30-20 דקות, שבהם מספרים מפונים בני גילים שונים, מה עבר עליהם מאז הפינוי ועד מועד הריאיון.
יש גם כאלו שלא התפנו, כמו כיתת הכוננות של קיבוץ יראון, המורכבת מחברים מבוגרים וכמה צעירים בשנות ה-20 לחייהם, חלקם אבות ובנים, שמודים שהם חיו בהדחקה עד 7 באוקטובר, ובכל זאת רובם אוהבים את הקיבוץ ומתכוונים להישאר בו כשהמצב הביטחוני יאפשר את שובם של כלל החברים.
״מעבר להיבט ההיסטורי, יש פה היבט אנושי", מוסיף חורין. "לקחו אנשים, זרקו אותם בבית מלון, והשאירו אותם להסתדר. לכן יזמתי את התיעוד האישי. מבחינה תקשורתית ראש המועצה, גיורא זלץ, מתראיין הרבה בטלוויזיה על הקיבוצים שננטשו. המיזם הזה יוסיף נפח פעילות בנושא הזה ברשתות החברתיות״.

יש מכנה משותף בסיפורי המרואיינים מלבד הפינוי?
״עניין המרואיינים הוא מורכב מאוד. ברור שיש מכנה משותף אבל יש גם הבדלים שקשורים בגיל, במבנה הקהילה, בשאלה אם הצליחו לרכז את הקהילה במקום אחד, ובתהליכים שקורים עכשיו. לחלק גדול מהמפונים נמאס מבתי המלון, והם שוכרים דירות בצפון בערך מקו הרוחב של יסוד המעלה ודרומה בקיבוצי דרום עמק החולה: איילת השחר, חולתה, גדות, כפר הנשיא. מה שהם מחפשים זה מקום שבו יש יכולת לתת חינוך לילדים, ושיהיה קרוב למקום העבודה של מי שעובד בצפון. יש שאלה מהותית של האנשים המבוגרים. במלון הם היו עטופים במערכת. כל יום הם נפגשו בלובי, כל יום הגיעה חדרנית לבדוק מה שלומם, חדר האוכל המשותף חזר לפעול, הם נפגשו בו שלוש פעמים ביום, והיו להם חיי חברה מפותחים. בגליל העליון הטיפול בגיל השלישי הוא ברמה מאוד גבוהה. לעומת זאת, אצל המשפחות הצעירות הדבר המרכזי הוא החינוך לילדים. חשוב להן שיהיו בתי ספר שיקלטו את הילדים. זאת ההתרשמות הראשונית שלי מהראיונות״.
נשכח. אין צפון
למה בחרת לעסוק בתיעוד המפונים מהגליל במלחמת חרבות ברזל?
״במלחמת לבנון השנייה עבדתי בחברת נטפים בקיבוץ יפתח ששוכן ליד הגבול עם לבנון. כמה ימים אחרי שפרצה המלחמה, כבר עבדנו בתפוקה מלאה בשלוש משמרות. בשבוע האחרון של המלחמה התגייסתי לחטיבת שריון שנלחמה בעמק עיון. לא היה אז מצב כזה של פינוי שנקבע על ידי הממלכה. זה משהו אחר. מה שנופל היום על הגליל הוא קטן לעומת מה שהיה בלבנון השנייה. זה לא משהו שאתה לא יכול לחיות איתו. אני כל יום עובד בבניין המועצה שנמצא בעצם בקריית שמונה. העניין הקיצוני פה זה הפינוי. יש תיעוד ושימור מורשת בהיקפים עצומים על הדרום. כל גופי התיעוד שם התארגנו תחת גג אחד, והם מתעדים את הדרום בהרבה מאוד תחומים. בצפון כלום לא מתועד. נשכח. אין צפון. אחת המטרות שלנו היא שהצפון יהיה נוכח ברשת״.

הרבה דברים התערערו וביניהם השקפת העולם של חלק מאנשי השמאל.
״אני לא הופתעתי מהאירוע ב-7 באוקטובר. הדבר היחיד שהופתעתי הוא שזה קרה בדרום ולא בצפון. יש לנו פרלמנט של זקנים בארוחת הצוהריים במועצה, ואמרתי שם שחיזבאללה יכבשו את הקיבוצים בעשר דקות. אמרו לי שיש לנו צבא ושצריך לסמוך עליו, ועניתי להם שאין לנו על מי לסמוך. צריך לחלק נשק לא בצמצום, אלא לכל מי שיכול להחזיק נשק. גם דיברתי על זה עם אישיות מאוד בכירה במשרד הביטחון. לא הופתעתי כי עקבתי אחרי תהליכים שקרו בצה"ל בעשר השנים האחרונות, ולדעתי הם ריסקו את הצבא. אני חושב שצריך להקים צבא חדש, שבו ההכשרה של מפקדי השדה: מפקדי מחלקות, פלוגות וגדודים, תיצור אדם מאוד יצירתי בתפיסת העולם שלו״.

"מלחמת יום כיפור לקחה לי את הנעורים ואת שמחת החיים. טבח 7 באוקטובר הפך אותי לזקן, ממורמר וכועס" 

תיעוד המפונים במועצה האזורית גליל עליון הוא המשך למיזם קודם שיזם חורין והוא עומד בראשו: תיעוד לוחמי מלחמת יום כיפור תחת השם "דור כיפור 73"  

"המיזם הזה התחיל סביב שנת 2020", מציין חורין, "והוא תפס תאוצה בעקבות הסדרה 'שעת נעילה' שעסקה באותה מלחמה. יש לנו היום 750 ראיונות ברשת. במלחמת יום כיפור לחמתי בסיני, וב-1974 עברתי לחטיבה 679 בפיקודו של אורי אור. השתחררתי משירות מילואים ב-2014 אחרי שהשתתפתי במלחמת לבנון השנייה ב-2006. גם אחרי שהשתחררתי נשארתי קרוב לעניין שימור המורשת. אני ומשפחתי מפיקים מדי שנה את עצרת המשפחות השכולות של החטיבה. בסביבות 2015 הבנתי שצריך להנגיש הכול ברשת, ושמה שלא יעלה לצפייה בטלפון הנייד לא יהיה קיים. הקמתי במועצה אתר שנקרא 'סיפור מקומי', כשאת מתכונת האתר ועיצובו עשו ענת חכמוב ודפנה פיליפ והוא מיועד לשימור מורשת של יישובים. אחרי שהקמנו את האתר במועצה, באתי לעמותת חטיבה 679 והצעתי להקים אתר כזה גם לחטיבה. הכנסנו לשם את כל החומרים שהיו לנו, שכללו בעיקר מסמכים סרוקים, אבל הייתה לי הרגשה שאני צריך להציג את אורי אור בצורה יותר אינטימית, כי החומרים שהיו לנו לא שיקפו תמונה מלאה שלו. החלטתי לקיים איתו ריאיון אישי. הטכניקה של תיעוד אישי, היא טכניקה ידועה בשימור ההיסטוריה. התחלתי לראיין עוד אנשים, וזה מצא חן בעיניי". 

כש"שעת נעילה" עלתה לשידור, היו לחורין כבר 30 סרטי ראיונות אישיים. פתאום הוא גילה שבעקבות הסדרה, כמות עצומה של אנשים נכנסה לצפות בסרטים שלו. בעצתו של חברו יאיר כידן, הוחלט להרחיב את מיזם התיעוד האישי ממלחמת יום כיפור, ובנוסף לחורין התגייסו חברים נוספים לקיים את הראיונות. כל 750 הראיונות נמצאים ביוטיוב, ומשולבים באתר "סיפור מקומי" שנקרא "דור כיפור 73". 

"יש לנו ארבע מיליון כניסות לסרטים", אומר חורין, "בעצם פיתחנו פה משהו חדשני שלא היה כמותו בעבר, כשחומרים של שימור מורשת מגיעים להיקפי צפייה עצומים כאלו. ב-6 באוקטובר 2023, כשמלאו 50 שנה למלחמת יום כיפור, היו לנו בין 4,000 ל-5,000 כניסות ליום לסרטים על מלחמת יום כיפור שנמצאים באינטרנט. עכשיו אנחנו עומדים על כאלף כניסות ביום וזה ממשיך". 

עוד לא ביררתי עם עצמי, מה עבר עליי 

יש ההבדל בין ראיונות על מלחמת יום כיפור שמתייחסים לאירועים שקרו לפני 50 שנה, לראיונות על אירועים שמתרחשים ממש עכשיו? 

"בצוות של דור כיפור 73 עשינו תיעוד של אנשי מילואים מחטיבה 679 שיצאו מעזה וירדו מהר דב, ועכשיו תיעדנו את המפונים. זה הבדל עצום. הראיונות שאנחנו עושים למפונים הם הרבה יותר קצרים, כי אנחנו מתמקדים במה שקרה מה-7 באוקטובר ומה יקרה בהמשך ופחות עוסקים ברקע האישי. בראיונות בדור כיפור לא התמקדנו רק במלחמה. התחלנו עם המשפחה, ההורים, איפה המרואיין גדל, ומה החינוך שהוא קיבל. בראיונות האלו עלה נושא השואה אצל לוחמים ממשפחות של שורדי שואה, ואצל אחרים עלה עניין ההשפעה עליהם של היישוב שהם גדלו בו. הראיונות שנמשכים שעה ויותר נחלקים לפרק של לפני המלחמה, תיעוד המלחמה, ופרק של אחרי המלחמה שבו המרואיינים מספרים איך המלחמה השפיעה עליהם. ההבדל הוא שהראיונות של יום כיפור הם ארוכים, ועם המפונים הם תמציתיים". 

יש גם ראיונות עם אנשים שהשתתפו במלחמת יום כיפור וגם חוו את הפינוי במלחמת חרבות ברזל. ראיון כזה נערך עם סופי נאור מקיבוץ זיקים, שבו היא מספרת על שירותה בחיל הים ביום כיפור 1973 ועל הפינוי מזיקים באוקטובר 2023. לדברי חורין כל מי שמתראיין בימים אלו במסגרת מיזם דור כיפור 73, מתייחס גם למלחמה העכשווית. "אחד החבר'ה שהתראיין על יום כיפור כתב: 'מלחמת יום כיפור לקחה לי את הנעורים ואת שמחת החיים. טבח 7 באוקטובר הפך אותי לזקן, ממורמר וכועס'. ללא ספק כולנו עוברים משהו. אני יכול להעיד שעוד לא ביררתי עם עצמי, מה עבר עליי ואיפה אני עומד כיום. אצלי זה עוד פשוט יחסית. יש לי מזל שכל יום אני קם לעבוד, ויש לי מסגרת". 

"בנינו קהילה שעושה דברים ביחד" 

ד"ר אופיר בנימין, מרצה למדעי המזון במכללת תל חי, מקיבוץ שניר, מספר בראיון שערכה איתו מלכה קושמרו-בלושטיין, על השתלשלות האירועים שעברה משפחתו מאז 7 באוקטובר

אופיר בנימין, נשוי ליעל, ואב לדולב (5), ינאי (3) ורותם שנולד חודש לפני המלחמה, עבר עם משפחתו לשניר לפני שלוש שנים ואומר שהם מאוד מרוצים מהמעבר לקיבוץ.  

ב-7 באוקטובר הוא ראה בבוקר בטלוויזיה את טנדר המחבלים בשדרות, ולדבריו הוא התייחס לזה כאירוע מקומי בדרום. כמה שעות לאחר מכן התברר שמדובר באירוע מלחמתי חמור, והמשפחה ביטלה מסיבת יום הולדת לבן דולב והסתפקה במשהו צנוע. ב-8 באוקטובר הודיעו להם שהם צריכים להתפנות.  

"הייתה לנו בתאריכים שבין ה-8 ל-10 חופשה מוזמנת מראש בקיבוץ האון בכפר הנופש דריה", מספר אופיר, "ונסענו להאון. לקחנו איתנו לא הרבה דברים. קצת בגדים, קצת צעצועים. אמרו: 'טוב. זה יומיים-שלושה ונחזור הביתה'". 

חודשיים בבקתה קטנה 

מיומיים-שלושה הסיפור התגלגל לחצי שנה והסוף לא נראה באופק. בכפר הנופש בהאון הם מצאו את עצמם כמעט לבדם, והיו להם יומיים לעכל את החדשות. כעבור יומיים הם חזרו לשניר והצטיידו טוב יותר, ואז הם עברו לשלושה ימים בבית הארחה צנוע בקיבוץ שלוחות בעמק המעיינות. התחנה הבאה שלהם הייתה בכפר חרוב ברמת הגולן. "היינו בכפר חרוב באוקטובר ונובמבר, חודשיים של חיים בתוך בקתה קטנה, מאוד יפה, על קו המצוק שרואה את כל הכנרת. אנשים נהדרים. אני חייב לציין את חגית, מנהלת המצפה, שקיבלה אותנו באהבה גדולה ובחיבוק חם. הקמנו שם קהילה של אנשים שהגיעו מקיבוצים שונים וגם מקריית שמונה, ובנינו פשוט קהילה שעושה דברים ביחד".     

חודשיים עברו, בני ממשפחת בנימין כבר התקשו לחיות בבקתה קטנה, ולאופיר חסרו התנאים לשמור על קשר עם קהילת הסטודנטים שלו ועמיתיו החוקרים. הם המשיכו לנדוד וקיבלו דירה בת שלושה חדרים בתל אביב, במרכז העיר, ושם הם העבירו שלושה חודשים במה שאופיר מגדיר כ"בועה שהחיים שם ממשיכים כמעט כרגיל". בני המשפחה נהנו ממה שהעיר הגדולה יכולה להציע. ד"ר בנימין עסק במקצועו והעביר שיעורים בזום, ויעל אשתו לימדה בבית ספר לילדי מפונים.  

לילדי משפחת בנימין היה קשה להסתגל לגנים שבהם היו בתל אביב, ולכן החליטו יעל ואופיר לחזור צפונה. הם השתכנו בבית בראש פינה, והם מביאים את ילדיהם לגנים של קיבוץ שניר במלון באיילת השחר. הילדים הסתגלו לגנים ולגננות, מספר אופיר, ולכן הם החליטו להישאר בראש פינה ולא לנדוד יותר.  

"בשגרה אתה לא מרגיש שכמה מטרים ממך זה חיזבאללה" 

את חברי כיתת הכוננות של קיבוץ יראון ראיין יורם רובינפלד, שפגש את המפקד חיים וסרמן ושלושה צעירים בשנות ה-20 לחייהם

וסרמן, אב לשמונה, שחלקם חברים בכיתת הכוננות, הגיע  ליראון ב-1979 וכיום הוא עובד בחברה לטכנולוגיות חקלאיות של קיבוץ יראון. שקד בן שלוש (23), בן הקיבוץ, שירת בכפיר, והמלחמה תפסה אותו ביום ההולדת שלו. תומר וסרמן (25), הבן של חיים, שירת בשריון, וחי בקיבוץ. ענבר שולמן (23), בן הקיבוץ, ששירת בפלח"ן צנחנים. שלושתם היו ילדים במלחמת לבנון השנייה ב-2006, והם פונו בזמן המלחמה לשדה בוקר. "בשגרה", הם אומרים, "אתה לא חושב על זה שאתה נמצא בקו הגבול עם לבנון. אתה לא מרגיש שכמה מטרים ממך זה חיזבאללה". ענבר מוסיף שזה לא העלה אצלם את סימני השאלה, ושרק אחרי 7 באוקטובר הם הבינו שמשהו לא היה בסדר במהלך השנים. 

כשחיים חוזר ל-2006 ואילך הוא אומר: "בעצם חיינו פה במציאות מדומה בכל השנים האלו. ראינו את אויבנו מטיילים בצד השני, אבל לא ירד לנו האסימון שאנחנו בעצם חיים במקום שבו כל יום, כל רגע, יכולים לשחוט את המשפחות שלנו. זה בעצם מה שקרה ב-7 באוקטובר". חיים מוסיף שבקיבוץ לא ייחסו חשיבות לטילים שפעם בכמה שנים נפלו בשטח הקיבוץ, ושכיום חזרת המפונים לקיבוץ מותנית בידיעה שהמציאות ביראון משתנה, ושלא ירחף מעל הקיבוץ איום של חדירת מחבלים כפי שקרה בדרום ב-7 באוקטובר. 

מצב נוח לחיזבאללה 

כשהם נשאלים אם היה נכון לפנות את קיבוצי קו העימות, חיים אומר שהפינוי היה מוצדק למרות שיש כאלו הסבורים שאם היישובים לא היו מתפנים חיזבאללה לא היה מעז להפציץ אותם מחשש לתגובת הנגד. תומר מצטרף לדעתו של אביו, ואומר שבניהול הסיכונים הפינוי היה מוצדק, אך בדיעבד מתברר שהמצב הזה נוח לחיזבאללה. כשהם מספרים היכן נמצאים בני משפחתם, מתברר שאצל חלקם גם האב וגם האח חברים בכיתת הכוננות, ושאר בני המשפחה נמצאים במלון בטבריה ובשער הגולן.  

איך הם מרגישים בכיתת הכוננות? שקד אומר שזה מאוד מוזר. "זה הבית. זה הקיבוץ. אבל זה כמו מוצב צבאי". תומר מספר שהוא הצטרף לכיתת הכוננות אחרי חודשיים, וזה עשה לו טוב שהוא מגן על הבית. חיים אומר שאחת המשימות שלהם היא לשמור על המקום, כדי שהחברים והתושבים יחזרו למקום שנראה בית ולא למוצב צבאי.  

ומה לגבי העתיד? ענבר מספר שהמלחמה עצרה את תוכניתו לצאת לטיול הגדול, ושאת ההחלטה האם לחיות ביראון יקבל אחרי הטיול. תומר אומר שהוא מאוד מחובר למקום ושהוא בזוגיות כבר שמונה וחצי שנים, ולמרות שידע תמיד שהוא רוצה לגדל את הילדים שלו ביראון עכשיו ההחלטה הזו תלויה במצב הביטחוני. שקד מציין שיש לו חיבור גדול למקום ושהוא מתכוון להישאר ביראון. חיים מעריך שבני הדור שלו יחזרו לקיבוץ, אך עתיד המקום תלוי בתנאים שייווצרו לקליטת הבנים ומשפחותיהם. 

הפוסט ״בדרום זה נגמר בטבח, בצפון בפינוי יישובים״ הופיע לראשונה ב-.

*תמונה ראשית: לישי לביא, בת זוגו של עמרי מירן. "דורשים מתווה לשחרור כל החטופים"

מאות השתתפו בשבת בעצרת שהתקיימה בצומת שער הנגב, בקריאה להחזרת החטופים, לציון חצי שנה למלחמה ולאור העובדה כי 133 חטופים עדיין מוחזקים בשבי בעזה.
העצרת התקיימה ביוזמת תושבי שדרות, שער הנגב ואשכול והשתתפו בה בני משפחות חטופים ובמהלכה הוקראה הצהרת מטה החטופים של שער הנגב, בה צוין כי המוחים אינם קוראים לבחירות או להחלפת השלטון אלא לקידום עסקת שבויים:
״זעקת משפחות החטופים אינה זעקה פוליטית. היא זעקה ערכית ומוסרית המבטאת את הערך הבסיסי של מדינת ישראל כלפיי אזרחיה. אנו במלחמה על עצם זכות קיומנו, וכן על מהות ערך חיי האדם במדינת ישראל של 2024.
אסור לנו כעם להמשיך לשתוק. זה לא רק שלנו, זה לא רק של המשפחות, זה גם של החיילים, המילואימניקים, המשפחות השכולות, וזה של כולנו להילחם על זה.
בתפילה כל יום וכל לילה לשלומם של חיילינו בדרום ובצפון. ובקריאה לעשות כל מה שאפשר להשבת כלל החטופים והחטופות למשפחותיהם״.
״על מדינת ישראל לעשות הכול כדי להשיב את החטופים לביתם – כאן ועכשיו. לעולם לא נשוב להיות שלמים ללא חזרתם הביתה. כולנו כאן יחד מבינים את גודל השעה". אמר בעצרת יוסי קרן, מ״מ ראש מועצת שער הנגב.
״חשוב כי גם בירושלים נושא החטופים יישאר במוקד ניהול המלחמה ובחשיבות העליונה. עוד ידובר רבות על השבר העמוק והפרת החוזה החברתי בין המדינה לאזרחיה, אך לפני הכול – זוהי חובתה של המדינה להשיב את חטופיה, שנחטפנו מביתם, ממיטתם, ללא עוול בכפם ביום שבת ה-7 באוקטובר״.
עד אחרון החטופים
בעצרת נאמו מנדי דמארי, אמה של אמילי דמארי שנחטפה מכפר עזה ומוחזקת בשבי בעזה ומכבית, דודתם של גלי וזיו ברמן, שנחטפו משכונת דור צעיר בכפר עזה ומוחזקים בשבי בעזה, שאמרה בנאומה: "השבתם של יקירינו דחופה. אנחנו בימים קשים המטלטלים את החברה הישראלית. כמה געגוע יכול להכאיב פיזית, כולם מתגעגעים אליכם ומחכים שתשובו אלינו״.
גם לישי, אשתו של עמרי מירן החטוף בעזה נשאה דברים בעצרת: "היום יותר מתמיד רוצה לזעוק בשם עומרי ובשם כולם – תוציאו אותם עכשיו. אנחנו מתמודדים מול אויב אכזר, אני חיה בפחד מהטלפון והדפיקה בדלת. החוזה החברתי שלנו מופר, כל יום שעובר. אני קוראת לראש הממשלה ולקבינט, אין זמן. קחו החלטות קשות ואמיצות והחזירו אותם הביתה״.
לישי לביא (39), בת זוגו של עמרי מירן (47), נלקחה יחד איתו ועם שתי בנותיהם: רוני (שנתיים וחצי) ועלמא (שנה), כבני ערובה מקיבוץ נחל עוז. יחד עימם נלקחו כבני ערובה גם שכניהם, משפחת עידן. כעבור שלוש שעות נחטפו עמרי וצחי עידן לעזה, והנשים והילדים נותרו בקיבוץ.
בנחל עוז נחטפו בשבת השחורה שבעה אנשים: צחי עידן (47), עמרי מירן, נטלי ויהודית רענן, אלמה אברהם (84), והאחיות דפנה (15) ואלה (8) אליקים. נטלי ויהודית רענן, אזרחיות אמריקאיות, השתחררו שבועיים אחרי החטיפה. אלמה והילדות הוחזרו בנובמבר במסגרת עסקת הנשים והילדים, וצחי ועמרי נותרו בשבי חמאס ברצועת עזה. לישי מספרת שהחטופים שחזרו אמרו שהם ראו את עמרי והוא היה בסדר, אלא שמאז עברו 130 ימים של אי ודאות.
לפני מספר חודשים הייתה לישי שותפה למסע טרקטורים שארגן קיבוץ נחל עוז, כדי לעורר את המודעות למצב החטופים ובהם עמרי וצחי. "אנחנו עושים כל הזמן פעולות כדי לעורר את המודעות," היא אומרת, "וזה היה לפני כמה חודשים כשהטרקטורים יצאו מהדרום ומהצפון ונפגשו בכיכר החטופים בתל אביב״.

האמנת אז שעמרי יהיה חצי שנה בשבי?
״לא. אני גם עכשיו לא מאמינה. אני לא מאמינה שהגענו לזמן הזה, ולא מאמינה שאנחנו כבר עוברים את חצי השנה והם עדיין שם. אני לא חושבת שמישהו תיאר לעצמו שזה ייקח כל כך הרבה זמן״.
איך הבנות מתמודדות עם המצב הזה?
״הבנות הן קטנות וזה שני סיפורים מאוד שונים. רוני בת השנתיים וחצי זוכרת כל פרט מה-7 באוקטובר ומדברת על זה. היא יודעת שעמרי נמצא בעזה. זה לא פשוט. קשה לה מאוד להחזיק את זה. חצי שנה זה המון זמן. עלמא היא בת שנה ואני לא יודעת מה היא יודעת ומה היא זוכרת. אנחנו מספרים על אבא, היא רואה אותו בתמונות, אבל לא ברור כמה הוא מוחשי אצלה מעבר לתמונות. אנחנו לא יודעים אם היא תזהה אותו כשהוא יחזור״.
לישי נאמה גם בעצרת המרכזית של משפחות החטופים שהתקיימה ביום ראשון בירושלים, והתייחסה לעובדה שהעסקה המתרקמת עכשיו כוללת גברים מבוגרים ונשים ולא גברים צעירים ובהם עמרי. "אמרתי שם שאנחנו דורשים מתווה לשחרור כל החטופים. אני מבינה ומקבלת את זה שהעסקה הראשונה תהיה עסקה הומניטרית של גברים מבוגרים, אבל זה צריך להיות השלב הראשון בעסקה כוללת ואסור שזה יהיה רק זה. המדינה שלנו, הממשלה שלנו, ראש הממשלה שלנו, מחויבים לכל אחד ואחת, ואני דורשת שזו לא תהיה פעימה אחת אלא הסכם כולל עד אחרון החטופים כפי שהוצג בהסכם פריז״.

הפוסט חצי שנה והם עדיין שם הופיע לראשונה ב-.