בדרך כלל אנחנו מחכים לחגים, לחופשים ולפגישות המשפחתיות. בבארי של עכשיו המקבץ מעיק. בערב החג רקדתי על שלושה סדרים:
ערב פסח בכיכר החטופים שהיה בארי של פעם ובארי של הפגיעה, ובארי של הביחד עם בני הקיבוץ שלנו, שהם יותר מתמיד שלנו, גם אם עזבו לפני עשרות שנים. פסח שהיה צבוע בלבן עם סמל צהוב, שמזכיר את החסרים. והיה פסח של קפלן המוחה, אליו באו בשחור, עם חצי פיתה הפגנתית בנוכחות שלושה שוטרים שהתאנו לנו בצורה טוטליטארית: "אסור לשיר!״. חזרנו בהסעה ובחדר אוכל היה אור מלא ושני ילדים מתרוצצים.
נכנסתי וראיתי את חיסול סדר הפסח הכשר של המילואימניקים. סדר קבוצתי קטן וכשר שכמותו מעולם לא נערך בו. לסיום דובר על המלחמה הבאה הבלתי נמנעת (לדעת הדוברים) בצפון. למוחרת שבתון. אוקיי, ביקור חברים, נחמד. משם יום יומיים חול מועד ושוב שבת, שהינה אנחנו בה, עם אירוח בבית שלנו. ובערב בחדר אוכל 20, אולי 30 אנשים שיושבים ביחד ומדברים שהתייצבנו על 50 שגרים פה קבוע. 50 אנשים סוחבים את שיבוש השגרה המתקרב, וזה לא קל.
החיים פה מורגשים יותר באמצע השבוע, כשיש במשך היום מאות אנשים דופק הלב הקיבוצי חזק יותר. אבל הכי קשה בשבילי הוא שאני לא מסוגלת בכלל לפתוח את הטלוויזיה הישראלית. אני בהכחשה חסרת בושה, שספק אם תצליח.
בומים מהסוג הרועש
בוקר שבת, שקט קיבוצי של ציוצי ציפורים שמתמלא ברעש רחפן, שמצטמצם לתדר מסוים, כמעט נעלם, ואז חוזר. הבוקר המוקדם לפניו נשא כמה בומים מהסוג הרועש, עם גל ההדף.
כמעט עברו השבועיים של האי-סדר. שבועיים בהם נערמו סופי השבוע והחגים זה על זה. הייתי בשלושה סדרים ואין סדר, מסדרת את הבית מאז שחזרתי וסדר אין. בשישי ישבנו ביחד לקפה ברחבה ליד חדר האוכל הידועה בשם ״הגרנוליט״ על שם ריצופה, שהוחלף מאז.
דיברנו על דרור אור עם החיוך המאיר שלו שמקשה להאמין שגם הוא איננו.
החיוך הזה, שמאיר גם את תל אביב, בכרזה ענקית מול המלון שמארח אותנו בגיחות למרכז. יותר ממאתיים יום היה החיוך הזה מקום קטן בלב בו הרשינו לעצמנו לקוות שדרור והחברים יחזרו. אז גם הוא איננו. בארי מתקרבת למספר העגול של מאה נרצחים, אבל לא רוצה אותו, הודפת אותו מעליה. שכרמל וטל ואוהד ואלי יישארו מחוצה לו. עושים סדר. אולי אחרי ששאלנו מה זה בית, נשאל מה זה שקט. שקט רחפני כזה נחשב?
תשובות של חתול
במוצ"ש מסכם החגים יצאנו להפגין בצומת יד מרדכי כדי להגיד לגנץ שאם אין עסקה – שייצא מהממשלה. גנץ, שידע על ההפגנה המתקרבת, הזמין שלושה נציגים לביתו.
ההפגנה הייתה ספונטנית, היא פורסמה רק שעות ספורות לפני קיומה, ובכל זאת הגיעו אליה כ-40 מפגינים. לפגישה עם גנץ יצאנו אבי אורפז מצאלים, ישי פרנקל משדרות ואני. גנץ בחיים לא שונה מגנץ בטלוויזיה. ביתו הפתיע אותי בצניעותו, משופץ ומעודכן, אך על בסיס בית קיבוצי קטן. דיברנו על מעגלי הכאב והשכול של שלושתנו בעקבות השבעה. מי שעשוי לחשוב שרק לבארי יש כאלה, לא מבין איפה הוא חי. כל העוטף מעורב ומקושר בתוכו, וכעת יותר מאי פעם.
אבי ביקש מגנץ לגלות מנהיגות ולעמוד על הערכים ההפוכים מאלה שסמוטריץ׳ ובן גביר מושכים אליהם, ואני אמרתי שעם כל זה שאני מוכוונת כולי לבנות בחזרה את הבית, השכל שלי שואל אותי מה אני עושה פה, ואומר שהדבר הכי נכון הוא לקום וללכת מהמדינה הזאת שמידרדרת לתהום. העליתי גם את הפגיעה בפליטים בעזה, גנץ במפתיע הגיב ואמר שנדרש ערך מוסרי גבוה כדי לראות גם אותם בסיטואציה הזו. הוא מתלבט, הוא יודע במה הצליח לרסן את הקיצוניים ושואל את עצמו היכן יועיל יותר למדינה, בתוך הממשלה או מחוץ לה.
אי קיום העסקה הוא קו אדום, אמרנו לו, ורוח הדברים של תשובתו הייתה שהעסקה קריטית למדינת ישראל ולהישארותו בממשלה, ובימים הבאים יחליט לכאן או לכאן. למוחרת בבוקר שאלו אותי אם הצלחנו לשנות משהו. ברור שלא. לכל היותר הצלחנו להביא את הזווית של העוטף.
הבומים בימים האחרונים אכזריים. גם של התותחים וגם מהפצצות המטוסים. רוחות מלחמה באוויר. רגעי התקווה המעטים ליושבים במנהרות ולחבריהם מחוצה להם קרובים להתכסות תחת ענן שחור של מלחמה.
ישבתי על הספה בשמש, בדיוק באותו מקום בו ישבתי כשהגעתי לבארי בפעם הראשונה אחרי הטבח. היא הייתה מכוסה אז במעטה אבק שחור, והחתול בא להתכרבל לידי, אחרי חודש וחצי בהם נשאר בתוך הקרבות ללא בית ומשפחה. אז נרדם, כמי שמצא סוף סוף רגע של ביטחון, ואני מצאתי חיבור קטן וחם למציאות ההרוסה סביבי. והבוקר שוב, בדרכו שלו, הוא היחיד שמסוגל לתת לי תשובה כלשהי.

הפוסט אי סדר הופיע לראשונה ב-.

הבומים מרעידים את הבית. חצי שנה עברה, והם עוד פה. מסכמים בדרכם הנונשלנטית, שאינה צריכה לשאול שאלות, את המצב. הדלתות נטרקות, התריסים רועדים. תפתחי אותם אולי? מחר יהיה חמסין.
הזמן תקוע פה עם מלחמה בלתי נגמרת. העוטף התמחה תמיד בניגודים, שקט של פריפריה שנקטע באחת במתח ובקולות ירי. עכשיו הניגודים התקרבו והתחברו. כל יום ולילה הם סימפוניה של חלקיקי שקט ורעש שמתערבבים ביניהם ומחלחלים אחד לתוך השני. הגבול מעולם לא היה כל כך קרוב. הבומים מערבלים את האוויר בין שני צידיו. ההדף המרחיק הוא רגעי, הערבוב הוא זה שנשאר.
רשימת מצאי
ציפורים – יש פה בשפע, כשהבומים חולפים נשמעים הציוצים. הקוקיה נשמעת בקצב המיוחד לה, יש לה אצל מי להתנחל, עורב בודד קורא מרחוק, יונים עפות בכבדות לענף קרוב, זוג השחרורים ליד הבית שלי אוספים ריפוד לקן מסלסלות הפרחים ומחפשים משהו טעים בחצר, השרקרקים עפים בשריקות מהשדות בשעות הבוקר והערב, ובגלל גובהם וסנוור השמש אנחנו לא רואים את הצבעים היפים שלהם. מחוץ לפינת החי משוטטים הטווסים, ארוכי זנב. כל הציפורים נרעדות מרעש לא צפוי, כל בום מלווה ברשרוש כנפיים ועלים מהעצים הגבוהים.

אצלן הכול בסדר?
אנשים יש פה מעט, משני סוגים, חיילים ואנשים, ואפשר לחלק אותם גם אחרת. החרדונים עדיין מצטנעים, עוד לא הגיע זמן מלכותם – הקיץ.
הצמחים עוד ירוקים מחורף וגשם. השנה צמחו כמו שהטבע מאפשר, אבל האדם חזר, לפעמים בנחילים (של מתנדבים) והשליט את מה שהוא קורא לו סדר. לקבוע חשיבות (מטופשת) ביניהם. מאיפה הוא יודע, הוא אף פעם לא ידע מה ומי חשוב לחרקים ולציפורים. החרקים מזמזמים. פה ושם נכנסים זבוב תועה או דבורה לבית. אולי יש מעט מהם?
כלבי הבית שניים לנדירות מהילדים. הם קשורים לרוב מתוך הרגל, אבל לרוב גם כך הם צמודים לבעליהם מפחד.
ילדי הרחוב האמיתיים הם הכלבים המשוטטים, ויש לא מעט מהם. כלבים לא קטנים, שנראים בעיקר לעת ערב. נזהרים מבני האדם ושומרים מרחק, אבל עושים מה שבא להם.
החתולים הפכו פה לחיית הבית הקלאסית. חלק מחתולי הבית המקוריים נלקחו לבתי אומנה על ידי בעליהם. האדם מרסן את הִתְרַבּוּת החתולים שנוספו, ועדיין יש פה יותר חתולים מאשר קודם.
ובתוך הרעש והרחש הבתים מדברים. כשאין אנשים הם מדברים. לא בקול, אלא כעקבות. לא רק הבתים השרופים, החרוכים, שצעקתם נשמעת עד קצה העולם, גם הבתים השלמים, היפים והמסודרים מדברים בקול רם. על געגועיהם ליד שטיפחה ועזבה אותם, לקולות שמילאו אותם ואבדו במרחב. האם אי שם במרחקים מתגעגעים אליהם? האם לא יקרע מהם מעטה הקסם שהפך אותם ממבנה לבית?

הפוסט מה שנשאר הופיע לראשונה ב-.

השבוע הייתה פריצת מים ליד הברז שלי. בהתחלה חשבתי שיש טפטוף מהצינור, רק אחר כך הבנתי, אבל קיוויתי שלא. יש לנו קו של השקיית גינה שעובר מול הבתים, וכל פעם פורץ מכיוון אחר.
לפעמים טפטוף תמים גורר הרמת חצי גינה, ולא כל כך בא לי. אז חיכיתי עוד כמה ימים, בהם הטפטוף התגבר ורק אז הודעתי.
זה היה בחמישי. השרברב יגיע רק בראשון, בעצם בשני. את יכולה לפנות למישהו שיסגור לך את השיבר.
לא פניתי. זה היה בעיצומו של המשבר מול איראן. לא בא לי משבר מים מול הבית.
הזרימה אומנם התגברה קצת, אבל לא לרמת נהר או נחל. מעיין קטן נבע לי מול הבית. מספיק זמן כדי שגם הציפורים יגלו אותו, פה ושם עצרה לידו יונה באפור בהיר או כמה ציפורים גנריות.
אבל בשבת בבוקר (יותר לכיוון הצוהריים), כשיצאתי לשבת בפרגולה הקדמית עם הפיג׳מה, גיליתי שתי ציפורים לא מוכרות מגלות עניין במעין, שנקווה לשלולית קטנה בדשא.
הן היו קטנות, בצבע חום בהיר, עם ראש וזנב שחורים בכחול מטאלי, שהוא שתפס את תשומת ליבי.
ניסיתי לצלם מרחוק, הן היו קטנות מדי. ניסיתי להתקרב, הן ברחו. ניסיתי לארוב להן בין העציצים, אבל הסבלנות שלהן הייתה גדולה משלי, וכשקמתי והלכתי הן חזרו. בסוף התייעצתי עם גוגל: חנקן נובי.
על רקע העזובה, נדמה לי שהציפורים שחיות פה פחות פוחדות מאיתנו, האנשים. אבל אולי זאת טעות, אולי העניין הוא שקצת יותר נוח להן כשאנחנו פחות. הציפורים הקטנות לא היו מפה, והתנהגו כמו תיירות שלא הספיקו לסגל לעצמן את מנהגי המקום.
למוחרת כבר לא ראיתי אותן. השרברב בא ואמר שצריך לעקור דקל קטן שמשגשג אצלי לפחות 20 שנה.
ביקשתי מחבר אחר שבא עם שופל ועקר את הדקל בתוך גוש אדמה, כך שיהיה אפשר להחזיר אותו.
בערב היה אצלנו הכלב של הבת שלי ורעד מפחד מהבומים. הוא בפוסט טראומה קשה. ישבנו קרוב אליו וניסינו לתת לו הרגשת ביטחון.
מאוחר בלילה העירה אותי הבת השנייה ואמרה שבאפליקציה אומרים להיכנס לממ"דים. מתוך שינה כמעט אמרתי לה שנכנס אם יהיה צבע אדום.
הבית שלנו לא כזה גדול. כמה שניות ואנחנו שם. אחרי זה נדמה היה לי ששמעתי כמה בומים רחוקים.
התעוררתי מוקדם בבוקר. המוח חיבר משהו וניסה לחשב אחד ועוד אחד. התראה, ואחריה שקט, ועוד שקט, אין בומים. יכול להיות שיש הפסקת אש?
האוזן מחפשת את הבומים, והם לא באים. הציפיה להם מתישה. בחוץ קולות של מים. ממטרות או גשם? ככל שאני מתעוררת הקול הוא קול הגשם. קל.
אין בומים. העץ שוכב בגינה, עדיין עקור, הכלב יוכל לישון בשקט? אני פותחת בנייד את אתרי החדשות. דיבורים לקראת. אין הכרזה. אלה המקרים שבגללם אני אומרת שפה בדרום לא צריך חדשות, כי אנחנו החדשות,
והאוזניים שלנו מספרות לנו מה קורה טוב יותר מכל אתר. הגשם מתחזק, אולי הוא מלקוש? להבדיל מיורה, זה דבר שיודעים רק בדיעבד.
ואני מקווה שלא יגיע בום תועה וינפץ
את התקווה.
להתכסות בכמה שכבות אדמה
בום לא תועה שהתנקש במשפחת הניה, ועוד בום לא תועה לסוריה, והלילה אנחנו במקלט תת קרקעי.
לא חייבים, אני יודעת, אולי רק רציתי להתרחק מהמציאות הישראלית ולהתכסות בכמה שכבות אדמה.
הכנו פה מים ושמיכות למקרה שיבואו אנשים אם תהיה הסתבכות. בבוקר כנראה נחזור הביתה, לבית שנעקרנו ממנו ונחרב והינה הוא שוב תחת שמי המלחמה, ועוד אחת שלא הייתה כמוה.
מישהו קורא לזה חילופי מהלומות.
ולי. – כל מה שהיה לי הוא כמה רגעי אשליה בהם העזתי לצפות לשפיות.
בוקר מוקדם. עוד לא קמנו. מכאן שומעים טוב מאוד את ציוץ הציפורים בחוץ. שמענו טוב גם את הבומים בלילה. לא יכולנו לזהות אם הם איראניים או ישראלים.
מגיע לנו לחיות בשקט, תחת הנהגה שמבינה שכל "חילופי מהלומות" הם הוכחה שנכשלה להגיע למטרותיה באמצעים חכמים, או שמטרותיה בלתי נכונות. וזאת מלחמה. אל תבואו אלי במילות הקטנה, גם ככה רע לי.

הפוסט שלום ומלחמה הופיע לראשונה ב-.