אני פוגשת את איימי רוזנבלו בין שיחי העגבניות במשק גבאי. כל יום שלישי מאז פרוץ מלחמת חרבות ברזל מגיעה איימי מביתה שבנווה צוף, כשעה נסיעה, אל משק גבאי ועוזרת בטיפול בצמחים. היא אינה מפונקת – קטיף, הורדת עלים, הנמכה, הכל מכל כל. כשהתחלנו לשוחח גיליתי כי לה ולבעלה כרם זיתים וגם הם חקלאים.

אני נוסעת בחבל ארץ שאיני מרבה לבקר בו, הרי דרום השומרון מקיפים אותי, מזג האוויר הנוח מאפשר ראות טובה לכל עבר. כשאני מגיעה אל הישוב נווה צוף הכביש מתפתל בדרכי הישוב היפהפה ומוביל אותי אל ביתם של בני הזוג רוזנבלו.

איימי ומיכאל רוזנבלו עלו מארצות הברית ב-1980, "כשבדיוק הבן השלישי נולד". כשהם חדורי ציונות, תארים אקדמאיים ושלושה בנים (הבת הקטנה נולדה בארץ), השתלבו בני הזוג באקדמיה הישראלית. בשנת 1998 עברה משפחת רוזנבלו לנווה צוף (לשעבר חלמיש).

מחלון הסלון נשקף נוף קדומים יפהפה ומיכאל מסביר:

"ממולנו הישוב חרשה הממוקם על גבעת חרשה, מעל לגוש טלמונים, חרשה היא גם הגבעה הגבוהה ביותר באזור (770 מ'). למרגלותיה ניתן לראות את יישובי טלמון ואת הישוב נחליאל. משמאל נראה את בתי רמאללה. יש כאן המון וואדיות עמוקות ושיפולי גבעות והרים, והנה ביניהם, על מדרון ואדי זרקא נטוע כרם הזיתים של המשפחה".

 45 דונם של עצי זית מהזן ברנע וסורי נטעה ומעבדת משפחת רוזנבלו.

מענין לדעת כי מדינת ישראל על כל ממשלותיה בחרה שלא לספח את אזור יהודה ושומרון ובהתאם להשאיר את מעמדו (שעבר לחזקת מדינת ישראל לאחר מלחמת ששת הימים) כנתון בממשל צבאי. דבר זה יצר מערכת חוקתית אנכרוניסטית שאינה מותאמת למציאות המודרנית. לכן מה שקורה היום הוא שערבי המעבד את הקרקע כמה שנים ברציפות, לפי החוק הירדני, הקרקע שייכת לו. בעוד יהודי חוכר את הקרקע מרשות מקרקעי ישראל לכ- 15 שנה. במידה והוא מעונין בהמשך החכירה עליו לחזור ולהגיש בקשה מתאימה.

משפחת רוזנבלו מעבדת באהבה רבה את כרם הזיתים אותו בחרה לנטוע למרגלות ואדי זרקא ולהשאיר את תוואי השטח המקורי, דבר הגורם לכך שהכרם אינו מובנה בשורות מסודרות והעצים נטועים בינות עצי ושיחי היער שסביבם.

את הטיפול השוטף בכרם הזיתים עושה בעיקר מיכאל ובעת המסיק באים כל בני המשפחה לעזרה.

משפחה ענפה למיכאל ואיימי, שלושה בנים ובת ו-18 נכדים ונכדות ומכולם רווים הם נחת ושמחה.

לגור ביהודה ושומרון זהו אתגר יום יומי, אתגר אישי, סביבתי ואתגר גדול עוד יותר למי שהחליט לגדל גידול חקלאי במקום. האיומים רבים ותמידיים, דבר המחייב את בני הזוג להישמר בעת עבודתם בכרם הזיתים.

"כשקם נווה צוף ניתן היה לטייל ללא מורא בוואדיות ובהרים ויחסי גומלין נעימים התקיימו עם האוכלוסייה שסביב לישוב", כך מספרים איימי ומיכאל, "מאז האינתיפאדה הראשונה השתנה הכל והיום לאחר אירועי השבעה באוקטובר המצב כמובן מתוח יותר".

בשבת 25.11.2016 הציתו מפגעים ערביים את החורשה הגובלת בגדר הישוב; האש שהתפשטה במהירות כילתה את העצים, הגיעה אל הבתים ושרפה כ-20 בתים, ביניהם הבית של משפחת רוזנבלו. השריפה הכריחה את משפחת רוזנבלו לעבור להתגורר בקרוואן בפאתי הישוב. כשנתיים התגוררו בקרוואן עד שסיימו את הבנייה המחודשת על יסודות הבית השרוף וחזרו לביתם.

מיכאל ואיימי עלו לארץ מבוסטון. מיכאל נולד וגדל בהונגריה. בהיותו בן 12 עברו הוריו לשיקגו. איימי נולדה באזור שיקאגו וגדלה באזור ניו יורק. כשהתחתנו עברו השניים להתגורר בקיימברידג' שבמסצ'וסטס.

"איזו החלטה גדולה זו לעלות לארץ ישראל", אני אומרת, ושניהם פורצים בצחוק. "זו לא החלטה, זה אולטימטום", אומר מיכאל. מתברר כי איימי שאחרי התיכון היתה שנה בהכשרה של תנועת בני עקיבא בקיבוץ סעד, רצתה להישאר בארץ. איימי, שהחליטה להישמע להוריה, חזרה לארה"ב ללמוד באוניברסיטה כשבליבה ידעה שאת עתידה היא תבנה בארץ ישראל. "אז היה לי חשוב להבהיר את הדברים לפני הפגישה הראשונה", אומרת איימי, "לשמחתי זה היה גם בתוכנית של משפחתו של מיכאל והוריו עלו לישראל עוד לפנינו. אנחנו סיימנו את הלימודים ואז עלינו. ההורים שלי עלו לארץ כמה שנים אחרינו". ברור כי השניים ינקו את הרצון לחיות במדינת ישראל לאורך שנות ילדותם.

לטעת ולעבד כרם זיתים זוהי הגשמה מלאה של ערכי הציונות עליהם גדלו השניים. הכרם שסובל מפגעים שונים זוכה לטיפול מקסימאלי בערכי החקלאות המשולבת. למיכאל חשוב לטפל בעצים, לדשן, להשקות ולטפל במזיקים ובמחלות. הוא בוחר בטיפולים יעילים דיים אך ידידותיים לעצים, לסביבה ולאדם. במרבית השנים מצליחים בני משפחת רוזנבלו להגיע ליבול טוב של זיתים ראויים למסיק, אך בעונה האחרונה סבלו מנגיעות גבוהה של זבוב הזית בפרי. "שמנו מלכודות, תחנות האכלה, ולמרות זאת הפרי היה נגוע". היות ובעבודתי אני מדריכה חקלאים בתחום הגנת הצומח אני מרשה לעצמי להמליץ למיכאל ואיימי כיצד להתכונן ולטפל במזיק בעונה הקרובה.

מיכאל רוזנבלו הוא פרופ' אמריטוס לפיזיקה ועובד כחוקר ומרצה באוניברסיטת בר אילן. "פיזיקה ניסיונית", אומר הפרופ'. מה זה אומר? אני שואלת ומיכאל מסביר: "אני מתעסק בעיקר בקוואנטום אופטיקה ולייזרים, אלקטרו אופטיקה. זה תחום שחי, מאוד חי" . ואני שמתעניינת בדיון האם פיזיקה היא תחום שעדיין יש מה לגלות בו? זוכה להבין מהפרופ' שהיום כבר לא חושבים שהפיזיקה היא "מדע שקופא על שמריו" משום שיודעים לומר שהחומר שאנחנו מכירים הוא רק אחוז קטן מהחומר שהיקום עשוי ממנו ואין לנו מושג, צל של מושג, מה יש, ויש! מה זה אנרגיה אפלה וחומר אפל, המון, יש מה לחקור במשך עוד הרבה שנים"… מיכאל מספר שהמנחה שלו, (לדוקטורט' באוניברסיטת MIT) וחבר טוב פרופ' ריינר וויס, קיבל ב-2017 פרס נובל על גילוי הגלים הכבידתיים ובניית אנטנה גרביטציונית, גלאי לגלי גרביטציה, מסתכלים על זה ולומדים על מה שיש שם בחוץ.

איימי למדה בהארוורד תואר שני בפסיכולוגיה ולאחר מכן עבדה מספר שנים במעבדות הביולוגיות שבהרווארד על Bacillus subtilis. הגילוי הבלתי צפוי שגילתה, שהוא בעצם פנוטיפ חדש למוטציות בספורולציה, הביא לפרסום מאמר בנושא. פרסום המאמר אפשר לה להתקבל ללימודים ישירים לדוקטורט באוניברסיטת תל אביב כשעלתה לישראל.

(בצילוס הינו שם של סוג חיידקים, בעלי צורת מוט. חיידקים אלו בתנאים סביבתיים קשים משנים את המבנה שלהם לצורת קפסולה מוגנת הנקראת נבג (ספורה), המסוגלת לשרוד שנים רבות. כשמשתנים התנאים לתנאים נוחים, הנבגים נובטים והופכים לחיידקים פעילים .בנבגים של חיידקי הבצילוס יש רעלנים. למינים שונים יש רעלנים שונים. יש רעלנים הפוגעים בחרקים, ויש רעלנים הפוגעים בפטריות. עובדה זו, יחד עם היכולת לשרוד בתנאים קשים, נוצלה להפיכתם לאמצעי הדברה ייחודי. בארץ קיימים מספר חומרי הדברה לפגעים שונים המבוססים על בצילוס).

גם בהדברת מזיקים בזיתים ניתן להשתמש בחומרי בצילוס שונים, בעיקר נגד זחלי עשים. כחלק מהטיפול בכרם הזיתים תולה מיכאל חוטי בלבול לסס נמר ומלכודות ללכידה המונית של זבוב הזית. כדי למנוע מהחזירים והדורבנים לעשות נזק למערכת ההשקיה החליט להעביר את הטפטוף בגובה הגזע והמים מטפטפים למטה. זה עובד. הזן ברנע בכרם הזיתים סובל מנגיעות בחיידק הסבסטנוי (פסאודומונס סבסטנוי) שלמיטב ידיעתי אין לו טיפול יעיל, וחיזוק העצים על ידי טיפול מיטיב יכול לסייע בהארכת חייהם.

מאז 2006 מנהלת איימי את המעבדה והייצור בחברת "איזון פארמה בע"מ". החברה מייצרת חומרים מבוססי צמחים לבעיות רפואיות שונות. איימי מספרת על מי פה לדלקת חניכיים שהוא כבר מסחרי. מוצרים אחרים שכבר פותחו הם ג'ל לטיפול בפצעים הנגרמים לחולי סכרת ולפצעי לחץ, ושטיפת פה לטיפול בפצעים בפה הנגרמים מטיפולים כימותרפיים. אלו ואחרים עדיין לא מסחריים. איימי מספרת שלפני שלוש שנים תרמה כליה וחשוב לה להזכיר זאת על מנת שאנשים ידעו שהדבר אפשרי גם בגיל מתקדם.

כרם הזיתים של משפחת רוזנבלו כמו לקוח מציור, האדמה הכבדה לחה ופרחי החורף נובטים בינות לעצים. הנה חקלאות אחרת, חקלאות המשוחחת עם הטבע שסביבה, ומאפשרת גם רווח כספי לחקלאי; חקלאות שמתחשבת ולוקחת בחשבון משתנים קיימים, תוואי שטח וחיים שהיו כאן קודם.

אנשים מדהימים פגשתי בינות לעצי הזית ולנוף הקדומים שסביבם, אנשים אכפתיים, נותנים מכל ליבם, אוהבים טבע ואדם, חי ואדמה. אנשים זקופי קומה וישרי דרך, כאלו הם מיכאל ואיימי רוזנבלו.

הפוסט איימי ומיכאל רוזנבלו – נווה צוף הופיע לראשונה ב-.

רחמים, בנם הבכור של צלחה ויהושוע, נולד בינואר 1942 במחוז קרמנשאה שבמערב איראן, וגדל לתוך ילדות עשירה, מחבקת ומוגנת. בהיותו בן 3 עקרה המשפחה ועברה להתגורר בטהרן עיר הבירה של איראן, המעבר מהמרחבים הנעימים של אחוזת אליאס אל בית קטן וצר נראה בתחילה כהרעת תנאים אך מבחינתו של רחמים נפתחו לפניו אפשרויות אין ספור, החל בבית הכנסת הגדול בו הועסק אביו כגבאי ושמש, מקום מפגש לקהילה היהודית התוססת, המשך בבריכת דגי נוי שהיתה בחצר הבית והקסימה את הילד הקטן וכלה ברחובות השוקקים מסחר וחיים בעיר הגדולה.

משה, הבן השלישי למשפחת גבאי נולד ב-1948 בטהרן, והיה בן שנה וחצי כשעלתה המשפחה לישראל.

מאז ההכרזה על חלוקת ארץ ישראל הפכו חיי היהודים בעיראק (המדינה השכנה לאיראן), לקשים עד מאוד. השלטונות העיראקים הכבידו ידם על היהודים ואף אסרו עליהם לעזוב את הארץ. למרות העונשים החמורים הצפויים למי שייתפס המשיכו יהודים רבים לעזוב את עיראק בעיקר דרך איראן. מעצם היותו של יהושוע, אביהם של רחמים ומשה, עמוד תווך בקהילה – עזר הוא לרבים מהיהודים במצוקתם.

בתבנית ראשית חייהם של רחמים ומשה נוצקו ערכים עמוקים אותם ניתן למצוא בכל דרכי התנהלותם עד עצם היום הזה: עזרה לזולת, ראיית הטוב והמיטיב בכל אחד ובכל מצב, הסתפקות במועט ונתינה לפרט ולכלל.

אל הארץ המובטחת הגיעה המשפחה בשנת 1950 ישר למעברת בית ליד. כל משפחה קיבלה אוהל ובו מיטות. מלבד המיטות לא היה כלום, שממה שעמדה בניגוד גמור לעושר ולרבגוניות שהיו מנת חלקם בטהרן.

מבית ליד הועברו העולים החדשים למושב אשדוד א', הוא מושב בית עזרא של היום.

רחמים הבכור לקח על עצמו יחד עם הוריו את האחריות לפרנסת משפחתו, "הגיעו מדריכים חקלאים שלימדו אותנו לעבד את האדמה ולגדל בעלי חיים". רחמים הצעיר היה משכים קום, עובד במשק המשפחתי, ממהר להגיע ברגל לבית הספר ולאחר הלימודים חוזר לסייע בפרנסת המשפחה. בשלב מסוים חייבה מלחמת ההישרדות היום יומית את רחמים, כבן הבכור, להפסיק את לימודיו ולדאוג לעבד את אדמת המשפחה בנוסף לעבודות חקלאות נוספות.

שני דונם קיבלה אז כל משפחה, "מי היה מאמין שכעבור 73 שנה אמשיך לעבד את אותם שני דונמים" אומר רחמים ומוסיף: "לדאבוני הרב אותה מדינה שתמכה ועודדה אותי לעבד אדמתה מצרה היום את צעדיי".

כלי העבודה העיקרי באותם ימים היה חמור או ליתר דיוק אתון שהצטיינה בסיבולת גבוהה ובשקדנות. בבוקר עובדים, שותלים, זורעים, משקים, מדשנים וקוטפים ולעת ערב, לאורו של פנס הרוח, מעמיסים את העגלה הרתומה לאתון בקציר אותו יום ונוסעים לאשקלון למכירת התוצרת.

כשהגיעה העז הראשונה לבית משפחת גבאי כה דאגו שמא תיגנב ששיכנו אותה אחר כבוד בתוך בית המשפחה שגודלו 48 מטרים והוא מכיל שבע נפשות ועכשיו גם עז!

 עם הזמן הפכה העז לשלוש עיזים ושתי כבשים שהביאו נחת, פרנסה ואוכל לבני משפחת גבאי. העדר הקטן שוכן בפחון שנבנה בחצר.

בוקר אחד התעוררו בני המשפחה לחורבן אמיתי, העדר הקטן נגנב כולו. "באחת התפוררה תחושת הביטחון, כולנו התאבלנו על המאמצים, העבודה הקשה והזיעה הרבה שניגרה לשווא, כל עמלנו נגנב בידי הפדאיון, לא ידענו מהיכן נשאב כוחות כדי לקום ולהמשיך"…

הימים והשנים מספרים על תהפוכות רבות שעברו על המשפחה, למרות זאת המשיכו באמונה, התמדה ונחישות בעמל יומם ובנו משקים חקלאים לתפארת.

בן 21 בלבד רכש רחמים בית קטן סמוך לבית הוריו. כבר אז ידע לבחור בנחלה שאדמתה חולית "כל חקלאי יודע כי באדמה שכזאת היבול יקדים". ועכשיו "בשלה העת להקמת משפחה". רחמים ושושנה גבאי באו בברית הנישואין וקבעו מקום מושבם במושב בית עזרא. שושנה עזר כנגדו, ידה בכל והיא עוזרת ומסייעת בגידולים החקלאים המגוונים שגידל רחמים לאורך השנים.

בתחילת הדרך גידל רחמים ירקות בשטח הפתוח ובמשך שנים רבות אף עסק ביצוא של פלפל וסייפנים. בהמשך עסק המשק בגידולי תעשיה לסנפרוסט: ברוקולי, כרובית וקישואים. גם לול לפטם היה במשק ואפילו כרם מאכל  ורימונים מהזן וונדרפול גידלו.

"כל עשור עשיתי שינוי; שינוי הוא תמיד התקדמות מבחינתי. היתי חולם בלילה וקם להגשים את חלומותיי". בעבודה קשה מאוד ובתלאות רבות הגשים רחמים את חלומותיו. "כשיורד הגשם אני צועד בשדה בשמחה, כאילו אני השתיל השותה את מימיו". היום מגדל רחמים עגבניות בבתי צמיחה ופלחה.

ארבע ילדים גידלו רחמים ושושנה ולהם נכדים ואף נינים. יובל נכדם הצעיר, בן 6, קשור לאדמה ולחקלאות מהיותו תינוק, מלווה את סבא רחמים בכל העבודות במשק. אם תשאל אותו, את יובל, איך לגדל עגבניות ברי לך שידע לתת תשובה מפורטת.

משה גבאי הוא אחיו הצעיר של רחמים, הבן השלישי של צלחה ויהושוע.

יחד עם רחמים אחיו הבכור מיהר משה הילד בכל יום מבית הספר לעבודה הרבה שחיכתה להם במשק המשפחתי, ירקות, עיזים, תרנגולות ושאר גידולים. כך נקשרה נפשו בחקלאות.

משה שנשא לאישה את כרמלה קבע מושבו בבית עזרא, מרחק שני בתים מבית אחיו הבכור רחמים. "התחלנו בגידול ורדים, כרמלה ואני, שני דונם בתי צמיחה של ורדים שהצריכו חימום ועבודת כפיים רבה".

קשה עד בלתי אפשרי להמשיך ולהחזיק משק חקלאי כשאתה לוחם ורחוק מהבית. כשחזר משה ממלחמת יום כיפור, החליט יחד עם כרמלה לנסות את מזלם בעיר הגדולה, הם פתחו חנויות לירקות בראשון לציון וברמת גן ואף עברו להתגורר ברמת גן. החנויות הצליחו ולמרות זאת "לא הייתי שמח" אומר משה, "הייתי חולם מתי אני חוזר למושב". הצלחה אינה נמדדת בעושר כי אם באושר ואושרם של כרמלה, משה והילדים היה ועודנו במושב, בין רגבי האדמה והגידולים החקלאיים.

מאז ועד היום מגדל משה ירקות בשדה הפתוח, קישואים, פלפלים, עגבניות, פול, במיה, חצילים וכרובית ועוד ועוד… לפני כשנתיים הצטרף אורן, הבן, אל אביו והם מעבדים יחד את האדמה. יחד הם מגדלים כ 300 ד' ירקות בשטח הפתוח. משה ואורן בנו מציינים שבכל השנה הם סובלים ממחסור כבד בידיים עובדות ובמיוחד עכשיו. נכון יש מתנדבים "אנחנו מעריכים מאוד את ההתנדבות של אנשים שמגיעים וקוטפים ומעשבים ובאמת עובדים קשה" ולמרות זאת "החקלאות והחקלאים זקוקים לעובדים מקצועיים שזוהי עבודתם".

ארבעה ילדים למשה וכרמלה וחמישה נכדים.

כשאני שואלת את משה אם היום היה עושה משהו אחרת? הוא עונה: "נולדתי לחקלאות, אני לא יכול לשבת לראות טלויזיה, אני יוצא לשדות,אני אוהב את האדמה הזאת, את קולות הציפורים המצייצות, את האוויר הפתוח, כאן אני חי באמת. למרות שהעבודה קשה מאוד בעיקר בשטח הפתוח, עליות וירידות במחיר, במצב התוצרת, בכוח האדם. אני מתמודד עם המון דברים שלא קשורים לאהבתי את עבודת האדמה רק שעל מנת להתפרנס ממנה אני חייב להתעסק בהם, ולמרות זאת, גם היום אני בוחר כל בוקר בעבודת האדמה".

מלחמת חרבות ברזל תפסה את רחמים ומשה כשהשדות מניבים ובתי הצמיחה שתולים. מושב בית עזרא נמצא, כל השנים, בטווח הרקטות וסופג התרעות ואזעקות רבות. כמו כל החקלאים גם הם נותרו ללא עובדים ונעזרים במתנדבים הרבים שמגיעים ועוזרים ככל יכולתם. בני המשפחה התגייסו כולם לעזרה ובדומה לרחמים ומשה הילדים גם הם חוזרים מבית הספר או מעמל יומם ומסייעים בעבודה הרבה שיש במשק.

"עם ישראל – לא נרדמים בלילות על מה שקרה, כל חטוף וחטופה, כל הרוגה והרוג אנחנו מרגישים שאלו ילדינו, בשר מבשרנו, הכאב והמועקה אינם מפסיקים ומלווים אותנו יום יום, שעה שעה".

ניתן לספר עוד רבות על פועלם של בני משפחת גבאי. אהובים וידועים הם בטוב ליבם ובאכפתיות שלהם. מדריכים וחוקרים חקלאיים עולים אליהם לרגל: "החיים הם האוניברסיטה הטובה ביותר" אומר רחמים ומחייך.

משפחת גבאי נטועה עמוק באדמת בית עזרא, חקלאים משכמם ומעלה, מעבדים את אדמתם ואוהבים את יציר כפיהם הצומח מהשדות.

הפוסט האחים לבית גבאי – מושב בית עזרא הופיע לראשונה ב-.

ב-6.10.23, רק יום לפני השבת השחורה, חגג קיבוץ נירים 77 שנה להיווסדו.

נירים – קיבוץ בנגב הצפון מערבי, נמנה עם יישובי מועצה אזורית אשכול עלה לקרקע במוצאי כיפור 1946.

אדמותיו של קיבוץ נירים ספוגות במלחמות, החל ממלחמת העצמאות שפגשה את הקיבוץ הקטן ארבע עשרה שעות לאחר ההכרזה על הקמת מדינת ישראל. כשחיל המשלוח המצרי פולש לשטחה הריבוני של המדינה שאך הוקמה.  קרב נירים התחולל בבוקר ה-15 למאי 1948.

בנובמבר 1948 לאחר מבצע יואב (שנועד לפרוץ את הדרך אל הנגב המנותק) חודשו התקפות המצרים על קיבוץ נירים. לימים הוקמה במקום אנדרטת נירים ועליה סיפור הקרב.

עם השנים גדל הקיבוץ והתרחב, כיום מונה הקיבוץ כ 500 נפש, קיבוץ משגשג שעיקר פרנסתו – חקלאות. ענף גידולי השדה חולש על  שטחים נרחבים ובנוסף, גידולים מגוונים: בננות, אבוקדו, ליצ'י, חיטה, גזר, תפוחי אדמה, בוטנים, צנוניות ועוד… גם רפת חלב יש בקיבוץ נירים, הרפת הכי ותיקה בעוטף.

גד"ש נירים המונה צוות מקצועי של כ- 20 אנשים הינו מהמשקים המובילים בגידולים אורגניים; כשליש משטחי הגידולים הינו אורגני.

מתחילת שנות ה-2000 סובל הקיבוץ יחד עם כל יישובי העוטף מהתקפות טרור פלסטיני באמצעות ארטילריה רקטית. הרקטות שנורו תחילה לטווח קצר הפכו תוך מספר שנים לנשק משוכלל יותר ויותר, ב-2009 החלו להגיע רקטות גם לאשדוד ובאר שבע. מיותר לציין שחברי קיבוץ נירים חיו ב"שגרת" איום מתמדת.

מספר אילן ברוך מנהל גידול תפוחי האדמה בגד"ש נירים: "אנחנו ממשיכים לחרוש ולזרוע, איפה שרק ניתן להגיע. כרגע השטחים אותם ניתן לעבד נמצאים ממזרח לקיבוץ. היות והקיבוץ הוכרז כשטח צבאי סגור העברנו את הכלים החקלאים לקיבוץ אורים והעובדים השתכנו בקיבוץ רוחמה. אנחנו נעזרים גם בקבלנים מרהט שמביאים במשאיות את הזרעים והדשן. כל זה כמובן מאריך את התהליך אך לפחות מאפשר להמשיך ולזרוע".

"אנחנו זורעים תפוחי אדמה וחיטה ומקצרים תהליכים ובאותו היום עושים משתת ומרססים טרום זריעה. יש גידולים שהחלטנו לא לזרוע כרגע, מה שחשוב זה להמשיך לעבד את האדמה. תפוחי אדמה וחיטה הם בגדר גידולים בסיסיים ומזון בסיסי".

מוסיף לדברים ניר שיפר מנהל כלל הגידולים בקיבוץ: "היינו חייבים לקבל החלטה מושכלת, זרעי תפוחי האדמה כבר היו מוכנים והחלו לנבוט, ואם לא נזרע אותם, יירקבו. הוחלט לזרוע ויהי מה. אנחנו מאמינים שהשקט יחזור על כנו ונצליח לקצור את היבולים מכל מה שאנחנו זורעים עכשיו".

לגד"ש נירים גם מטעים: בננות, ליצ'י ואבוקדו. בר חפץ מנהל המטעים מספר: "את מטעי הבננות, כ-200 דונם לא הצלחנו להציל, המטע שנמצא ממש על גבול עזה ניזוק קשות. את האבוקדו, 1000 ד' והליצ'י 30 ד',  אנחנו מנסים להציל בעזרת מתנדבים, מהם מגדלים מהצפון שמגיעים לסייע. חשוב להבין שמטעי האבוקדו לא קיבלו מים לפחות שלושה שבועות והעץ זוכר כך שיהיה נזק עתידי שאנחנו עדין לא יודעים לכמת. ישנם גם נזקים ישירים של נפילות קסאמים ופצמ"רים שנפלו במטעים ושרפו עצים".

השלושה ממשיכים ומספרים: "כל התאילנדים עזבו, בתוך התופת הצלחנו, בעזרת אנשי רהט שהגיעו לסייע, למלט את התאילנדים מהקיבוץ המותקף, העברנו אותם לקיבוץ רוחמה ולאחר מכן הם כולם חזרו לתאילנד. נותרנו ללא ידיים עובדות ואנו עמלים על הקמת צוות השקיה, בשכר, המורכב מצעירים ישראלים שאנו מקווים ומאמינים שיישארו להמשיך ולעבוד בגד"ש נירים".

צוות הגד"ש המקורי עבר חוויה קשה מאוד בהתקפה של השבעה באוקטובר, רועי פופלוול שהיה אחד מעובדי הגד"ש נהרג בהתקפה זו וכמובן שיש הרוגים נוספים מהקיבוץ והגרוע מכל, חטופים מהקיבוץ ומיישובים נוספים. קשה מאוד לעכל מה שעברנו ואנחנו עדין עוברים, אומרים אילן, בר וניר, אך כמעט באותה נשימה הם מוסיפים שעבודת האדמה מנצחת הכל והיא מזור, ולו מזור חלקי, ללב ולנשמה, והיא הערובה לניצחוננו אנו ולניצחון הטוב על הרע.

הם מציינים את העזרה הרבה לה הם זוכים, מקיבוצים אחרים מכל רחבי הארץ, ממתנדבים שמגיעים לעבוד ולסייע ומתושבי רהט שגם הם בין הנפגעים מההתקפה הרצחנית.

"אנחנו זורעים איפה שרק אפשר והצבא מאפשר לנו; זרענו כבר חלקות שצמודות לאוגדת עזה, הטרקטורים נוסעים וחורשים, נוסעים וזורעים גם כשממשיכה הלחימה מסביב. ואכן בסרטון שמסתובב ברשת ניתן לראות כיצד נופלת רקטה ממש ליד הטרקטור שממשיך בעבודתו. אנחנו כאן ואנחנו מנצחים".

"הבעיה שלנו כרגע" אומר בר חפץ, "שבעוד שבוע ננסה להתחיל לקטוף את האבוקדו, על אף שאין עובדים באופן מסודר והמתנדבים הנהדרים אינם הפתרון לטווח הארוך. וגם בית האריזה שנמצא בקיבוץ וארז בעבר את התוצרת שלנו ושל מגדלים אחרים, אינו שמיש ונצטרך למצוא חלופות לאריזה ולשיווק של האבוקדו".

אילן, בר וניר שלושתם נטועים עמוק בתחום בחקלאות ובאדמת ארץ ישראל. אילן בן קיבוץ משאבי שדה, בר בן קיבוץ נירים וניר בן קיבוץ רוחמה והם יעשו הכל כדי להחזיר עטרת אדמת קיבוץ נירים ליושנה ולהאדיר אותה עוד יותר.

"לאנשי הקיבוץ שפונו למלון באילת חשוב מאוד לדעת על בסיס יום יומי שאנחנו ממשיכים לעבד את האדמה הזאת, מתארגנים לקטיף האבוקדו ומתכננים את המשך הגידולים. אנשים רוצים לשמוע שזורעים ושנגיע גם לקצור".

הפוסט נירים – קיבוץ בקו העימות הופיע לראשונה ב-.