עוסקת בתחום החינוך, כיום בחינוך הבלתי פורמלי ואוהבת את התחום. מורן מעידה על עצמה שהיא: "בחורה חמה, מלאה בנתינה, יצירתית ואמפתית, רגישה וקשובה לזולת, צנועה ומלאה בחוש הומור וציניות. רצינית ונאמנה".

מורן יצירתית ואוהבת כל מה שקשור בתחום היצירה. תחביבה הם אפייה ושחייה בברכת הקיבוץ. והיא מאוד אוהבת לבלות עם המשפחה שלה. רווקה, כבר כתבנו?

מה עבר עליך מאז 7 באוקטובר? 

"התעצמה בי התחושה של כמה הקיבוץ משמעותי עבורי. ההבנה של חיי הקיבוץ נתנה את ההרגשה של "זר לא יבין זאת". כשראיתי בתקשורת את השבילים בקיבוצים שנראים דומים לאלו בקיבוץ שלי, את חדר האוכל, את הבתים, הייתה לי תחושה שזה הבית שלי. הכאב הוא עצום ואני מייחלת בכל ליבי שיצליחו להשתקם ולבנות את עצמם מחדש לצד הכאב". 

מה זה קיבוץ בעיניך? 

"קהילה חמה ותומכת המאפשרת גם את המקום לצמיחת הפרט". 

זיכרון ילדות? 

"בכל שנה בחג השבועות הילדים היו מקבלים כלוב עץ ובו היו שמים אפרוח ביום החג על מנת להביאו כביכורים. ביום החג, הבאנו את האפרוח לבית ושחררנו אותו מהכלוב. מאותו הרגע קפצתי על הספות מרוב פחד". 

מה במראה החיצוני שלך מספר עליך שאת קיבוצניקית? 

"תמיד אומרים עליי שאני לא נראית קיבוצניקית". 

מהי תכונת האופי הכי קיבוצניקית שלך? 

"ציניות ללא ספק". 

מה לא היית משנה בשגרת החיים הקיבוצית שלך בעד שום הון שבעולם? 

"לא הייתי משנה את השקט, את הירוק מסביב, את השלווה והביטחון להיות חלק מקהילה". 

אם היית יכולה לחזור בזמן, איזו עצה היית נותנת לילדה שהיית? 

"תאמיני בעצמך! תאפשרי לעצמך! ולא לפחד מהפחד. ולהאמין שכל מכשול מעצים אותך". 

איזה חפץ הולך איתך תמיד ממקום למקום? 

יש לי שתי טבעות שקיבלתי מסבתא שלי שהולכות איתי לכל מקום ולכל החיים. בנוסף, ספרי השירים של נועם חורב ואופטלגין". 

פרויקט התנדבות שלקחת בו חלק? 

"בתקופת הקורונה ארגנתי משלוח עוגות וברכות תודה לצוותים הרפואיים בבית החולים הלל יפה בחדרה. לאחר 7 באוקטובר, במסגרת עבודתי בחינוך הבלתי פורמלי, הכנו עם הילדים מספר פעמים עוגיות וברכות לחיילים". 

מחשבות, תובנות… 

"בחודשים האחרונים למדתי ששום דבר אינו מובן מאליו. למדתי כמה כוח יש בי על מנת לעזור לאחרים בזמנים קשים וכמה תרומה לאחר עצים את הכוחות שלי". 

במבט קדימה, מה את מאחלת לקיבוץ שלך לשנים הבאות? 

"שימשיך להיות קיבוץ, שימשיך להיות קהילה תומכת, שרואה גם את החברים שלה וימשיך להוות תמיכה גם לאנשים מחוצה לו".

הפוסט מורן גולדשטיין בת 30 מגן שמואל הופיע לראשונה ב-.

מה עבר עליך ב-7 באוקטובר ומאז? 

7 באוקטובר היה היום שבו הקרקע נשמטה לנו מתחת לרגליים. כל תחושת הביטחון שבה חיינו בעשור האחרון בעוטף התבררה כשגויה. לקיבוץ גבים הגיעה חוליה של מחבלים וניהלו קרב יריות בשער ופצעו כמה משכנים שלנו. למזלנו הרב חברי כיתת הכוננות והרבש"צ שלנו הצליחו להדוף אותם והם לא נכנסו אלינו לקיבוץ. שני חברי קהילת גבים נרצחו ב-7.10. שלומי דוידוביץ שהיה בדרך לרכיבת אופניים וזיו ח'גבי שהיה במסיבה בנובה.   

התקופה הזו הייתה מאוד מטלטלת ברמה האישית, עבורנו כמשפחה וגם כקהילה. אחרי 7 באוקטובר התפנינו כמעט כל קהילת גבים לקיבוץ מזרע בעמק יזראל ושהינו שם במשך כמעט חצי שנה! במרץ חזרנו לגבים ברגשות מעורבים ומאז מתרגלים מחדש כמשפחה וכקהילה למצב החדש.   

מה זה קיבוץ בעיניך?  

קיבוץ זו קהילה, זה להגיד שלום לכל מי שאתה חולף על פניו, זה ילדים יחפים שרצים על הדשא ואירועים משותפים כמו שבועות או חג המשק שהכי מסמלים את הקיבוץ עבורי. הכי מצחיק אותי כשאני אומרת שאני מקיבוץ גבים לכל מי שפוגשת, ישר יש פיצוחים של "מכירה את…." "היה איתי ב….". 

ספרי על זיכרון ילדות מהקיבוץ  

לא גדלתי בקיבוץ אלא בראשון לציון אבל אני ממש שמחה שזו חווית הילדות הקסומה שאנחנו נותנים לילדות שלנו.   

איזו שמועה רצה עליך בקיבוץ?  

כשהגעתי עם שם המשפחה שלי (שלחין) כולם ממש התלהבו והתפלאו שזה שם המשפחה שלי בתור עירונית. למרות שלא גדלתי כאן, אני כן מכירה את רוב הקהילה בקיבוץ וגם לא מעט מהאזור. הרבה בזכות העיסוק שלי. הרבה אנשים פונים אלי ב"אני רק שאלה" בתחומים שקשורים לשיווק ודיגיטל.  

מה במראה החיצוני שלך, אם בכלל, מספר עליך שאת קיבוצניקית?  

לא חושבת שאני קיבוצניקית טיפוסית מבחינת לבוש. אני מאוד אוהבת סטיילנג ומתלבשת יפה גם רק כדי להביא את הדואר. באירועים בקיבוץ לפעמים לובשת שמלות וינטאג' שמזכירות לבנות הדור הוותיק את הבגדים שהן לבשו פעם.   

מהי תכונת האופי הכי קיבוצניקית שלך?  

שם החיבה שהבנות שלי נתנו לי הוא "אימא בואי" כי אני אוהבת לעצור ולפטפט עם כל אחד ואחת שפוגשת ברחבי הקיבוץ 

ספרי על אדם מהקיבוץ שלך או מקיבוץ אחר שתמך בך בחודשים האחרונים  

קיבוץ שלם תמך בי ובכלל חברי גבים במהלך החודשים הארוכים שבהם התפנינו מביתינו. חברי מזרע הנפלאים עשו עבורנו כל כך הרבה שאני לא יודעת איך בכלל להתחיל להודות להם. גיליתי שם אנשים נפלאים ומקווה שקשרי החברות שיצרנו, יימשכו.   

איך נראית שגרת היומיום שלך כעת?  

מאז שחזרנו הביתה אנחנו בעיקר מנסים להשתלט על ערמות הבלאגן – כי מסתבר שלקחנו איתנו לפינוי במזרע לא מעט דברים.אנחנו עסוקים בשיפוץ והתחדשות של ביתנו האהוב  ומתרגלים אליו אחרי כמעט חצי שנה בחדרון פיצפון, כל המשפחה ביחד. ברמה העסקית אני מתרגלת חזרה למשרד הביתי שלי ולשגרת עבודה מלאה שלא הייתה סדירה בחודשי הפינוי.   

מה לא היית משנה בשגרת החיים הקיבוצית שלך בעד שום הון שבעולם?  

הליכות על השביל ההיקפי – ממש מקווה להרגיש בטוחה לחזור ללכת שם.   

איזה חפץ/בגד/ספר וכדומה הולך איתך תמיד ממקום למקום?  

אחד הדברים הראשונים שהבאנו מגבים לחדר הפינוי במזרע הייתה תמונה משפחתית של ארבעתנו שצולמה בימים שלווים יותר בחצר הבית שלנו בגבים. במזרע תלינו אותה עם מגנט על דלת הכניסה לחדרון שלנו והיא עזרה לי להרגיש תחושת בית ומשפחתיות.   

ספרי על פרויקט התנדבות שהשתתפת בו או הובלת בחודשים האחרונים:  

עם תחילת הפינוי למזרע וההבנה שלא מדובר במבצע של יום-יומיים (וגם לא שבוע-שבועיים) הקמנו שם בכוחות מקומיים מנהלת לטיפול בכל צורכי הקהילה והחיים – הוקמו שם בתי ספר וגנים, גויסו תרומות לטובת הקהילה, אירועי תרבות ועוד. אני הייתי חלק מאותה מנהלת והייתי אחראית על נושאי הפרסום והעיצוב. הפרויקט האחרון שביצעתי שם לפני החזרה לגבים היה הדפסת שלטים ענקיים עם תודות לחברי מזרע שארחו אותנו כל כך יפה.   

במבט קדימה, מה את מאחלת לקיבוץ שלך לשנים הבאות?  

שנדע לצמוח ביחד ולהיות מלוכדים  תוך הכלת השוני בינינו כבני אדם.   

מוזמנת להוסיף מחשבות, תובנות ודברים שלמדת בחודשים האחרונים 

גיליתי שאני יכולה להסתפק בהרבה פחות ציוד חומרי.  שבית הוא בעיקר המקום שבו אנחנו נמצאים כולם יחד. 

אמן ש: 

כל החטופים יחזרו הביתה – החיים לשיקום, הנרצחים לקבורה, ושכל המפונים יחזרו לביתם והשקט יחזור לשרור כאן. 

הפוסט למה מי אתה? סיון שלחין, 41, נשואה לנתי ואימא של רותם (בת 13) וירדן (בת 10), גבים הופיע לראשונה ב-.

מה עבר עליך ב-7.10 ומאז?
״בתחילת המלחמה יצאנו מהבית, אבל חזרנו לגליל די מהר. האהבה לבית שלנו אל מול המצב המורכב של היישובים שלא פונו מהעמק יוצרים דילמות ותחושות יומיומיות קשות. היה לי מאוד קשה ליצור בתחילת המלחמה, העצב והכאב קשים מנשוא ואני חושבת שאין קיבוצניק שלא מבין ומזדהה עם הכאב של הקיבוצים בעוטף״.
מה זה קיבוץ בעיניך?
״קיבוץ זה בית ומשפחה וזו תחושה שרק התרחבה אצלי מאז אוקטובר, ואני מקווה שיגיע גם היום שקיבוץ שוב יסמל בשבילי תחושת ביטחון, זה כרגע קצת הפכפך״.
זיכרון ילדות מהקיבוץ?
״בכפר סאלד הייתה אווירה תרבותית מאוד עשירה ותמיד היו הצגות ומסיבות פורים שוות. אבא שלי, האומן דניאל פראלטה, היה מאפר בפורים את כל החברים לפני המסיבה. הכי אהבתי בתור ילדה לבוא לעזור לו ולראות את כל המבוגרים מחופשים״.
מה במראה החיצוני שלך מספר עליך שאת קיבוצניקית?
״חד משמעית היחפנות. אני עד היום הכי אוהבת להסתובב יחפה״.
מהי תכונת האופי הכי קיבוצניקית שלך?
״לא תכונה ובכל זאת סממן קיבוצי מובהק, כדי להירדם בלילה אני צריכה להסתובב עם הראש לקיר ולא להוציא הגה. ואני אוהבת אוכל של חדר אוכל״.
אדם שתמך בך בחודשים האחרונים?
״אנה חברתי הטובה ועוד חברות יקרות שנמצאות פה ואנחנו עוזרות אחת לשנייה למצוא הקלה, שמחה ותמיכה בתוך כל המצב המשוגע הזה, ובכלל הקהילה שלנו פורחת בעיתות משבר, כולם נרתמים ויש אווירה מאוד מיוחדת״.
מה הולך איתך תמיד ממקום למקום?
״סקצ'בוק (מחברת שרטוט) ועט, עפרונות צבעוניים, טאבלט לציור״.
ספרי על פרויקט התנדבות שהשתתפת בו בחודשים האחרונים.
״עם שובנו לקיבוץ בתחילת המלחמה, פנינה, מנהלת הקהילה, התקשרה אליי להגיד שקיבלנו מיגונית לגן השעשועים, ועוד לפני שהיא הספיקה לשאול אם אני רוצה לצייר עליה, כבר אמרתי לה – כן! רציתי לצבוע את המיגונית בסגנון צבעוני ושמח כדי לתת לילדים הרגשה נעימה, והיה לי ברור מההתחלה שהפרויקט הזה חייב להיות קהילתי ושאני רוצה שכולם יוכלו להרגיש
שיש להם חלק בו. תכננתי וציירתי את קווי המתאר הראשוניים וצבענו יחד, ילדים ומבוגרים, קטנים וגדולים. הייתה שם הרמוניה נהדרת וממש הרגשתי איך הקסם של צביעה בגדול על קיר, עושה את שלה, פותחת את הלב ומקרבת.
זה היה פרויקט מאוד מיוחד עבורי, פתח לי את המחסום וחזרתי לצייר. ממש נתן תקוה, כוח ושמחת חיים לכל מי שנכח. בהזדמנות זו אני אשמח גם להודות לפנינה שאפשרה לי להביא את עצמי שם וסמכה עליי במאה אחוז. שמעתי לא מזמן מהמדריכות בבלתי פורמלי אצלנו שהילדים אוהבים מאוד את המיגונית והם המציאו סיפור שדרך המיגונית אפשר להיעלם לעולם אחר צבעוני וזה מחזק להם את תחושת הביטחון. עבורי זה משמעותי וגדול יותר מכל תערוכה שאפשר לדמיין״.
במבט קדימה, מה את מאחלת לקיבוץ שלך לשנים הבאות?
״קודם כל ביטחון אמיתי ושקט. אני מאחלת שהחיבורים היפים ימשיכו להתקיים והקהילה תשגשג בכל מובן״.
מחשבות, תובנות, דברים שלמדת בחודשים האחרונים?
״אני לא פוליטיקאית ולא מדינאית, רק אימא אחת, ואני מקווה מאוד שמי שאמור לדאוג לביטחוננו ולשלומנו יעשה את העבודה שלו. תושבי הגליל העליון נמצאים במצב בלתי אפשרי ועתיד היישובים פה לא ברור. אני מאחלת שכולם יוכלו לשוב ולגור פה ולטייל פה, באזור הכי יפה שיש, והכי חשוב שכל החטופים ישובו אלינו, אנחנו לא שלמים בלעדיהם״.

הפוסט למה מי אתה? סדו פראלטה-שביט, 43, כפר סאלד, נשואה באושר, אימא לשני ילדים וחמישה חתולים הופיע לראשונה ב-.