ציורים: זהר טל ענבר. צילום: אלעד שריג

במשכן לאומנות בעין חרוד מוצגות מקבץ תערוכות: "אל תלכי רחוק מדי", תערוכתה הרטרוספקטיבית והמקיפה של האומנית חיה גרץ רן, אותה אצר שרון תובל (אודותיה הכותבת מנועה מהתייחסות בשל היותה אחותה של האמנית) ותערוכתו של צביקה לחמן הקרויה "פנים אל פנים", בה מוצגים פסלים מברזל וברונזה וכן ציוריו; גוף עבודות משלו הפחות מוכר אף לשוחרי האומנות. את תערוכתו של לחמן אצר יניב שפירא.  

במקבץ התערוכות מוצגת גם התערוכה "בזיליקה קיבוצית" של זהר טל ענבר (בת קיבוץ מזרע), המורכבת מציורים מלבניים מאונכים גדולי ממדים המוצבים בצמידות ובשלושה מקבצים התלויים בהתאמה לאורך שלושת הקירות של חלל התצוגה.  

היכלות קודש קיבוציים 

ציוריה של טל ענבר משלבים בין השפעות וסגנונות ציור הזרים זה לזה. היא משלבת מחד, בין הסגנון הגיאומטרי של תבליטי הקירות החיצוניים של "היכלות הקודש" הקיבוציים – חדרי האוכל, אולמות התרבות –  והשפעתם של ציוריהם של ציירי הקיבוצים שהעלו על נס ביצירתם את עבודת האדמה, את עמל הכפיים ואת הווי החיים הקולקטיבי שצויר בנוסח הריאליזם החברתי והכרזות הסובייטיות, ומאידך, היא משלבת בציוריה את השפעותיו של הציור הקלאסי האירופאי. בציוריה, טל ענבר משלבת עוד בין איקונוגרפיה נוצרית, יהודית וקיבוצית ובין תכנים ציבוריים לבין תכנים אישיים ואוטוביוגרפיים ובין בכחנליה (הוללות) ונהנתנות לבין חיי הקיבוץ בעידנם הסגפני.  

ברוח הזמן הפוסט מודרני, מקבצי הציורים של טל ענבר אינם מתלכדים לנרטיב או לעלילה קוהרנטית. שלושת הציורים ה"ראשונים" מצטטים מקטעים מתוך הציור "הילולה בכחנלית לפני פסל פאן" (1632-3) של ניקולא פוסן. בהמשך, היא נסמכת עוד, בין היתר, על ציורו של ולאסקס "המשתה של בכחוס" (1628-9) ועל הציור של טיציאן "בכחוס ואריאדנה" (1522-3). שני הציורים הללו זוכים תחת מכחולה להמרה ולתרגום לאסתטיקה נוסח האומנות הקיבוצית לה נחשפה בילדותה, תוך שהיא, ובין היתר, האוצרים עינת סיני פסטרנק ויניב שפירא מדגישים בטקסטים שכתבו והמופיעים בקטלוג המוקדש לתערוכתה את השפעת אומנותם בפרט של שניים מאמני הקיבוצים דאז: זו של "אברהם אמרנט (טושק) שחי וצייר בקיבוץ מזרע בו גדלה, ושל אברהם עומרי".  

מקטעי תצרף 

כאמור בהשפעת אומנותם של שני האומנים הנזכרים לעיל, טל ענבר מבצעת בוורסיה שלה לציוריהם הקלאסיים של ולאסקס וטיציאן תהליך של פירוק ויוצרת מראה של מקטעי תצרף שחלקיו תחומים בקווי קונטור שחורים, גיאומטריים, חלקם ישרים וחלקם משוננים. המראה המתקבל מעלה על הדעת גם עבודת ויטראז.   

בין ציטוטי היצירות הקלאסיות, מוצבים ציורים שתוכנם מעלה איקונוגרפיה ממראות ומהווי החיים והעמל של הקיבוץ בפרט זה מעשוריו הראשונים: שדרות העצים התוחמות את שביל הכניסה לקיבוץ משני צדדיו, אסמי התבואה, המבשלת או עובדת המטבח המצלצלת בפעמון לצורך כינוס החברים לחדר האוכל, בוצרת שעל כתפה האחת טנא עמוס בענבים, מטפלות וילדים רכים המוצבים במערך אופייני לקראת הנצחתם במצלמה, כולם נעדרי תווי פנים כביטוי לחשיבותו העליונה של הקולקטיב והדחקת אישיותו הייחודית והאינדיווידואלית של הפרט.   

זוגיות שנתפסה יוצאת דופן 

ציורים נוספים מוקדשים לזוגיות בין הוריה שנתפסה אז בעיני חברי הקיבוץ כחריגה ויוצאת דופן, להריונה של האם ולתהליך גיורו של האב הגרמני נוצרי. על כך כותבת טל ענבר:  

"אבי הגיע לקיבוץ מגרמניה כשהיה בן 22, בשנת 1962. הוא היה חייל גרמני נוצרי שהחליט לערוק ולברוח מארצו ולהצטרף לעם היהודי. כשירד מהאנייה בנמל חיפה לא חיכה לו איש". משם נשלח לקיבוץ מזרע, "שם פגש את אימי ילידת הקיבוץ. הגעתו של אבי לקיבוץ לא עברה בצורה חלקה. היו כמה משפחות שלא אהבו את הרעיון שגרמני נוצרי מסתובב בביתם. אך אימי לא ויתרה על אהבתה לזר החדש. בעקבות אספות קיבוץ סוערות שעסקו בנושא עזב אבי את הקיבוץ ואימי עזבה אחריו. הם גרו במשך שנה בקיבוץ אחר ולאחר מכן חזרו למזרע כשהרוחות נרגעו. תהליך הגיור של אבי היה מורכב והושלם רק לאחר שאני כבר נולדתי".  

כאנטיתזה לסגנון הציורים גדולי הממד שתוארו לעיל, מוצב בודד על קיר הכניסה לחלל התצוגה ציור קטן מידות של דיוקנה העצמי של האומנית. הדיוקן המצויר בריאליזם דקדקני מקרין שמץ של חומרה ומבט נוקב ונוגה; סבר פנים אותו היא מרככת במיסוך מערפל.  

מומלץ לבקר במקבץ התערוכות טרם סגירתם ב-9 במרץ 2024

הפוסט השיבה הביתה הופיע לראשונה ב-.

צמד כפות ידיים אימתניות הבוקעות מתוך אופל הלילה נוטפות מקצות אצבעותיהן את גוונם הצהוב זרחני מטה כלפי דמויות המחוללות בריקוד הנדמה כחלק מפולחן פגאני וכסגידה לדמות ערטילאית הניצבת מעליהן. אלה הם רק חלק מהדימויים המאכלסים ציור אחד מתוך ציורים רבים נוספים המוצגים בתערוכה "אדר ב'" של עוזי צור, המשמש כמבקר האומנות של המוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ".  

דמיון מופלג עתיר הכלאות וצירופים מפתיעים, חזיונות וחלומות מסויטים, אימה, כאב, זעם ומוות, דמויות אנדרוגיניות והיברידיות המגיחות מחשכת הלילה כל אלה ניבטים מציוריו המרתקים, האידיוסינקרטיים, ואפופי המסתורין של עוזי צור. גבר תלוי על ענף עץ שחדר לחללו של פנים בית, גולגלות, פגיונות הנעוצים בגבם של צמד גברים – ספק חיים ספק מתים – הזועקים מכאב, פרצופים מטילי אימה ורתיעה, דמות אישה המצמחת מגופה ענפי עץ ולמרגלותיה ישובים כלבי מחמד. כל אלה מהווים חלק ממילון הדימויים העשיר של צור שנדלה מעולמו הפנימי ומהם יצר סיפור חזותי אניגמטי האפוף באטמוספירה מורבידית.  

את ציוריו של צור, הניזונים, בין היתר, מאומנות אאוטסיידרית ומרוח הרומנטיציזם, ומצוירים על סדינים וציפות ובטכניקה מעורבת: אקריליק, פחם, צבעי עפרון ופסטל, הציבה אוצרת התערוכה, סמדר קרן בדחיסות רבה. מעבר לתלייה הקונבנציונלית על קירות חללי התצוגה המלבניים והצרים שהוקצו לתערוכתו של צור, באחד מהם, במרחב החלל עצמו, היא תלתה את הציורים מהתקרה עד גובה פניו של הצופה והציבה אותם בשורות מקבילות וצפופות. המרווח הצר שנותר בין שורות הציורים התלויים, מאלץ את הצופה להתבוננות מאד קרובה לפני השטח של הציור ומאפשרת לו לעמוד על ריבוי הפרטים ומגוון הטקסטורות הנוכחים בו.

אדמה אדמתי 

במקביל לתערוכתו של צור מוצגת בחלל המרכזי של המוזיאון, עבודת הווידיאו "המקהלה" של עודד הירש (בן קיבוץ אפיקים). לאורך כל ארבעת קירות חלל התצוגה רחב הידיים מוקרנים בו זמנית פניהם בנפרד של כל אחד מ-52 חברי "המקהלה" מקיבוצי עמק הירדן. המקהלה, שכל אחד מחבריה צולם בנפרד, היא מקהלה פרדוקסלית, מופרכת, משובשת, חסרת הרמוניה, דמומה ושתוקה, שכן כל אחד ממשתתפיה שר בתורו שורה או יותר מתוך שירו של אלכסנדר פן "על גבעות שיח' אברק", בעוד קולם של יתר חברי המקהלה מושתקים כשתנועת שפתותיהם מורה על חוסר סנכרון והעדר תואם בשירתם הדמומה והנאלמת.   

השיר "על גבעות שיח' אברק" נכתב על ידי פן "לזכרו של ידידו אלכסנדר זייד, שנרצח על ידי קאסם אל-טבאש בשיח' אברק בימי המרד הערבי (ב-11 ביולי 1938). השיר… נפתח במילים 'אדמה אדמתי'… [השיר] שימש לאורך עשרות שנים מעין המנון אידיאולוגי המשקף את מחויבות הקהילה לרעיון ההתיישבות ובניין הארץ…"(מתוך טקסט התערוכה שכתבה האוצרת סמדר קרן). 

בהתייחס לעבודות הווידיאו המוקדמות של הירש כתבתי בעבר שהן "מעלות באוב את ערכי הקיבוץ מימיו הראשונים בפרט את ערך העבודה, עבודת האדמה ועבודת הכפיים, והעדפת הקולקטיב על פני הפרט וצרכיו. בכל עבודותיו מתגייסת 'הקבוצה' למאמץ פיזי סיזיפי משותף ועומלת בפרך למען מטרה אבסורדית, מופרכת וחסרת תוחלת, או שמא למען מטרה אוטופית, בדומה לחזונם של חלוצי ומייסדי הקיבוץ שביקשו ליצור 'אדם חדש' ו'חברה חדשה' ברוח האידיאולוגיה הציונית-סוציאליסטית" (מתוך, "להיות זבוב על הקיר", "זמן קיבוץ", 7.4.2022). העבודה "המקהלה" מהווה המשך ואף מעצימה ומחדדת את המסרים שעלו מעבודתו הקודמת ה"חשמליה" (2022). בשונה מעבודותיו המוקדמות, ה"מקהלה"- הקולקטיב, מתפרק ליחידים, לסולנים לרגע, למקהלה נעדרת סנכרון, הרמוניה ושיתוף פעולה, וששירת ה"יחד" שלה הפכה לחסרת קול. עבודת הווידיאו ה"מקהלה", כפי שכתבתי בעבר בהתייחסות ל"החשמליה", משקפת "את התמורות שחלו בקיבוץ בין ראשיתו האידיאולוגית לאחריתו המופרטת והפוסט-סוציאליסטית. קדושת הקולקטיב 'חסר הפנים' האינדיווידואליות", מומרת עתה ב"מקהלה" בקולו של היחיד, בשירת הסולו שלו, כשהמקהלה, שירת ה"יחד", הקולקטיב, איבד את קולו, תרתי משמע. ערך עבודת האדמה וגאולתה של ראשית הקיבוץ, מומר ב"מקהלה" בשירה על אודותיו. ובדומה לעבודותיו המוקדמות של הירש, בהן כאמור הקולקטיב התגייס לעבודה פיסית מפרכת אך למען מטרה מופרכת חסר תוחלת, גם ב"מקהלה" נוכחים במלוא תפארתם האבסורד והאירוניה.   

עודד הירש, "המקהלה", עוזי צור, "אדר ב'; אוצרת התערוכות: סמדר קרן, מוזיאון "בית רמי ואורי נחושתן, קיבוץ אשדות יעקב מאוחד

הפוסט רקוויאם לשירת הקולקטיב הופיע לראשונה ב-.

על רצפת הגלריה מוטל שכוב על בטנו גבר צעיר הלבוש בטרנינג ולראשו קפוצ'ון. בגדיו כמו גם נעלי הספורט שהוא נועל לרגליו, מרובבים. לצד כף רגלו מונחת ערימה של ספרי אומנות. אלמלא ההקשר האומנותי ניתן היה ללכת שולל, להחסיר פעימה ולסבור שלחלל הגלריה הסתנן חסר בית שגופו קרס לפתע והוא מצוי בסכנת חיים. זהו אחד מפסלי הסיליקון ההיפר-ריאליסטים של להלי פרילינג המוצגים בתערוכה. בעבודת פיסול/מיצב נוספת משלה, המכונה "ואזות", תחובים לתוך משטח שולחן אוכל ביתי כנתונים בתוך סד, צמד פסלי סיליקון העשויים בפירוט דקדקני של פני האומנית ובן זוגה. עיניהם של בני הזוג עצומות ואת פניהם מעטרים קומץ גבעולים ופרחים. האם בני הזוג מצויים "במצב של שינה או חלום בהקיץ" ככתוב בטקסט התערוכה או שמא הם בוחרים לעצום עיניהם ולפנטז ולחלום על "ימים טובים מאלה" לנוכח התקיעות והמצב ללא מוצא בו הם מצויים?   

ציפור על ענף מתבוננת בסקרנות 

ציוריו של משה מירסקי (עין חרוד) פוערים פער בין צורה לתוכן. בציוריו מירסקי מאמץ את השפה הגרפית של הילד הקטן ואת עולם הדימויים והדמיון המופלג שלו ויוצר בכך תחושה מתעתעת של חפות ותום המתערערת למראה סצנות שיש בהן מן האפל והנוגה. ציוריו מצוירים לרוב על רקע לבן המעמעם וממסך את המצויר מתחתיו, והמתואר בהם – לרוב בעלי חיים ממשק החי הקיבוצי – מצויר בקו מתאר רגיש ופגיע ובמנעד גוונים מצומצם, דליל, וחיוור. בשונה מגוף יצירתו הקודם שהתמקד אף הוא בעולם הילדות, בציוריו הנוכחיים מתווסף כיתוב בכתב יד, לעיתים בלועזית ולעיתים בעברית, המייצג את עולם התרבות והידע של המבוגר המתבונן בילדותו באמביוולנטיות שבין כמיהה נוסטלגית להכרה בהיבטיה הקודרים והעגומים. בציור "טין טין" לצד שורות המתחזות לכתב יד ש"אותיותיו" מחוברות נראה ילד בן דמותו של "טין טין" מצדודיתו האוחז בידיו המורמות בכפות רגליה האחוריות של ארנבת המוצבת במהופך, בעוד ציפור על ענף מתבוננת בסקרנות במתרחש מול עיניה. גופו של כל אחד מהנוטלים חלק בסצנה זו, אולי כרמז להיבטיה האפלים, מרובב בכתם בגוון ורדרד-אדום. בציור נוסף, על רקע מלבן צהוב, נכתבה בירוק ובכתב יד הברכה היהודית "שבת שלום", כיתוב החוזר על עצמו שורות, שורות – בדומה לעונש הניתן לתלמיד סורר – המתגבשות לצורת צלב. מעל ומתחת לתבנית הצלב מתואר זבוב הממחיש את הזמזום הטורדני האצור בציור. לצד הציורים הללו מוצגים גם אחרים הרוויים בהומור, אירוניה ואבסורד. 

מזווג זיווגים 

בשונה מדלות הצבע והקו הרגיש הנוכח בציוריו של מירסקי, ציוריו של אלעד לרום עתירי גוונים סכריניים, ומצוירים במכחול בוטח ולעיתים אקספרסיבי המצליח להעניק תחושה של תנועה ודינמיות אף לאובייקטים דוממים. ציוריו לובשים מראה של קולאז' בו דרים בכפיפה אחת דימויים הלקוחים ממאגרי המרשתת ומעולמות תוכן הזרים כביכול זה לזה. בעוד שהצימודים שהוא יוצר בין הדימויים עלולים להיראות כשרירותיים, אבסורדים וצורמניים, לרום, כמו שדכן מנוסה ומיומן, מזווג זיווגים שקיים בהם תואם פסיכולוגי, ו/או פוליטי-חברתי ו/או תרבותי. בעבודה "שערי כניסה ומוצרי נוחות" המורכב מתשעה ציורים נפרדים המוצבים במערך של גריד, מתוארים, בין היתר, שעוני-יד כשבמרכז כל אחד מהם מתנוססת או דמותו של הדיקטטור מועמר קדאפי או זו של סדאם חוסיין ובקבוקי אלכוהול שעל אחת מהתוויות שלהם נראה אינדיאני כשברקעו אוניות מפרש של הכובש האירופי הלבן. בציור HAND TO MOUTH נראית בחלקו העליון דמותו המשוכפלת של סאי באבא – דמות שנויה במחלוקת, מי שהיה מנהיג רוחני בהודו שסחף אחריו מיליוני מאמינים ונחשד בזיוף מעשי ניסים והטרדות מיניות. מתחת לדימויים של סאי באבא, בחלק התחתון של הציור, מתואר הדימוי המשוכפל של הפסל "פי האמת", כשקבוצה של תיירים צעירים מכניסה את כפות ידיה לפיו של הפסל. על פי האגדה הפסל, בדומה לפוליגרף, חושף דוברי שקר ונושך את כף ידם.   

מירי סגל ואור אבן טוב הציבו על קיר הגלריה את המשפט Don’t be evil. האותיות במשפט זה עוצבו מאלומיניום ובהתאמה לפונט ולצבעים של הלוגו המסחרי של גוגל כפי שהיה בעת יצירת העבודה בשנת 2011. עד שנת 2018 המשפט היווה חלק מקוד ההתנהגות של גוגל. לאור התנהלותה של גוגל – שבין היתר, "נמנעה מתשלומי מס… השתמשה בקניין רוחני של אחרים, הפרה את פרטיותם של אנשים, יצרה צנזורה של תוצאות חיפוש ותוכן…" (מתוך טקסט התערוכה) – לא ניתן לחמוק מהאירוניה והצרימה האצורים בעבודה זו.   

תערוכה קבוצתית: "שבת שלום", אוצר: אבי לובין, "אוסף קופפרמן", קיבוץ לוחמי הגטאות. ללא מועד סיום

הפוסט לא שבת ולא שלום  הופיע לראשונה ב-.